מצד אחד של השולחן חוקר נחוש לגלות את האמת, ומצד אחר שניים שנחקרים על אשמה אחת נוראה: שליחת מאות אימהות יהודיות עם ילדיהן הקטנים לכליאה בבסיס צבאי נטוש, בלי אוכל ומים ובלי יכולת לצאת. שומרים הוצבו מחוץ לדלתות הנעולות וסירבו לפתוח אותן.

זה אחר זה משמיעים שני הנחקרים את תשובותיהם, מגיבים האחד על דברי האחר, נפתחים ומודים או מסתירים ומשקרים: לחוקר, ולא פחות מזה לעצמם. איש מהם אינו נקי כפיים, איש מהם אינו פושע; בנסיבות שפעלו בהן, אולי אין אדם בעולם שיישאר טהור.
גם קולותיהן של שלוש אימהות נשמעים כאן – מתוך אימת העקירה ומלחמת ההישרדות שהכול מותר בה – וגם קולה של ילדה אחת שעוברת מה ששום ילד בעולם אינו אמור לעבור.

על מלחמת העולם השנייה כבר כתבו רבים, וגלי מיר־תיבון, בספר ראשון, מאירה באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר. בירור נוקב נערך כאן, נחרץ ומכמיר לב כאחד, והוא אינו תחום בתוך חדר החקירות אלא מתרחב ומעמיק צעד אחר צעד אל תוך נפש האדם – על הטוב ועל הרע שבה ועל המאבק בין שני אלה.

"סיפור קורע לב ולעתים גם מרתיח את הדם, אבל המספרת ממלאת אותו באהבת אדם קורנת, בחמלה לחולשות אנוש, ובסקרנות עמוקה המופנית אל מה שמצבים דרסטיים מעוללים לאנשים". עמוס עוז

שם הספר
הדס בקצה הלילה