משפחה יהודית היא סוג של אבטיפוס.
בין אם בפולניה, שבדיה, רוסיה, מרוקו או תימן.
כל הסאגות המשפחתיות היהודיות די מזכירות זו את זו.

לכל משפחה יהודית יש את היידישע מאמע שלה, על מטעמיה, חוכמתה וחום גופה, וגם את השייגץ שלה, הכבשה השחורה, זה שמתחתן עם השכנה הגויה, יוצא לשמד או בורח לפלשתינה.
בכל משפחה יהודית יש איזה סבא אלמותי. כזה ששמו נישא בפי כל בחרדת קודש, דור אחרי דור. תלמיד חכם, כבד גוף, בעל

אח, הדוד מלניץ.

מצד אחד - סאגה במתכונת של פעם, כמה דורות של משפחה יהודית בשווייץ, תהפוכות חייהם וגלגוליהם על רקע ההיסטוריה הסוערת של המאות האחרונות, כתובים היטב, בשילוב של חמלה ואירוניה כלפי הגיבורים.
מצד שני - הדוד מלניץ.
התבלין שהופך את הסאגה הזו למשהו ייחודי, שחורג ממתכונת הסאגה של פעם.
הדוד מלניץ, שכל פעם שמת - הוא הופיע מחדש.

בביקורת אחת שקראתי על הספר נכתב:
"מה שמתאים לעולם הפנטסטי