רק סיימתי לקרוא את הספר לפני כמה שעות וכבר מתגעגעת אליו .
אי אפשר שלא להיכבש ע"י גיבוריו, אידיאולוגים ואנושיים כאחד.

משפחת לב ארי היא משפחה חילונית,שמאלנית,אתאיסטית מבחירה, נלחמת בכיבוש בכל כוחה .
אבא,אמא,זוג תאומים ( כלב היה משלים פה את האווירה....).
לכאורה אין שום סיכוי שאי פעם המציאות תפגיש אותם עם משפחת הייצלר.

אבל במציאות הישראלית, "לכאורה" זו רק המלצה...

משפחת הייצלר, מרובת הילדים היא משפחה "מתנחלת", מעמודי התווך של מפעל ההתיישבות.
מבלי לעשות ספויילרים, המחבר מפגיש את שתי המשפחות האלה בנקודה טרגית המשותפת הכמעט יחידה שיש ביניהן -השכול.
השכול שבאופן רגיל הינו גורם מאחד ומחבק בין כל המחנות, מהווה מקור לקרע ענק
ובזמן שכל מחנה מנסה להתמודד בדרכו האמונית והאידיאולוגית עם השבר שחיבר ביניהם פורץ מחול שדים המאיים לפרק כל משפחה מבפנים ואת שתיהן-אחת מול השניה.

הסופר הינו רב, אולם הדבר לא ניכר בכתיבתו, לפחות לא ברובה. שני המחנות לא יוצאים נקיים תחת ידיו.
כתיבתו חריפה,חכמה,אנושית וכ"כ ישראלית!!!.
הספר לא נקרא בתחושה שהמחבר בא לחנך אותנו או להרביץ בנו תורה. נהפוך הוא, לא הרבה רבנים היו מעזים להתקרב באופן הזה ללבה הרותחת של החברה הישראלית, להתמודד עם חילוניות, שמאל, צבא ואינטימיות זוגית בצורה כ"כ טבעית כאילו הוא אשכול נבו ולא הרב ליאור אנגלמן....
הוא לא מפחד לגעת בנקודות הכואבות ביותר שלנו- הורות, שכול, שואה, אלוהים,אהבה,קנאה,זוגיות,רומנטיקה, ולמרות השתייכותו למחנה מסוים מאד הוא מעז להעמיד את עצמו בצד השני של המתרס ולהתמזג עם הקול שמנגד בצורה כ"כ מזדהה ומקבלת עד כי אני אישית מצאתי את עצמי לפחות מעל דפי הספר "עוברת צד"...

אז נכון שתמיד יש צד שחייב להתפשר יותר, ונכון שזה גם בד"כ אותו הצד....
זה לא פ'ר וזה אפילו מכעיס. וכעסתי. הספר הזה גורם לך לכעוס!
על כולם שם!
וגם להבין אותם ולאהוב אותם.

כי כשמעמידים את כל ארץ ישראל השלמה מול אבא ואמא....
או את הכיבוש המשחית מול בנך יחידך אשר אהבת....
הכל מתגמד. הכל.

בשורה התחתונה כולנו ילדים של מישהו
וכולנו מחפשים מישהו לאהוב ולהיאהב

זו המציאות והמחבר לא המציא את הגלגל, אלא רק משתמש בו להנעת הרומן היפיפה הזה.


היה טוב. חבל שנגמר לי.

אבן. אבן שיושבת עמוק בלב.
לא יכול להיות שזה ספר הביכורים של הסופרת. פשוט לא.

השפה קלילה וזורמת, ביחס הכל כך הפוך לאירועים שהיא מתארת.

בסיס הספר הוא חקירה שמתנהלת בבית משפט רומני ע"י חוקר רומני(!!) ב 1945, לאחר השחרור. שני הנחקרים היו מראשי הוועד היהודי של גטו מוגילב בטרנסניסטריה.
הם נאשמים בפשע נגד האנושות- על חלקם בהכנת רשימות נשלחים לטרנספורט למחנות ההרעבה למוות. בהם רשימת אימהות יחידניות וילדיהן.

כאילו שהיתה להם איזו ברירה
כאילו שבחרו

בתווך משולבים קטעי יומן ומכתבים של הנשים, האמהות והילדים. אותה "האנושות" שנשלחה למות במחנה.
הן ניצודו ברחובות ובבתים ע"י המשטרה היהודית והז'נדרמים הרומנים.
נלקחו למחנות נטושים באמצע שומקום, ושם נסגרו הדלתות מאחוריהן.
אלה לא "מחנות ריכוז". אין תאי גזים. אין מקלחות.

אלה מחנות הרעבה למוות.
אין אוכל. אין שתיה.
אין לצאת.
רק למות.
לגווע לאיטך.

והכתיבה הזו שלה, לא מאפשרת להישאר אדיש. אתה סגור יחד איתן. נמק איתן לאט.

מלחמת העולם השניה.
פטר הוא חייל גרמני המגיע לברלין לחופשה קצרה על מנת להינשא לקתרינה, בחורה צעירה שהכיר בהתכתבות .
הנישואין הם נישואי אינטרס, הוא- על מנת לצאת לחופשה . היא- כדי לקבל קצבת אלמנה באם ייהרג.
אך השניים מתאהבים במהלך החופשה.
הזוג נאלץ להיפרד כשפטר חוזר לצבא ומכאן והלאה נפרשים לפנינו דרכיהם בנפרד – במעמקי רוסיה השותתת דם- ובליבה סטלינגרד,
ובתוככי הרייך השלישי, בברלין הנאצית.

הספר לא חוסך בתיאורי מלחמה קשים-קרבות, רעב ומוות בלתי נתפסים.
ומן הצד השני מתוארת ההתמודדות של תושבי ברלין עם ההפצצות, ההלשנות והתבוסה לרוסים, האונס וההשפלות.
זהירות, זה קשה לעיכול.

זהו ספר מצוין.
ספר שיודע להכות בבטן. להסתכל למציאות בעיניים.
הספר הזה היה אמור לסחוט ממני דמעות של הבנה, צער ואכזבה. הייתי אמורה לרצות לחבק את גיבוריו, לבכות ולהתגעגע איתם.
אבל כבר בפרקים הראשונים גיבור הספר מתלווה לפלוגות האס אס שפורצות לבתי היהודים ומגרשות אותן באישון לילה, ועושה זאת באדישות ואפטיה.
ואהובתו המתוקה ומשפחתה עוברים להתגורר באחד מבתי היהודים שגורשו מברלין- פולשים בתאוות בצע לבית לא להם, בוזזים את רכושם.
ומה שלא יקרה מעתה, משימת ההזדהות עמם הפכה בלתי אפשרית מבחינתי.
כמה שניסיתי. נאטמתי .

ספר מעולה. אבל תכל'ס, קשה לי אפילו לכתוב עליו.
סורי.

ד"ר האוס- גרסת האבטיפוס.

אנגליה במאה ה-18.
עולם הרפואה מבוסס על הקזות דם, צמחי מרפא ובעיקר על המון תפילות וקמיעות.
והנה מופיע משום מקום רופא גאון, פורץ דרך, כירורג מחונן, שמשוטט בעיירות ובכפרים ומרפא חולים בשיטות שטרם נראו כמותן.
ניתוחי לב, כריתות איברים כירורגיות, ניתוחים קיסריים ועוד מעשי ניסים שכמוהם הכפריים הבורים מעולם לא הכירו.
לד"ר ג'יימס דייר המושלם יש רק פגם אחד בלבד, (או שמא יתרון).....הוא חסין מפני כאב. כאב גופני ונפשי כאחד.
פצעיו מתרפאים במהירות הבזק, הוא אינו חש כאב כלל. ליבו קר כאבן.
חוליו הם עבורו רק כלי להבנת הגוף האנושי וכן מקור לפרנסה ותו לא.
הוא אדם קשה, אנטי חברתי, לא נעים בעליל.
עד ש...איך לא, מגיעה אישה. אישה –שטן.
גם במאה ההיא, מסתבר, הנשים- פיתו והגברים- פותו.
אהבתו לאשה הופכת את הד"ר הגאון לפגיע, פיזית ונפשית.
המורכבות האנושית מוטחת בו בבת אחת ומכאן ואילך חייו "כאחד האדם" הולכים ומתדרדרים.

תיאורי הניתוחים בספר לא קלים לקריאה, אם כי מרתקים.
המעבר לעת החדשה והקונפליקט העצום שחווה העולם הישן בין האמונה והמדע שזורים לכל אורך הספר.
המאה ה-18 נפרשת לפני הקורא בצבעים חדים ואמיתיים. השפה האותנטית, האמונות התפלות, המנהגים, הלבוש .
אתה כמעט יכול להרגיש את עצמך נוסע בכרכרה מקרטעת בשבילים מלאי בוץ, בנוף של שדות, כנסיות וכפרים אנגליים נידחים.

כמכורה של ד"ר האוס האחד והיחיד, נהניתי מאד.
.

ספר טוב המנסה לבחון את הרוע הטהור למול המחילה והסליחה.
האם רוע יכול להיות בעל הסבר שיצדיק אותו?

והיטלר?

ונניח שניתן להסביר את גלגולי הרוע - האם יש אי פעם מקום למחול עליו?
האם יש לנו זכות למנוע מחילה ממי שרוצה לתת אותה? רק כי לנו קשה למחול....
ולמה זה כל כך קשה לנו?

אלישבע ואלינור הן שתי אחיות הגרות בפנסיון שמנהלים הוריהן, בעשורים הראשונים של המדינה.
בעקבות מקרה אונס שעוברת אחת מהן המשפחה מתפרקת ומתנתקת.
אלישבע נוסעת לחו"ל , מתנצרת ונעלמת מהנוף המשפחתי.
אלינור מקימה בית ירושלמי למופת .

לאחר שנות חיים,בעקבות שיחת טלפון, נוסעת האחת לרעותה שבחו"ל ומתעמתת איתה על עברן.
האחת- למדה להרפות ולמחול.
השניה- שקועה עד צוואר ברוע שעטף אותן ומתקשה לקבל את רוח הפיוס של אחותה.
עד המפגש הסופי עם הרוע עצמו- שחותם את הספר.
סרבנית הסליחה הופכת למקור של רוע?
הרוע מבקש סליחה?

יש בספר ניסיון מתריס לשבור את האקסיומה הכ"כ ברורה לנו : היטלר= רוע טהור ≠ בן אנוש.
ככל שזה מקומם ומבחיל - הקורא לא יכול שלא להרהר באפשרות שהיו לצורר הרבה צדדים באישיותו.

קצת פחות התפלספות ומריחה היתה מועילה לו,לספר.
מבינה את אלו המתייגעים ומוותרים.
אם כי אני מצאתי את עצמי נמשכת אליו.

ביוגרפיה יהודית-ציונית ישראלית כשרה ומפולפלת.
קשה להאמין שמדובר באחד האנשים הכי צבעוניים, קולניים, קשים לפיצוח ושנויים במחלוקת שקמו לעם היהודי.
כי זהו סיפור על ילד יהודי שגדל בתקופת אימים שבגר להיות יהודי הגון וישראלי בנשמה.
כי אלה גלגוליו של היהודי הנודד שתמיד בעת מצוקה חוזר לצור מחצבתו ולבית אבא.
גם אם קוראים לו טומי לפיד. אפילו אם קוראים לו טומי לפיד.
ויאיר הוא יאיר הוא יאיר, בסגנונו המיוחד מביא את הקורא להתאהב בילד השמנמן והמפונק.
אהבת האדם והעם שהשתרשה בו בשל תהפוכות חייו ניבטת בכל עמוד ועמוד. ציונות אמיתית, נקייה, שצמחה מהמקום הכי אמיתי שיש- ההבנה שאין לנו מקום אחר.
כי היינו במקום אחר - וזה נגמר רע.
וצריך להסתדר עם מה שיש. גם אם צריך לצעוק ולבעוט ולהפגין ולהרגיז אנשים מכובדים. כמי שנרדף, סולק, איבד ונמלט טומי לפיד יכל להרשות לעצמו לשים קצוץ על מה שחושבים עליו, והוא עשה את זה בחן, בהומור ומכל הלב.

לא הצבעתי לו בזמנו כשרץ לכנסת. הפחידו אותי הכעס והשנאה שחשתי שהיו בו- לא אוהבת מפלגות של "נגד" .
הספר לעומת זאת, מתאר אדם שהיה בו הרבה מאד "בעד". בעד עם ישראל כפי שרצה לראות בדמיונו.
לא חייבים להסכים עם דעותיו, מותר לחשוש מהתוקפנות ועם כל זאת לקנא בבעירה הפנימית הזו שהייתה בו, שדחפה אותו להתיר את חרצובות לשונו ולשלח חיצים לכל עבר.

הספר כתוב בשפה זורמת, נעימה, מאד אישית ומלאת רגש.
ראוי.

לפתוח בבוקר עיתון ולקרוא חדשות ואז לצלול לתוך הספר הזה...ואז... למות מפחד!!

כי הספר הזה לגמרי דמיוני ובחלקים מסוימים אף הזוי . ומצד שני- נדמה שאנחנו כפסע מהמתואר בו.
ישי שריד לוקח אותנו כמה שנים קדימה (ולא הרבה מדי) ליום שכולנו חוששים ממנו- ליום שזורקים עלינו פצצה גרעינית (אח, כמה צדקת ביבי)
ערי החוף נמחקות- מתל אביב ועד חיפה. ממשלת ישראל משותקת.
בכאוס שנוצר קמים עלינו "העמלקים" שסביבנו- לסיים את מה שהפצצה התחילה.
מי שמושיע את העם המדמם הם אחינו מעבר לקו הירוק, חדורי האידיאולוגיה ואמיצי הלב.
נערי הגבעות הללו מסלקים את העמלקים ומקימים על חורבות מדינת ישראל את ממלכת יהודה המתחדשת שגולת כותרתה הוא בית המקדש השלישי שמוקם בירושלים.
מנהיגם הופך להיות מלך ישראל החדש – המלך יהועז. שקיבל את עיקר כוחו מהתגלות אלוהים אליו- סיפור שמזכיר את משה והסנה הבוער.
האם הוא נביא או הוזה?
הוא מבטל את בתי המשפט האזרחיים ומחזיר את הסנהדרין ואת עבודת הקורבנות.
מדינת הלכה.

הספר מתואר דרך עיניו של יהונתן, בן המלך, המשרת בקודש בבית המקדש.
תיאוריו המפרטים את עבודת הכהנים-הקרבת הקורבנות- לא קלים לעיכול. הוא מתאר בפרוטרוט את טקסי הפולחן, שלבי השחיטה וביתור הקורבנות.
ניכר שהסופר מנסה להלך בעדינות בין עמדותיו הברורות השוללות את הפולחן לבין ניסיון לרדת לעומק הסימליות הטמונה בהקרבת הקורבנות, כתחליף לנשמת האדם.
בקטעים מסוימים נראה היה שהסופר "מחזיק את עצמו" חזק ומתאמץ לנהוג באיפוק כדי לשמר מידת מה של אובייקטיביות ואותנטיות של הדמויות.

ממלכת יהודה השלישית לא חפה מתככים, מרידות ותאוות בשר, שבסופו של דבר יביאו עליה את חורבנה בסצינות שכמו לקוחות מסרטי אינדיאנה ג'ונס.
עם ישראל מופקר לגורלו בידי מנהיגים הפועלים לאור חזיונות של אלוהים מצד אחד והתגלות השטן מהצד השני.
הוא מוצג כישות פסיבית, שמוטת ראש, המקבל בהכנעה (ובלי ברירה) את הממלכה החדשה שלו. למעט מס' שרידים תל אביבים בודדים שמנסים למרוד במלכות
איש לא זוכר את מדינת ישראל הטובה והישנה (או שמא סדום ועמורה).
אומות העולם, כצפוי, מפנות את גבן למדינת יהודה- כמעט מאשימות אותה על מה שקרה לה. הן מחרימות את הממלכה ואת תוצרתה.
בצר לו העם חוזר לעבודת אדמה, לשדות ולפרדסים.

ואלוהים- עפ"י המחבר אלוהים כלל לא מבסוט מהקורה בנחלתו. כלוא בין ארבע קירות קודש הקודשים, חנוק בריחות הקטורת.
האם אלוהים באמת זקוק לפרים, הכבשים והיונים שלנו? או שזה סוג של בריחה נוחה מאחריות עבור החוטאים.
הוא שולח סימנים, מלאכים-שליחים , אולם מנהיגי העם לא יודעים לקרוא נכון את אותותיו. הם שקועים עמוק בעבודת הקודש- אך לא בקדושה עצמה.
העבודה עצמה הפכה לתכלית ולא לאמצעי .

ה"קדושה" הזו- האם אנחנו מסוגלים לה בכלל?
האם באמת ניתן להעפיל מסדום ועמורה מודל שנות האלפיים ולחזור למלכות ישראל האדירה של פעם? האם היא צריכה להיות העתק של קודמתה? האם מה שהתאים לימים ההם יוכל להתקיים גם היום?


ספר חשוב באקטואליות שלו.

ככל שספר יישב על המדף וימתין לתורו כך יעלה רף הציפיות ממנו בהתאמה.
וזה סיכון.
באמת שנתתי לו לחכות יותר מדי זמן. והרף עלה...עלה מעבר למה שהמחבר תכנן מלכתחילה...
לכן היתה קצת אכזבה.

ציפיתי להרגיש בתוך עולם של נאצים. לחוש את הפחד ברחובות.
ניסיתי לדמיין דרך הדמויות את אמריקה משועבדת לדיקטטורים, מפחדת מהצל של עצמה.
לא ממש הצלחתי.

העלילה מתפזרת על פני מס' דמויות שחיות בשנות ה 60 באמריקה שנוצחה במלחה"ע ה-2 וחולקה בין יפן וגרמניה.
דמויות של שולי החברה האמריקאית , כאלה שמתוסבכים עם עצמם עוד לפני שאמרנו יוזף גבלס:

- פועל יהודי, גרושתו- מורה לג'ודו ובעל חנות עתיקות לא הגון במיוחד- מתמודדים עם החיים בצל היפנים,
מנסים להשליט את העולם הרוחני העמוק של יפן על עולם החומר המפורסם של אמריקה- מה שלא תמיד עולה בקנה אחד.

- קונסול יפן באמריקה, סוכן ביון גרמני- המנסים למנוע מלחמת מעצמות בין יפן וגרמניה.

בין כל אלה עובר מיד ליד ספר מחתרתי שנאסר לפרסום- שמתאר את אמריקה, כמה הזוי, מנצחת במלחה"ע ה-2.
כ"כ הזוי בעיניהם, בלתי נתפס. מעורר השתאות.
הפוך על הפוך שכזה.

הרעיון יפה. הביצוע התפספס במקצת.
הספר לא הצליח לגמרי להיכנס לתוך מוחם של אזרחים אמריקאים מדוכאים ולשדר משם בזמן אמת את הגעגוע והכמיהה למה שהיה פעם.
והניסיון לשלב מדע בדיוני (טילים למאדים) או תורות מהמזרח לא התיישבו כ"כ בטבעיות על הדמויות והעלילה.

סה"כ נחמד.
מעורר מחשבה.

משפחה יהודית היא סוג של אבטיפוס.
בין אם בפולניה, שבדיה, רוסיה, מרוקו או תימן.
כל הסאגות המשפחתיות היהודיות די מזכירות זו את זו.

לכל משפחה יהודית יש את היידישע מאמע שלה, על מטעמיה, חוכמתה וחום גופה, וגם את השייגץ שלה, הכבשה השחורה, זה שמתחתן עם השכנה הגויה, יוצא לשמד או בורח לפלשתינה.
בכל משפחה יהודית יש איזה סבא אלמותי. כזה ששמו נישא בפי כל בחרדת קודש, דור אחרי דור. תלמיד חכם, כבד גוף, בעל חידודי לשון.
בכל דור מנסה המשפחה היהודית לברוח מגורלה, להתחבא מאלוהים.
ובכל דור היא נכשלת מחדש.

לכל משפחה יהודית יש את הרוגי המלכות שלה.

משפחת מאייר השוויצרית היא משפחה כזו.
הספר מפגיש אותנו עם קורות המשפחה בקפיצות של עשרים שנה בכל פעם.
החל מסולומון מאייר, סוחר בהמות כפרי ב 1870 דרך ילדיו, משמנה וסלתה של ציריך, ועד נינו הלל רוזנטל, ציוני נלהב לאחר מלחמת העולם השנייה.
קל להרגיש בבית בין דפי הספר: הפחד המוכר ההוא מהסביבה האנטישמית, החשש מההתבוללות שלא פוסחת עליהם, הרצון להיות ככל הגויים- והסטירה הכואבת שבאה בעקבותיו.
שידוכים, רכילות, עסקני כספים, תלמידי חכמים ושטרודל תפוחי עץ.

ומעל כולם מרחף לו הדוד מלניץ. רוחו של "דוד" עלום מהמאה ה-17 שנהרג בפרעות ת"ח ות"ט ומאז הוא מבקר את המשפחה ברגעי משבר ומהווה עבורה מצפן ומצפון.
הדוד מלניץ הוא סוג של אבטיפוס לכל היהודים שמתו על מזבח יהדותם- אלה שחירפו נפשם, אלה שניסו לברוח ,ואלו שניסו להתכחש- וגילו שהם לא יכולים.
כי אנחנו תמיד חושבים שאנחנו יותר חכמים מהגויים, מנפנפים את הדוד מלניץ בכל פעם מחדש. אף פעם לא לומדים את הלקח.

אולי הגיע הזמן להקשיב...