• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כניעה

כניעה

מאת מישל וולבק

הביקורת של asheriko

תמונה של asheriko
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
כניעה

כניעה

מאת מישל וולבק

הביקורת של asheriko

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של asheriko
הוצאה לאור:בבל ומשכל
שנת הוצאה:2015
סדרה:הספרייה של בבל
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Pulp_Fiction
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 4 שנים

“לקראת שנת 2022 הבאה עלינו לטובה, החלטתי סוף סוף להתפנות לספר הזה. אני מודה שכריכתו הסקסית קורצת לי כ”

5/24
ביקורות על כניעה
הבאה
zooey glass
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

רבים מאתנו שואלים מה יהיה עתיד אירופה בעשר השנים הבאות , מה יעלה בגורלו של העולם הישן הקורס והמקרטע , האנטישמי, בית הקברות של העם היהודי , הענק האירופאי החולה , האיחוד הרקוב והמושחת ..

מישל וולבק לא רק שואל אלא גם עונה בספרו "כניעה" על השאלה הזו והתוצאה מרתקת וקריאה מאוד. הסיפור מסופר דרך עיניו של פרנסואה , מרצה מזדקן האוניברסיטת סורבון המתמחה ביצירתו של הויסמנס https://en.wikipedia.org/wiki/Joris-Karl_Huysmans
ומנהל חיים בורגנים עבשים הכוללים סטאזיס מקצועי, ארוחות מחוממות מוכנות ורומנים מזדמנים עם סטודנטיות שנה ב' (זה באמת כל כך נפוץ ? ). הדבר המעניין היחיד שמתרחש ברקע הוא עליית האיסלאם הפוליטי בצרפת ובחירות המתרחשות ברקע כאשר בדיל בין השמאל הצרפתי למפלגה האיסלמית נבחר לראשונה נשיא מוסלמי לצרפת. בנוסף, לרוע מזלו של פרנסואה, מריים - אהובתו היהודיה ומשפחתה מחליטים לעשות עלייה ארצה לארץ ישראל.

הספר , 260 עמודים בערך(בגלל המנהג המגונה של הוצאת בבל להשאיר שוליים רחבים מאוד מכל הצדדים, ניתן היה לדחוס את הספר הזה ל-150 עמודים) - קריא מאוד ומספק תאור אותנטי מאוד של רבעים בפריז וכן של צרפת הכפרית אותה מבקר המספר בבלאגן שמתרחש לאחר הבחירות. מאוד נהנתי מתאורי הנוף ואורח החיים הצרפתי. בניגוד לביקורות שקראתי, הספר לא עמוס בתאורי מין מזעזעים אלא אם כן מין אנאלי (עניין חביב על וולבק ) ואוראלי לא צבעוניים במיוחד בשנת 2015 מזעזעים מישהו.

אהבתי גם מאוד את הניתוחים על כתביו של הויסמנס שוולבק שוזר בספר בשיחותיו של פרנסואה עם עמיתיו ואת ההמלצה לספרו של א. גיבון - שקיעתה ונפילתה של האימפרייה הרומית. אני מאוד אוהב לקבל המלצות על ספרים מסופרים אחרים דרך גיבורי הסיפור שלהם...

בספר וולבק שוחט את התרבות המערבית המושחתת והרקובה , ובעיקר את הצד השמאלני של המפה על ההומניזם, אתאיזם, פמניזם ופרו-הומוסקסואליזם המזוייפים שלו ולמעשה מאשים אותם בניוונה של החברה והכנת הקרקע לעליית האיסלאם באירופה. ההסברים הסוציאלים, כלכליים ואנתרופולגים שוולבק מספק לעליית האיסלאם מרתקים ואחרי קריאת הספר אני חש שוולבק מנבא את העתיד במדוייק.

50 העמודים האחרונים של הספר נקראו במהירות כאשר הסוף של הספר גרם לי תחושת סיפוק מוזרה. כל כך קל ומנחם להכנע...
אני באמת לא מבין מדוע יצא קצפם של מוסלמים באירופה על וולבק אלא אם כן זה בגלל ספריו האחרים. הספר הזה ספציפית אינו נגוע ולו בקרטוב אחד של איסלמופוביה (מושג מקושקש בפני עצמו אבל זה לא הנושא כרגע) אלא מתאר מציאות בעתיד הקרוב שבהחלט עלולה להתרחש.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של strnbrg59
strnbrg59
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של חני
חני
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של יעל
יעל
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של עוזי
עוזי
22קוראים|גיל ממוצע57|64%נשים

על המבקר

תמונה של asheriko

asheriko

חבר מזה 12 שנים
47 ביקורות•8 נבחרות•566 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של asheriko
asheriko
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות47
ביקורות נבחרות8
לייקים שקיבל566
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה15ספרות מתורגמת14מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

7 תגובות
חני
חני •לפני 11 שנים

כן הוא טוב בלשחוט,סקירה יפה על סופר שנוי במחלוקת כל כך.

yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

אהבתי את הביקורת.

ואהבתי את ההפרדה שאתה עושה בין התופעות הדוחות הנעשות על ידי האיסלם הקיצוני, לבין האיסלם כדת.
אנקה
אנקה•לפני 11 שנים

ביקורת מצויינת asheriko

עשית לי חשק לוולבק המזדקן חובב הסטודנטיות האנאלי והאיסלמופוב :) נשמע לי מאוד מציאותי.
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 11 שנים

אקרא

asheriko
asheriko•לפני 11 שנים
הוא נוגע באיסלם אבל לא נגוע באיסלמופוביה. הרושם הכללי שלי שהספר בכלל לא יוצא כנגד האיסלאם. נהפוך הוא. השוליים הרחבים לא יוצרים פונט גדול יותר אלא רק בזבוז נייר וספר מרובע וגדול במקום ספר מלבני ושמנמן שנוח יותר לקריאה בעיני - אבל זאת העדפה אישית.
מורי
מורי•לפני 11 שנים

יפה. עד עכשיו קראתי כל מה שתורגם משל וולבק והתרשמתי עמוקות. הספר בדרכו אלי.

חשוב שיהיה קול אמיץ נגד הצרה הגדולה הצפויה לנו בשנים הקרובות: התפשטות האסלאם הרצחני.
חמדת
חמדת•לפני 11 שנים

איך הוא לא נוגע באיסלם,אם מדובר בנשיא צרפתי איסלמי ,ועוד תכניס את המין האנאלי והאוראלי

איך הם לא הזדעזעו ?? כן מאוד נפוץ גם במקומותינו רומנים מזדמנים עם סטודנטיות שנה ב' עם דוק'/פרו'פ,,,,,לא מבינה את תלונתך לגבי המרווחים בשולי העמודים -לא כולם צעירים כמוך ...
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של asheriko

DANGLING IN THE TOURNEFORTIA

DANGLING IN THE TOURNEFORTIA

CHARLES BUKOWSKI

טורנפורטיה - עץ טרופי שמותאם אופטימלית לאקלים של דרום קליפורניה. מתאפיין בפרחים עדינים ופירות בשרניים.

כל מי שמכיר אותי יודע שבוקווסקי הוא אחד הסופרים האהובים עלי. על האהבה שלי לכתיבה שלו כתבתי בביקורת ל"שירות הדואר" אז אתם מוזמנים לחפש באתר.
מדריך קצר למשתמש: גוף העבודות המרכזי של בוקווסקי כולל 5-6 רומנים, 5-6 אוספים של סיפורים קצרים, בערך 20 ספרי שירה ועוד ספרים כמו למשל אוסף טורים שהוא כתב, חלופת מכתבים, תסריט וכו'.

DANGLING IN THE TOURNEFORTIA (יצא ב-1981) הוא מספרי השירה היותר מוצלחים של בוקווסקי. עכשיו אני יודע מה חלקיכם חושבים: שירה ? מה לי ולזה ? אני הייתי בדיוק כמוכם - עד שקראתי את בוקווסקי. השירה שלו לא מתיימרת ואין מילים גבוהות. השירה שלו נקראת כמו סיפור קצר והיא עושה לכם חשק להיות שם כשהוא מתאר מפגש לא מוצלח עם אשה שיכורה או קטטה בשירותים שמאחורי מגרש מרוצי סוסים.

מדובר על אוסף של 100 שירים בערך, רובם מצויינים (וזה לא עניין של מה בכך, הוא כתב אלפי שירים). הנושאים העיקריים של האוסף הם כתיבה, נשים, יחסים בין חברים וחוויות ממרוצי סוסים. עניין השתיה תמיד נמצא ברקע כמובן.
קשה לתאר ספר שירה, במיוחד אם יש בו 100 שירים, ובמיוחד אם קהל הקוראים לא מכיר את ספרי השירה האחרים לשם השוואה, אבל זה אחד מספרי השירה היותר מאוזנים שלו. הכוונה היא שאין ממש שירים גרועים לצד שירים מעולים (האוסף MOACKINGBIRD WISH ME LUCK הוא דוגמה לכך).

הספר הזה הוא "מאוד קליפורניה" (כפי ששמו מרמז - שימו לב להגדרה בהתחלה). אפשר להרגיש את רחובות קליפורניה, את הדירות ואת האווירה הכללית בכתיבתו של בוקווסקי.

נקודה אחרונה - הספר מוקדש לסופר האהוב על בוקווסקי - ג'ון פאנטה. פאנטה השפיע בכתיבתו על בוקווסקי ובעיקר בספרו המצויין ASK THE DUST (שאל את האבק). אני ממליץ בחום.

אני מצרף פה שיר שתרגמתי בשבילכם מהספר, שיר שמדבר על חברים מציקים ויומרנות -

גאון/ צ'ארלס בוקווסקי

הוא
לרוב לבש מקטרון
ומעיל, לא משנה
כמה חם היה
והבגדים שלו תמיד
היו מלוכלכים
למעט צעיף צבעוני ונקי

לא משנה כמה פעמים
עברתי דירה
הוא תמיד הצליח
למצוא אותי
בשביל הספה שלי
והשתיה החריפה

והוא היה שותה
ומספר לי
על הגאונות שלו
מדקלם כמה פואמות חדשות
מהזכרון

מתעלף
ולפעמים במהלך הלילה
מקיא על
השטיח

ואחרי זה נוחר
משאיר אותי ער
כל הלילה

הוא היה מזנק
ב-6:00 בבוקר
ויוצא להליכה
סביב השכונה

תמיד חוזר עם
סיפורים מטורפים על
יצאניות או
גופות בתעלות ניקוז

בקול רם,
תוך כדי עישון
הסיגריה תלויה מהפה שלו
הוא שוב מתחיל לדבר
על הגאונות שלו

"אם הייתי מתרומם
או שחור הייתי מצליח !"

דוהר על הרצפה

"אם הייתי מתרומם יהודי שחור
הייתי מצליח !"

ובכן
הוא היה יהודי
אז הוא עשה שליש דרך
להצלחה

בערבי קריאת שירה
הוא היה קופץ על
הבמה
ומקריא את החומרים שלו

הוא הציק כל כך
שאנשים
התחבאו ממנו

"כל השנוררות הזאת
בוודאי מתישה"
אמרתי לו
"למה שלא תמצא עבודה
ותמשיך לכתוב מהצד?"

"לא !" הוא זעק
"אני חייב לקבל הכרה !"

הוא היה טוב
הוא היה כותב טוב מאוד
אבל
כמו כולנו
הוא לא היה טוב כמו
שהוא חשב שהוא

מצטער
אבל תמיד הוקל לי
כשהוא
עזב

לפני 8 שנים•
★★★★★
•asheriko
ארצות התן

ארצות התן

עמוס עוז

אני לא חסיד גדול של עמוס עוז. בשום אספקט. את ההצלחה שלו בארץ אני זוקף בעיקר להיותו יקיר הממסד התרבותי שהכתירו כנביא ודובר של צד אחד במפה הפוליטית ודאג לקדם אותו באגרסיביות עוד משנות ה-60. את ההצלחה שלו בחו"ל אני זוקף לאותה מכונת תעמולה שדאגה לדחוף קדימה ולקדם את היקירים לה ולעוד פרט שיווקי גאוני שיצא כך במקרה - השם שלו.

השם עמוס עוז באנגלית (ושפות אחרות ) AMOS OZ יוצר קונוטציה מיידית עם THE WIZARD OF OZ. זה נשמע אחרת לגמרי ונותן לשם נופך של מיסתורין.

כשאנחנו נותנים שמות לדברים, גם לבני אדם, אנחנו משפיעים עליהם ובהקשר של בני אדם יכולים אפילו לעצב להם את העתיד. אם תחשבו על זה, זה יהיה לכם ברור מאליו. במינימום אנחנו יכולים יכולים להשפיע על איך שהסביבה תגיב אל בעל השם.

אם ניקח את זה לקיצון - כמה מכם חושבים שאדם שנקרא צ'ארלי חממי יזכה לאותן ההזדמנויות שיזכה התאום שלו שגדל באותה סביבה בדיוק ונקרא גיא הלר ? יש יוצאים מן הכלל, זה נכון אבל בגדול מתן שמות - גם בשיווק מוצרים וגם לבני אדם משפיע על העתיד של מקבל השם.

גם לשם עמוס, שם סטנדרטי בעברית, יש סקס אפיל אחר לגמרי באנגלית. בכלל שמות של נביאים נשמעים טוב יותר באנגלית. שם נוסף שאף הורה שפוי בדעתו לא יתן לבן שלו בארץ אבל נשמע טוב באנגלית - כלב - KALEB. אולי בגלל קדמת עדן של סטיינבק...

קוראים לי אשר, בארץ זה אומר ש-9 מתוך 10 אנשים ששומעים את השם שלי לפני שפגשו אותי ישר חושבים "ערס", גם אם לשניה אחת. כשגרתי ולמדתי בארה"ב לעומת זאת, בכל פעם שהמרצה היה מקריא את השם שלי כ-ו-ל-ם היו מסתובבים לראות מי זה בעל השם הכל כך ....אקזוטי.

לגבי הספר -
קראתי 3-4 ספרים של עוז במהלך השנים, וזה ללא ספק המוצלח ביותר. אני לא חסיד גדול של סיפורים קצרים בעברית כי אני לא חושב שיש סופרים מוצלחים במיוחד בתחום הזה בארץ אבל הספר הזה הוא פשוט מעולה. כל הסיפורים פה מצויינים ומעל כולם נמצא הסיפור האחרון (שלא נכלל בהוצאה המקורית) שנקרא "על האדמה הרעה הזאת" - זה סיפור מתקופת התנ"ך שכתוב פשוט מעולה. הנוף המדברי, רוח התקופה והתפאורה הכללית מהנים מאוד אם תצליחו לשים בצד את האג'נדה הפוליטית האינפנטילית שמסתתרת בין השורות.
רוב הסיפורים עוסקים בהתיישבות העובדת עם הצצה חטופה לתל אביב של פעם. הם עמוסים תאורים מרהיבים של רוח התקופה ויוצרים את החשק להזמין מכונת זמן מעלי אקספרס ולבקר במקומות ואירועים המתוארים בין דפי הספר. הספר מלא וגדוש מיניות שעומדת להתפוצץ בכל רגע, למשל הסיפור שבו אשה בשלה, מושכת, ומעט אכזרית פוגשת את הגבר הצעיר שעומד להנשא לבת שלה ומנסה לפתות אותו או הסיפור על נערה שמנסה לפתות גבר שהיא אינה יודעת שהוא אביה. אני לא אעשה לכם ספויילרים לסוף של הסיפורים הללו. תצטרכו לקרוא בעצמכם.

יש עוד המון סיפורים כאלה בקובץ, כולם מוצלחים, מפולפלים ומהנים לקריאה.

אם לקרוא רק ספר אחד של עוז - אז את זה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•asheriko
גבר במלואו

גבר במלואו

טום וולף

את הספר הזה קראתי לראשונה קצת אחרי שהוא תורגם לעברית - בסביבות 2002. אני זוכר שקראתי ביקורת ספרים שהללה אותו והחלטתי לקנות אותו. אם יש משהו שאני מצטער עליו זו העובדה שלא הייתי הראשון לפרסם עליו ביקורת באתר הזה, בהתחשב בכך שקראתי אותו לפני 15 שנה .העותק שברשותי כיום איננו אותו עותק של אז, הספר ההוא הושאל (טעות גדולה) ומעולם לא חזר. כמובן בשביל הביקורת הזו קראתי את הספר שוב - בהנאה רבה.

עוד לפני שקראתי בו בשנית, אני יכול לספר לכם שזכרתי כמעט במדויק את העלילה של הספר וכן משפטים שלמים וסצנות מהספר. הוא השאיר עלי רושם חזק ביותר בזמנו.

זה אחד מתוך שלושה ספרים שלקחתי איתי לארה"ב אחרי הצבא והבחירה הייתה סימלית מאוד במובן הזה שהספר נותן וייב אמריקאי מאוד אותנטי. זה לא אמריקנזים ניו יורקרי או חוף מערבי אלא יותר של מרכז ארה"ב, במדינת ג'ורג'יה ובמיוחד בעיר הכי מפורסמת שלה - אטלנטה.

מבחינת חווית הקריאה - הספר כתוב היטב ויש השקעה רבה בפרטים כך שהקריאה עצמה מרגישה כמו ארוחה טובה, מעין שובע אינטלקטואלי שהקורא חש כשהוא מניח את הספר בצד. אפשר לומר שיש לספר הזה "הרבה בשר" והוא מספק מאוד לקריאה ועם זאת שומר על רמת כתיבה ובניית עלילה גבוהה ביותר. לשם השוואה הוא נותן תחושה הפוכה לתחושת השיממון שאפשר לקבל בקריאת ספריו של קפקא .

הרעיון המרכזי של הספר הוא גבריות וערכים ומה קורה לגבר שנאלץ לבחור בין הערכים שלו לנוחות. לסיפור עצמו אין גיבור אחד ויחיד אלא מספר דמויות , למעשה 4 גברים שונים לחלוטין, חלקם זכרי אלפא וחלקם לא וכל אחד מהם עובר איזשהו מסע רוחני וגופני שממנו הוא יוצא גבר שונה ממה שהיה.
רעיונות נוספים :
יזמות כמאפיין של זכר האלפא
מאבקי הכוחות בין זכרי האלפא לזכרי הבתא בחברה האנושית (חברת בני האדם היא קבוצת היונקים היחידה שבה זה לא לגטימי שזכר אלפא יחסל פיזית זכר בתא שמתגרה בו)
שוביניזם
יחסים בין גזעיים
פוליטיקה וכיצד היא באמת מתנהלת
כוחו של הכסף
תורת הסטואה והעקרונות שלה

משהו אחרון לגבי הספר המהנה הזה - בזכותו נחשפתי לראשונה לפילוסופים הסטואיקנים ולעקרונות שלהם, אפיקטטוס, סנקה, מרקוס אורליוס ושות' - כולם מבקרים את אחד מגיבורי הספר - קונראד - ומילותיהם עוזרות לו ברגעיו הקשים.

מומלץ בחום.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•asheriko
הקוסם מלובלין [מהדורת 2008]

הקוסם מלובלין [מהדורת 2008]

יצחק בשביס-זינגר

חמותי לעתיד שתחיה (או בקיצור חל"ש) עשתה לעצמה מנהג להביא ספרים של בשביס זינגר מהספריה העירונית בנהריה. כך התוודעתי לספרים כמו שושה, העבד, חלאה ולאחרונה הקוסם מלובלין.

הקוסם מלובלין מומלץ מאוד כספר ראשון לכל מי שלא מכיר את זינגר וכמו כן לכל מעריציו האדוקים. הוא קצת פחות מומלץ למי שסיים לאחרונה את ספרו של זינגר "חלאה" בגלל קווי הדמיון הרבים בין שתי העלילות ובמיוחד המקצב של הסיפור שהופך להיות מסחרר מאמצע הספר בערך ועד כמעט לסופו.החלקים הללו, בעלי המקצב המהיר, נקראו במהירות, לא בגלל שהם היו כל כך מעניינים אלא יותר בגלל סגנון הכתיבה שמכריח אותך לקפץ יחד עם הגיבור מאירוע לאירוע וקטסטרופה אחת לאחרת. זהו החלק בשני הספרים בו הגיבור מתענה, יורד לתהומות של שפל ומטפס אט אט (או לא מטפס כלל...) עד לקתרזיס וסיום העלילה. החלק הזה בגלל צפיפות האירועים, הלך מחשבתו המבולבל של הגיבור ומהירות הקריאה גרם לי כאב ראש נוראי שכמעט גרם לי לנטוש את הספר. וזה בדיוק מה שהסופר רצה כנראה - שהקורא והגיבור יחלקו מעט סבל. טכניקה גאונית.
חשוב לציין עם זאת, שעל אף שהסוף של שני הספרים פתוח, הם עדיין מסתיימים בנימה שונה מאוד.

הקוסם מלובלין מתאר את סיפורו של יהודי שיצא לשמד ששמו יאשה מאזור המתגורר עם אישתו בלובלין שבפולין. יאשה הוא קוסם מצליח, אמן של ממש כמו מעין גירסה פולנית של הודיני (שהיה כמדומני הונגרי). יאשה מייצג נאמנה את חייו של היהודי בגולה הפולנית, הוא נקרע בין דת לחולין, בין היהדות לנצרות בין אשתו היהודיה למאהבותיו הנוצריות. בתחילת הסיפור הוא נוסע להופיע בוורשה ושם מתחילות צרותיו.

אי אפשר שלא לראות במצבו של יאשה את מצבו של העם היהודי בגולה הפולנית - היהודי החילוני שנודד בדרכים, מקפץ ממיטה למיטה ומשיקסע לשיקסע (דרך אגב לא ידעתי ש- שיקסע ביידיש = שיקצה = שיקוץ ) ואינו מוצא עולם מנוח לנפשו ולגופו. במילים אחרות - על אף כל מאמציו הוא אינו מוצא מזור (מזור = מרפא) על אף שזה שם משפחתו. עוד ניצוץ של גאונות של הסופר.

אפילו אישתו של יאשה, יהודיה יראת שמיים יפה וחרוצה (על פי דעתו) הינה עקרה - כלומר גם אם יאשה ישאר איתה, ילדים (כלומר עתיד) לא יהיו להם. אולי זוהי דרכו של זינגר לומר שליהודים בפולין של טרום מלחמת העולם השניה אין עתיד.

ראוי לציין שעל אף שבספרים רבים שלו האימרה הזו חוזרת, בשביס זינגר עצמו בחר להשתקע בניו יורק ולא לעלות ארצה, כך שאו שהוא לא ראה בניו יורק גולה או שהוא סלד במיוחד מהגולה הפולנית.

מעניין מה חל"ש חושבת על כל זה...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•asheriko
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

בשנות ה-20 המוקדמות שלי, עוד כשהייתי בקבע, חשבתי ש"רומן רוסי" הוא הספר הכי טוב שנכתב אי פעם בעברית. מגוחך, היום בפרספקטיבה לאחור אבל אז לא קראתי שום דבר שדמה לספר הזה. אלו היו ימים עליזים של פנטזיה ומד"ב וסטיבן קינג ואפילו את בוקווסקי הכרתי אבל לא ידעתי שסופרים ישראלים יודעים לכתוב כך. לא ידעתי כמובן ששלו לא המציא שום דבר, שאת הראליזם הקסום MAGIC REALISM הוא שאל ממארקס ואת חדוות הטבע וחיי האיכרים הוא שאל מקנוט האמזון, אני אפילו לא בטוח שהוא מודע לזה אבל אני די בטוח שהוא קרא את 100 שנים של בדידות של מארקס ואת GROWTH OF THE SOIL (תורגם ל"ברכת האדמה" ) של האמזון והושפע מהם רבות.

אני לא מומחה גדול למאיר שלו, קראתי בסה"כ 3 ספרים שלו - רומן רוסי, פונטנלה ויונה ונער. שלושה ספרים וקצת אם מחשיבים 50 עמודים מעשו, אבל הוא נלקח ממני. וחבל, כי אותו הכי אהבתי. מאלה שסיימתי אני חושב שהכי אהבתי את פונטנלה. את רומן רוסי, אגב, קראתי לפחות 3 פעמים ובקריאה האחרונה לפני שנתיים בערך אני חושב שהבנתי שזה ספר טוב, אבל לא יותר.

רגע, אתם אומרים. זאת ביקורת על רומן רוסי או על יונה ונער ? האמת שקצת על שניהם כי בקריאת זה האחרון אני חושב שהבנתי את הנוסחה והשיטה של שלו והספר הרגיש לי כמו מיזוג בין רומן רוסי לפונטנלה.

הנוסחה למי שמעוניין היא כדלקמן:
בחר מיקום מרכזי לעלילה: אצל שלו זה בד"כ אזור מסויים בצפון (קיבוצים / מושבים בעמק הירדן או יזרעאל - עדיף), ירושליים או איזה חור במדבר.
חבר עבר עם הווה באמצעות פלשבקים וקווי עלילה מתמזגים.
הציר המרכזי הוא בדרך כלל בעבר, כמעט תמיד קיבוצניקים או מושבניקים אנשי העליות הראשונות.
צור קונפליקטים , אהבות , בגידות וחטא גדול שבוצע בעבר וכיום הגיבור צריך להתמודד עם השלכותיו.
תבל בהרבה אנושיות, או לפחות מה שאתה "מניח" שהקוראים יפרשו כרגעים אנושיים.
תבל בנוסף באיזה נושא מרכזי שאינו קשור ישירות לעלילה אבל מוסיף "בשר" ונופך של שוני (כביכול...) לספר: חרקים, יוני דואר, חקלאות - והרשם את הקורא שעשית מחקר בנושא הנ"ל.
הוסף דמות אגוניסטית שתעזור לגיבור - למשל מנהל עסקים מזרחי שלא למד בבית הספר אבל ממש בין בעסקים ויודע גם להכין תה ! , או קבלן ירושלמי בשם פריד שמשום מה נשמע כמו קבלן עיראקי בשם השלם את החסר.
שזור מעט תאורי מין גרוטסקים, כאילו שמין חייב להיות מגעיל כדי להשמע אמין.
הסוף הוא לרוב מריר מתוק, עם טעם של חסר. וזהו.

לגבי יונה ונער, הספר מתחיל טוב ומדרדר אט אט אל הבנוניות. ציר העלילה נע מהעבר להווה, מישראל של לפני קום המדינה ועד לשנות ה-2000 ובין תל אביב של אז לירושליים ולאיזשהו קיבוץ עלום במרכז הארץ. התוספות בספר הן יוני דואר וכל מה שקשור אליהן וגיבור הספר הוא "התינוק" ולאחר מכן יאיר מנדלסון שהקשר בינו לבין "התינוק" נחשף למרות שאפשר לנחש אותו אחרי 10 עמודים בערך.

הספר מצטיין בכל מה שתארתי למעלה והוא קריא מאוד. ניתן לסיים אותו ב-2 - 3 שבתות בהנחה שאתם לא קוראים באמצע השבוע. הסוף מבולבל לטעמי ושלו לקח את כל הקטע של ארעיות ומתוק-מריר קצת רחוק מידי. מותר גם לגיבורים להגיע למנוחה ולנחלה. הרגשתי קצת כאילו עבדו עלי בסוף ואין שום דבר מיוחד בסוף כזה, זה נראה כאילו שלו "שאל" מפול אוסטר את טכניקת הסיום שלו.

אני חייב לציין לגנאי את תאורי המין ובמיוחד המיניות והעריות הגרוטסקים, ממש כך, לא גסים או נועזים פשוט ...אבנורמלים. זה הרגיש מיותר ולא שייך ובמיוחד לא מקצועי.
בנוסף, דמותו של הקבלן הירושלמי משולם פריד - שלו גורם לו להשמע כמו הטייפ קאסט של קבלן מזרחי, מין סאנשו פאנשו מארצות הלבנט. מאוד לא אמין.

לחיוב אני אציין את תחושת ה"פעם" ששלו מצטיין כל כך בלהעביר כמו גם התחקיר המעניין על יוני הדואר ואווירת העצבות והפספוס האותנטיות שעולים מהספר. הוא בהחלט הצליח לרגש אותי לעיתים.

ספר אפשרי בהחלט, במיוחד למעריצי שלו.
ואם אתם רוצים את הדבר האמיתי לכו על "אהבת שאול" של אלי עמיר...

לפני 9 שנים•asheriko
A Dance With Dragons

A Dance With Dragons

George R.R. Martin

שונרא ויעל, הביקורת הזו במיוחד בשבילכן - הפואנטה בסוף (אתן מוזמנות לקפוץ למספר 21 )


"אם תחלמו 7 לילות רצופים שאתם בוגדים בבת הזוג שלכם עם השכנה וכל חלום כזה הוא יותר יותר מלא חיים ונראה אמיתי - והיא (השכנה) חולמת את אותו הדבר - האם הסיכויים שזה אכן יקרה נמוכים או גבוהים ? האם זאת נבואה או מניפולציה ? "


יש הרבה מה לכתוב על סדרת הספרים המדהימה הזו. הספר הזה מתרכז בדמויות כמו ג'ון, טריון, דינאריס בראן וארייה סטארק וריק (לשעבר תיאון גריי ג'וי לפני שסורס ועונה ע"י ראמזי בולטון). כמו כן יש גם פרקים של דמויות מינוריות יחסית כמו באריסטן סלמי, לשעבר ממשמר המלך ועכשיו שומר ראשה של דינאריס טרגריאן.

ראשית כמה דברים לגבי סדרת הטלוויזיה - אפשר לשפוך פה 5000 מילים על ההבדלים בין סדרת הספרים לזו הטלווזיונית אבל די רק שאציין שעל אף שסדרת הטלווזיה מושקעת מאוד הצופים (בעיקר אלו שלא קראו את הספרים) חייבים להבין שהיא לא מביאה אפילו 50% ממה שיש בספרים כמובן משיקולי תקציב ועניין וזה בסדר.

בספרים ובעולם ש- ג.ר.ר. מרטין בנה יש המון המון עומק, זאת לא פנטזיה רגילה ובמובנים אחדים אני לא חושב בכלל שזו פנטזיה - אבל רגע ! תאמרו לי , הרי יש דרקונים, וזומבים וילדי יער ומהלכים לבנים וחרבות קסומות .... נגיע לזה יותר מאוחר אבל אני חושב שזו לא בדיוק פנטזיה אלא מדע בדיוני.

מה ההבדל בין פנטזיה למדע בדיוני ? פנטזיה מתארת דברים שלא יכולים לקרות - דרקונים , קסמים ושדים. מדע בדיוני מתאר דברים שיכולים לקרות (לפחות לפי חוקי המדע) אבל עדיין לא התרחשו ויתכן שגם לא יתרחשו לעולם, למשל הנדסת בני אנוש באינקובטורים מכניים. צוללות, מטוסים ומחשבים, גם סמארטפונים נחשבו פעם מדע בדיוני.

בפנטזיה יש קסמים. במדע בדיוני יש טלפתיה (קריאת מחשבות, שליחת מחשבות והשתלתם), טלקינזיס (הזזת חפצים בכוח המחשבה, ולמעשה עיצוב החומר בכוח המחשבה) וטכנולוגיה שנראת כמו קסם אבל איננה קסם.שהרי כל טכנולוגיה שאינה מובנת לנו ואין אנו תופסים אותה כטכנולוגיה היא מעשה ניסים וקסם. בפנטזיה יש דרקונים. אם במד"ב יש דרקונים (לרוב אין) אז הם תוצר של הנדסה גנטית מתקדמת ואין בהם שום דבר קסום. בפנטזיה יש גמדים, אורקים גובלינים ואלפים. במדע בדיוני יש חייזרים או בני אנוש שנחשפו לקרינה או ניסויי מעבדה ועוותו כך שהם "נראים" כמו "גמדים" או "אלפים". אלא בגדול ההבדלים.

למה אני מציין את כל זה ? כי כל מי שקרא את הספרים וכל מי שמכיר את שאר עבודתו של ג.ר.ר מרטין חייב לקחת בחשבון ששיר של קרח ואש אינה סדרת פנטזיה אלא סדרת מד"ב שמתרחשת בעולם פוסט אפוקליפטי שבו המין האנושי חזר אל טכנולוגיה של ימי הביניים אחרי מספר אסונות אדירים. המוטיב הזה אגב נקרא "אינטרגנום" וזה מונח שג ר ר מרטין המציא כדי לתאר חברה אנושית שאבדה את היכולת הטכנולוגית שלה. צריך לחשוב על הדברים הבאים:

1. ג ר ר מרטין הוא בראש ובראשונה סופר מד"ב - לא פנטזיה. רוב הסיפורים שלו הם מדע בדיוני וכפי שציינתי בחלק מהעולמות שהוא מתאר מתרחש אינטרגנום והחברה האנושית שם נסוגה לימי הביניים. אבל בגלל שיש להם שאריות טכנולוגיה הם קוראים לזה קסם.

2. רוב סיפורי המד"ב של מרטין מתרחשים ביקום שנקרא "1000 העולמות" והוא מורכב מארבעה אזורים בחלל זה לזה שחופפים זה לזה. שרטטו לכם ארבה מלבנים צמודים שכולם עומדים על הצלע הקצרה יותר. במרכז יש את מערכת השמש האנושית - המין האנושי כבר התקדם למסע בין כוכבים ומיישב כוכבים רבים. דמיינו שמימין לחלל האנושי נמצא החלל של המין הכי מסוכן למין האנושי, מין חייזרים שאף פעם לא מופיעים בסיפורי 1000 העולמות (כי כולם, למעט שניים, מתרחשים אחרי המלחמה הגדולה) אבל הם מוזכרים תכופות ברקע של הסיפורים של מרטין ואלו הם ה- "הארנגנים". אני מציין אותם כי במסגרת מלחמתם במין האנושי הם היו משמידים כוכבים בעזרת פיצוצים גרעיניים וכן שילוח של גזעים משרתים מהונדסים גנטית לחסל את שאריות האנושות.

רוב סיפורי 1000 העולמות נכתבו בשנות ה-70 וה-80 והם ברובם סיפורים קצרים, נובלות וספר או שניים באורך מלא. המוטיבים בכל הסיפורים הללו: מלחמה, תודעה קולקטיבית, טלפטים, טלקינטים, השתלת רעיונות מזיקים בצורה של חלומות פסאודו-נבואיים, תורשה גנטית, מניפולציה גנטית, נפש האדם היא האויב הכי גדול של עצמו. תזכרו את כל זה כי זה חשוב להמשך.

3. כתוצאה מהשואות הגרעיניות הללו מתו בני אדם רבים אבל אחרים עברו מוטציות ופיתחו יכולות מיוחדות ובמיוחד : ניחשתם נכון - טלקינזיס וטלפתיה. וכשאני כותב טלפתיה אני לא מתכוון רק ליכולת "לקרוא" מחשבות אלא יותר ליכולת להשתיל מחשבות (לרוב באמצעות שיגור חלומות נבואיים שקריים שהחולם אותם בסופו של דבר מגשים אותם - ביקום של מרטין אין טלפט עוצמתי מספיק כדי להשתלט על אדם ער. מול אדם ער אפשר לקרוא את מחשבותיו. אם הוא ישן אפשר גם לשלוח לו חלומות וגם אז לא כל טלפט יכול אלא לרוב רשת טלפטית של מוחות שמחוברים כמו כוורת.) למה אני אני מלאה אתכם בזה ? אני כבר אסביר ...

4. בכל מקרה טלפתים כן יכולים להשתלט על חיות...נשמע מוכר ? כן הוורגים בשיר של קרח ואש, כמו חלק מילדי משפחת סטארק למשל שיכולים להכנס לתוך מוחם של החיות שלהם או חיות אחרות - זו טלפתיה ! שום קסם אין פה. והתכונה הזו עוברת בתורשה ולכן רק במשפחות מסויימות, בעיקר צפוניות אנחנו רואים את היכולות הללו. גם במשפחות מאזור הנהר כמו וונט ולותסון (שדמם זורם בעורקיה של קייטלין סטארק מצד האמא שלה ) יש רמזים בספרים על יכולות כאלה כמו שליטה על עטלפים (שהפכו אילו לסמל של הבתים הללו). וכמובן למשפחת טרגריאן יש יכולות כאלו ועוד יכולת תורשתית לתקשר עם דרקונים. ובגלל זה הם התחתנו בתוך המשפחה בנישואי אחים - כדי לשמר את היכולות הללו במשפחה.

5. תאמרו - אין מצב ש ג ר ר מרטין נכנס לעומק כזה - להפך, כל מי שמכיר את העבודות שלו יודע שתורשה גנטית היא מוטיב חוזר בכל הסיפורים שלו. וזה בדיוק הוא להכנס לפרטים הללו אך בלי להסביר אותם באופן ישיר לקורא. זהו סוד הקסם שלו - לספק רמזים ולתת לקורא לחשוב לבד.

6. לגבי טלקינזיס - בטרילוגיית הגופות של מרטין (שלושה סיפורים שמתרחשים ביקום 1000 העולמות, אחד הסיפורים נקרא MEAT HOUSE MAN) מסתבר שניתן להניע את המתים באמצעות שילוב של טלקינזיס וטלפתיה - אוקיי זה מסביר למשל איך המהלכים הלבנים - "האחרים" - יכולים להניע גופות. שום קסם רק יכולות גנטיות מיוחדות.

7. נחזור רגע ליקום 1000 העולמות - ולאוייב העיקרי של בני האדם - הארנגנים: אז כמו שציינתי הגזע הזה נלחם בבני האדם אבל הוא עשה זאת לא לבד אלא באמצעות גזעי עבדים שאחד מהם נקרא "גיתיאנקי" והם מתוארים כ-"מוצצי מוח" חלשים פיזית אבל הם יכלו לשתול מחשבות שווא במוחם של בני האדם באמצעות חלומות שהתחזו לנבואות שקריות שגרמו לבני האדם לעשות דברים שבסופו של דבר פגעו בהם. כלומר חלום שקרי מתחזה לנבואה שמגשימה את עצמה מבלי שהאדם יודע שעושים עליו מניפולציות.

אם תחלמו 7 לילות רצופים שאתם בוגדים בבת הזוג שלכם עם השכנה וכל חלום כזה הוא יותר יותר מלא חיים ונראה אמיתי - והיא (השכנה) חולמת את אותו הדבר - האם הסיכויים שזה אכן יקרה נמוכים או גבוהים. האם זאת נבואה או מניפולציה ?

8. ולכן צריך להזהר מכל הנבואות והחלומות שכל הדמויות חולמות בשיר של קרח ואש כי לדעתי כמעט כולם שקריות, ואם חלקן מגשימות את עצמן זה בגלל מניפולציה.

9. ההארנגנים הם גזע בעל תודעה קולקטיבית (וגם משרתיהם הגיתיאנקי), טלפטים וקניבלים. כלומר הם גזע עם מבנה של כוורת ותודעה אחת טוטליטרית. על אף העוצמות שלהם בני האדם כמעט מחקו אותם מעל פני האדמה באמצעות לוחמה ביולוגית שהונחתה על הארנגנים על ידי קבוצת עילית של בני אדם שנקרו "החייל האקולוגי של כדור הארץ" וספינות החלל העצומות והקטלניות שלהם. בתוך ספינות החלל הללו רקחו אנשי החייל מחלות ווירוסים ולוחמי על מכל הסוגים שהשמידו את הארנגנים כמעט עד האחרון שבהם. כל ספינה כזו היא מעבדת ענק אוטומטית שיכולה להנדס מפלצות (דרקונים?), וירוסים (מחלת הקשקש האפור ? GRAY SCALE) ואפילו לייצר זנים של בני אדם משודרגים - מעופפים, עם זימים, חסיני אש,טלפטים, טלקינטים, חסיני קור (ה"אחרים"?) ובדיוק ספינה כזו מוצא כמה אלפי שנים אחרי המלחמה עם הארנגנים -

10. האבלנד טאף, אותו טאף מ- "מסעות טאף" TUF VOYEGING שיעל וגם אלון ואחרים כתבו עליו ביקורת אבל בספק אם ראו את התמונה הגדולה יותר (לא באשמתם כמובן). טאף מוצא את הספינה הרבה אחרי המלחמה, כששאריות הארנגנים ברחו אל מתחת לאדמה בכוכב הבית שלהם "הארנגה " ומאז נעלמו עקבותיהם. המצב בהווה של טאף הוא שיש כוכבים שיש להם טכנולוגיה וכאלו שאין להם אבל הפדרציה האנושית התפרקה מזמן ובני האדם עסוקים בלשרוד בעיקר.

11. וזה מביא אותי לכוכב השביט בשיר של קרח ואש, אותו כוכב שמופיע בשמיים ודומה שמתחיל קסקדה של ארועים "קסומים" . זה מעניין כי זה הזכיר לי סיפור מהספר מסעות טאף שנקרא "כוכב המגיפה" plague star שבו בכל פעם שמופיע כוכב מוזר בשמי כוכב לכת האוכלוסיה (הפרמיטיבית, אינטרגנום זוכרים ? ) חווה אסונות ומחלות. בסופו של דבר בעזרתו של טאף מתברר שהכוכב המגפה הוא .... ספינת תקיפה של חיל האקולוגיה הארצי שהמחשב שלה נדפק והיא תוקפת במועדים קבועים את הכוכב - כלומר תופעת טבע מיסטית לעיניים פרימטיביות = תקלה טכנולוגית.

ודרך אגב, הסמל של חיל האקולוגיה של כדור הארץ הוא האות טאטה (כמו אפס עם קו באמצע, לפעמים הקו קצת יותר ארוך וזה נראה כאילו השחילו את האפס על הקו). למה זה חשוב ? כי בפרק הראשון בסדרת הטלווזיה, ממש בהתחלה כשמשמר הלילה מגלים את הגופות - הן מסודרות בצורה של טאטה. וגם כשורפים את קאל דרוגו - מעגל השריפה נראה כמו טאטה. צירוף מקרים ? I DONT THINK SO ...

12. זה גם הזכיר לי סיפור של מרטין שנקרא מעופפי לילה NIGHT FLYERS בו מתוארת קבוצת מדענים שעוקבת אחרי יצור חייזרי ענק בחלל שמניע את עצמו בעזרת טלקינזיס ובכל פעם שהוא עובר ליד כוכב לכת מיושב נחשו מה קורה ? - חלק מהאוכלוסיה מקבלת כל מיני יכולות מיוחדות כמו טלקינזיס וטלפתיה. דרך אגב, אחד האנשים בסיפור הוא שריד משודרג גנטית של החיל האקולוגי והוא משתמש בטלקינזיס כדי להפעיל גופות שתוקפות את שאר האנשי הצוות. שוב, המוטיב הזה חוזר....

13. משמאל לחלל האנושי ישנה גזרה בחלל ששיך לגזע אחר שנקרא "הפינדי" ולמעשה בני האדם נלחמו בהם ובהארנגנים במקביל במה שנקרא "המלחמה הכפולה". גם אותם בני האדם הצליחו כמעט להרוס, ואת מה שהם לא הצליחו מסיימים גזע נוסף שמגיע מהחלל שמשמאל לחלל הפינדי ונקרא ה-"דמוש". רוב סיפורי 1000 העולמות מתרחשים על כוכבי לכת בכל אזורי החלל החיצון שתארתי ורובם מתרחשים אחרי המלחמה הכפולה. חלקם מהכוכבים נמצאים במצב של ימי הביניים אחרים מתקדמים יותר.

14. כש-ר ר מרטין נשאל אם שיר של קרח ואש מתרחש ביקום של 1000 העולמות הוא אמר שלא. זה עדיין לא אומר שהוא לא השתמש שוב במוטיב של חברה שחוזרת לימי הביניים אחרי מלחמה גדולה. תגידו לי - אבל איזה אסון התרחש בעולם של קרח ואש? - שואה גרעינית כמובן. רק שבספרים הם קוראים לזה "הלילה הארוך" THE LONG NIGHT ממש לפני שהם מתארים משהו שנשמע כמו חורף גרעיני.

15. זה מסביר למה כל ההיסטוריה של ווסטרוז לוטה בערפל ! באמת מצפים שנאמין שהחברה האנושית בשיר של קרח ואש תקועה בימי הביניים כבר 10,000 שנה ? יש המון חורים בהיסטוריה ובתאריכים וזה בכוונה, המייסטרים יודעים יותר אבל הם מסתירים הרבה יותר ממה שנדמה. הם יודעים את האמת על העבר של ווסטרוז והעולם של קרח ואש (שמרטין כמדומני מכנה אותו פלאנטוס = PLANETOS בפורומים אבל לא בספרים). זה גם יסביר את כל המרתפים והמחילות שיש בכל מקום בווסטרוז כולל מתחת לווינטרפל (הטירה של משפח' סטארק) - להגנה מהקרינה. זה גם מסביר את אחוז הטלפטים הגבוהה במשפחות מסויימות - נישואים בתוך המשפחה בתקופות של בידוד מהעולם החיצון. זה גםיכול להסביר את המהלכים הלבנים ואת האבולוציה שלהם (אם כל מה שכתבתי עד עכשיו לא הסביר).

16. עוד כמה ראיות לכך שהעולם של שיר של קרח ואש הוא עולם טכנולוגי שעבר אינטרגנום: מבנים שאנו יודעים שבזמן העלילה לא היו יכולים להבנות ללא טכנולוגיה מתקדמת יותר כמו חומת הקרח, הטירה של בית ברתיאון STROM'S END שעשויה מאבן חלקה לחלוטין בלי שום סדקים או חריצים, אבן האודם של מליסנדרה והיכולת שלה לכופף אור - כלומר לייצר אשליות. לא קסם אלא כיפוף אור.

17. לא בטוח שהרעים הם רעים והטובים טובים. זה גם מאפיין בכתיבה של מרטין. אנחנו עדיין לא יודעים מה רוצים המהלכים הלבנים, ובספרים זה אפילו פחות ברור. אני כן יכול לומר לכם בוודאות שצריך להזהר מילדי היער CHILDREN OF THE FORREST שבמובנים רבים מאוד מזכירים לי את הגיתיאנקי וגם את הגזע השליט שלהם הארנגנים ביכולות הטלפטיות שלהם, ביכולת שלהם לשלוח חלומות שקר ובתודעה המשותפת שלהם (דרך עצי ה - WIREWOOD). הם לא חורשים טובות ....כלל בספרים של מרטין שכל גזע עם תודעה קולקטיבית הוא בוודאות חשוד ...וממש כמו הארנגנים גם הם מסתתרים מתחת לאדמה. האם פלנטוס = הארנגה ???

18. האנדלוסים ידעו מה הם עושים כשהם חיסלו את ילדי היער ושרפו את העצים שלהם - WIREWOOD. בספרים אנשי הצפון שמוצאם מהאדם הראשון מתייחסים לעצים הללו כמו אל אלים. ואכן הם מכונים האלים הישנים THE OLD GODS אבל אני לא חושב כך, הם מזכירים לי אורגניזם טפילי מסיפור של מרטין שנקרא "שיר בשביל ליאה" שבו גזע שנקרא "שקי" מייצר תודעה קולקטיבית באמצעות פטרייה טפילית שנקראת "גרישקה" שלאט לאט מעכלת אותם והתודעה שלהם מצטרפת לקולקטיב אמורפי כל שהוא. דרך אגב, גם הגרישקה יודעת לשכנע בעזרת חלומות... שוב המוטיב הזה. היחסים הסימביוטים הללו מזכירים לי את היחסים המחליאים בין ה- WIERWOODS לילדי היער. אני חושד שהעצים הללו הם למעשה אנטנות אורגניות טפיליות (המנהג של אנשי הצפון היה לקריב ליד העצים הללו - אספקת דם קבועה, וגם לקבור אנשים ליד העצים הללו, אבל בספרים אף אחד לא מסביר למה...) שמשמשות כמגברים ומכפילי כוח של הכוח הטלפתי של הילדים.

19. אבל רגע, אתם תגידו לי ובצדק - הרי גם רובין המתוק, היורש של ארין סובל מחלומות מוזרים ובאירי אין עצי WIERWOOD - אז זהו שדווקא יש: הכס של אביו - ג'ון ארין עשוי WIERWOOD וכך מאפשר להעביר לו מסרים טלפטים בצורה של חלומות, והעובדה שWEIRWOOD - כסא הזה אינו עץ חי אלא כס מלכות חסר שורשים ואמור להיות מת ועדיין מסוגל לשדר טלפתית רק מחזקת אצלי את המחשבה שמלכתחילה הWEIRWOODS אינם עצים, אלא משהו אחר שרק נראה כמו עץ אבל ממש לא עץ.

20. ומה עם מפלצת הצל שרצחה את רנלי, זאת שמליסנדרה כביכול ילדה (טריק אשלייה וכיפוף אור) לעיניו של דאבוס (שלא הבין מה ראה). ובכן, ישנם משקאות בעולמות שמרטין יצר, שממש כמו תוספי מזון, יכולים לחזק ואפילו לעורר כוחות טלקינטים אפילו בשינה. הרי אנחנו מתעסקים פה במדע בדיוני. וסטניס ישן בלילה של הרצח וחלם על הרצח. האם יכול להיות שסטניס יצר את המפלצת במוחו, באמצעות טלקינזיס?

אז קודם כל - כן. תזכרו שמשפחת ברתיאון חולקים דם עם משפחת טרגריאן ולכן גם להם יכולות להיות תכונות מסויימות שנית לעורר ע"י שתיית המשקה הנכון ( שסטניס אכן שותה משהו לפני השינה, טיב המשקה לא ברור).

ואם אתם חושבים שאני מותח את זה יותר מידי יש לי שלוש מילים בשבילכם: THE FORBIDDEN PALNET . זהו הסרט הכי אהוב על ג ר ר מרטין. זה סרט מדע בדיוני בצבע משנות החמישים שהוא בעיני מלאכת מחשבת, בעיקר הרעיון שמאחוריו (אם כי הוא קצת שובניסטי, בכל זאת שנות ה-50) והמוטו של הסרט הזה הוא MONSTERS FROM THE AID (מפלצות מהתת מודע ) ואתם יכולים להיות בטוחים שכש-ג ר ר מרטין כתב את הרצח של רנלי ע"י מפלצת צל שנראת כמו סטאניס - הוא חשב על הסרט הזה. ואני אעצור פה כדי לא לעשות ספויילר - ממליץ מאוד על הסרט.

ועוד דבר - איך ג'ון סנואו חזר לחיים ? (קודם כל זה קרה רק בסדרה בספרים הוא עדיין לא חזר) זה הרי ברור שהוא לא סתם זומבי WIGHT אלא שמר על האישיות שלו. טלקינזיס לא יכול להסביר את זה. נכון, אבל טלפתיה יכולה להסביר את זה. זה כבר קרא בספרים (לא בסדרה ) לוורמיר 6-עורות, שבשעת המוות הוא הצליח לשגר את המודעות שלו לאחד הזאבים שלו וכיוון שלא היה לו גוף אחר הוא נשאר תקוע בזאב. יכול להיות שג'ון( שגם הוא וורג = טלפט) שלח את המודעות שלו לזאב הבלהות שלו GHOST. בסדרה מליסנדרה עושה משהו וכעבור זמן (יותר מידי זמן) הוא חוזר לחיים. לא ברור אם זה בזכותה או שהוא הצליח לחזור לגוף שלו בעצמו וכשהוא נשאל מה יש אחרי המוות הוא אומר שכלום. יכול להיות שהוא משקר או לא זוכר או שיוצרי הסדרה רוצים להשאיר אותנו במתח. בכל מקרה נצטרך לחכות לספרים ולראות.

21. לסיכום וזה בשבילכן שונרא ויעל - למרטין יש מוח נפלא והייתי רוצה לחיות בתוכו או יותר נכון בעולמות שהוא כותב. זה הסופר הכי טוב שקראתם. בכל ז'אנר, בכל זמן ובכל קנה מידה. זה בכלל לא על דרקונים, או גנטיקה או חלליות או חרבות. הכתיבה שלו ממכרת כי היא פשוט עמוקה ומלאת רבדים.אני באמת חושב כל אחד ואחת יכולים לקורא את הספרים שלו כי מד"ב או פנטזיה זה הכול ריהוט (כמו שמרטין אומר). אם אהבתם את עמודי תבל של קן פולט תאהבו גם את זה. לא תקראו סיפור מפורט יותר ומורכב יותר אצל שום סופר אחר, בשום ז'אנר אחר.אף אחד לא כותב אהבה ונקמה כך, אף אחד לא כותב פוליטיקה כך וגם לא תככי חצר. זאת הסדרה היחידה בעולם שמורכבת מחמישה ספרים (בינתיים) של בערך 1000 עמודים כל אחד ועדיין, רב הנסתר על הגלוי. נכון שיש דרקונים ואבירים אבל זאת בסך הכל תפאורה לשני הנושאים היחידים שמרטין באמת כותב עלים והם:

THE HUMAN HEART IN CONFLICT WITH IT SELF

AND - MONSTERS FROM THE AID

ואם הבנתם את זה הבנתם את סוד הקסם שלו.

את הביקורת הזאת הקדשתי ליעל שמעדיפה מד"ב על פנטזיה - הנה זו לא ממש פנטזיה - ולשונרא שבכלל לא אוהבת מד"ב ופנטזיה - כי ג ר ר מרטין כותב ספרים שזו אומנם התפאורה שלהם אבל כל אחד יכול מצוא בהם משהו.

תודה למי ששרד את כל זה ותודה גם לפרסטון ג'ייקובס שרבות מההערות והארות המצויינות למעלה הן שלו (אך לא כולן).

ועוד דבר אחד לכל מי שכועס ש ג ר ר מרטין עדיין לא הוציא את רוחות של חורף: יש לו עוד המון עיסוקים אחרים ואם אתם כל כך רוצים תקראו את הספרים האחרים שלו. או כמו שניל גיימן (בעצמו סופר פנטזיה) אמר (ומשהו הפך את זה לשיר ביו טוב ) : ֱ!!! G R R MARTIN IS NOT YOUR BITCH

https://www.youtube.com/watch?v=V6a1y1pc-GQ

לפני 10 שנים•
★★★★★
•asheriko
שירת הניבלונגים

שירת הניבלונגים

אריה סתיו

כדי להכנס לאווירה של הספר הזה שימו לכם את הפסקול הזה ברקע (במקור מסדרת הטלוויזיה "ויקינגים" ) :

https://www.youtube.com/watch?v=bYcb19aBSg4

מרגישים את זה בבטן ?

אהבה, תשוקה, משפחה, קנאה, עלבון נקמה ודם, קרח, אש, פלדה
ועוד נקמה ועוד דם.
זיגפריד, הגיבור ממלכת קסנטן שלגדות נהר הריין בורך על ידי האלים. זיגפריד קוטל הדרקון, הזוכה באוצר הניבלונגים, זיגפריד האביר עם חרבו בלמונג (כל החרבות הקסומות מקבלות שם - מכאן שאב טולקין את הרעיון לתת שמות לחרבות של הגיבורים שלו ואולי גם ג.ר.ר מרטין בסדרה A SONG OF ICE AND FIRE)
זיגפריד, ששמע על קרימהילדה ממלכת בורגונד וחיזר אחריה במרץ כדי לשאת אותה לאשה,
כולל לעזור לאחיה , המלך גונתר, להכניע ולזכות בנסיכה הוולקירית הפרועה ברונהילדה.
ברונהילדה וקרימהילדה הן חברות טובות - עד שהן רבות על כבוד ותואר והכרה - וזה הטריגר הראשי לעלילת האפוס העקובה מדם.
מכאן ואילך הכדור מתחיל להתגלגל במדרון של תככים, מזימות ורצח שגוררים אחריהם נקמה מחרידה ופעולות תגמול עד הסוף...
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות - אבל גם אם היו כוונות טובות בהתחלה, כל מה שנשאר הוא גיהנום.

שירת הניבלונגים - האפוס הגרמני האפל, האלים ושותת הדם שנכתב כנראה במאה ה-13 לספירה ועומד ביחד ובנפרד (בנפרד, מכיוון שאינו מציית לכללי "המוסר") עם קבצי השירה האחרים מימי הביניים כמו שירת רולן, אל סיד, ביאוולף, שירת הנסיך איגור , הסאגה הארתוריאנית ועוד....
הניבלונגים המקוריים היו גמדים מרושעים שהיו בעלי אוצר אדיר שהיה מוחבא אי שם באירופה. מרגע שהאוצר עבר לרשות הבורגונדים (באדיבותו של ראש האבירים - האגן פון טרונג - הם זוכים לתואר "ניבלונגים" , למה זה קורה זה לא כל כך ברור - כנראה שחלק מהיצירה אבד במהלך השנים עד לגילוי מחדש שלה.)

היצירה, שמתארת מאורעות שהתרחשו במאה החמישית לספירה (חורבן ממלכת בורגונד) נכתבה מאות שנים לאחר מכן כחלק מהאופוס הטווטני (טווטונים - מוצאם בשבטים הגרמאנים העתיקים של צפון אירופה).

וכך זה מתחיל:

רבות הנפלאות הגיד סיפור עתיק
בשבח גיבורים ועלילות אין ספור:
על עונג ביום חג, על דמע ומספד,
על קרב ואבירים, לעלילה הסכיתו:

במחוז בורגונד גדלה עלמה יפהפיה,
עוד לא הייתה כמותה במרחבי הארץ.
קרימהילדה שמה, הייתה אשת לפידות,
בעבורה ישליך אביר חייו מנגד.

אותי היצירה סקרנה בראש ובראשונה כיוון שהיא שימשה (ביחד עם יצירות אפיות אחרות) השראה ל-ג.ר.ר. טולקין לכתוב את יצירותיו המדהימות (ההוביט, שר הטבעות, הסילמרליון ועוד) וטולקין נחשב אבי ספרות הפנטזיה. וכל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב פנטזיה.

יצירה הזו, שנאמר עליה שהיא "ביטוי מושלם" של הרוח הגרמנית נכתבה כנראה במאה -13, צללה לתהום הנשייה והתגלתה כמה מאות שנים מאוחר יותר במרתף של איזשהו מנזר באירופה, אתם יודעים המנזרים האפלים הללו בהרים , היכן שהיערות השחורים הגרמנים מתפרסים על פני שטחים עצומים. הרבה נכתב על הרצחנות הגרמנית וכיצד היא משתקפת אפילו ביצירות לילדים כמו אגדות האחים גרים ומקס ומוריץ. שירת הניבלונגים איננה יצירה לילדים.

מילה על אגדות האחים גרים - הייתה סדרה מצויירת כזאת זוכרים? זאת הסדרה המצויירת היחידה שאני בתור ילד פחדתי לראות. הרוע האניגמטי בעלילה, והעובדה שלרבות מהעלילות לא היה סוף טוב מאוד הטריד אותי כילד.

לגבי מקס ומוריץ - למרות שזהו ספר ילדים, כבר בתור ילד הבנתי שמשהו לא ממש בסדר במקס ומוריץ. המעשים המרושעים, במיוחד ההתאכזרות הסדיסטית לבעלי חיים בצירוף האיורים המקוריים שהיו גרוטסקים (זה לא היה קומיקס חמוד נכון ?) וכמובן הסוף הרע ומר שלהם (נשרפו בתנור ונאכלו אחר כך - מה תגידו על זה?) גרמו לי תחושת אי נוחות עמוקה.

אם נחזור לשירת הניבלונגים, ניתן בהחלט להבין מדוע הנאצים ניכסו אותה לעצמם כסמל ל"רוחו של העם הגרמני". ביצירה עצמה, מיותר לציין, אין רמז קל שבקלים לאנטישמיות בניגוד למשל ליצירה השיקספירית "הסוחר מוונציה". זה לא הפריעה לגרינג להזכיר בנאום את היצירה אבל גם כשהיא נוכסה ע"י הנאצים היא לא שימשה כהשראה ספציפית לפתרון הסופי (לא שהיו חסרים לנאצים כאלו) אלא יותר כמהות הרוח הגרמנית הלוחמת עד טיפת הדם האחרונה, כולל מתן השראה בתקופת "שקיעת האלים" - התקופה שלאחר התבוסה בסטאלינגראד (ופה אני ממליץ על ספר מעולה, חלק מסדרה, שנקרא סטאלינגרד מאת אנתוני ביוור).

היצירה שמשה השראה למחקרים ומאמרים רבים וכמובן לאופרה של ווגנר בשם "מחזור הטבעת" (ארבע אופרות שאורכן המשותף מעל 15 שעות !) ולסרט של פריץ לאנג "הניבלונגים" (1924). שתי אנקדוטות - ווגנר (שמת הרבה לפני שהנאצים "הומצאו" בכלל ) בסס את מחזור הטבעת יותר על הגרסה הנורדית של העלילה, כמו גם על אגדות האחים גרין ומקורות נוספים, ופחות על זו הטווטונית, ולמעשה רק חלקו הרביעי של המחזור מבוסס בחלקו על היצרה הטווטונית . ובכל זאת ווגנר הרשה לעצמו לשנות את היצירה כך שתתאים למה שהוא ראה בעיני רוחו. מילה אחרונה - אין שום זכר לאנטישמיות ביצירה זו, ואם נוסף לה נופך כזה לאחר מותו, זה היה באדיבותה של אישתו קוזימה.

אנקדוטה שניה - פריץ לאנג, בסרטו מ-1924 "הניבלונגים" דווקא כן בסס את סרטו על היצירה המקורית והוא (על אף שורשיו היהודיים - אמו, פאולה שלזינגר, יהודיה שהתנצרה) דאג להכניס לסרט אלמנטים אנטישמיים (למשל הגמד המרושע והחמדן היה בעל מאפיינים יהודיים - חמדנות, רצון להשתלט על העולם) על מנת להדגיש את עליונות הגזע הארי שמייצגו היה זיגפריד הגיבור "הטבעי". אף על פי כן, לאנג מציג את הרשעות וצמאון הדם הגרמנים (בעיקר של האגן וקרימהילדה) בלי שום התנצלות או מסננת.רוע פסיכוטי לשם רוע- להנהגה הנאצית היה נוח להתעלם מההבט הזה של הסרט. נקודה מעניינת נוספת היא שתפאורת הסרט כמו גם איפור השחקנים הושפעו כנראה עמוקות ממחזה ידישאי שהוצג שנתיים קודם לכן בברלין ונקרא ...הדיבוק. כמו כן האיפור והעיצוב של דמותה של קרימהילד (המופיעה על כריכת הספר שלנו, עם קסדה וחרב ופנים קפואות, זוהי דמותה של השחקנית מהסרט של לאנג) הושפע עמוקות מזה של שחקנית הדיבוק - חנה רובינא.
אחח... האירוניה.

אני אוהב שירה. מי אמר שזאת צורת האומנות הטהורה ביותר ? היה מישהו כזה.
ובכל זאת, שירה כזאת מעולם לא קראתי. האפוס כולל 2448 שורות ואין ביצירה אפילו שורה אחת שמתארת יסורי מצפון, סליחה או רחמים.

אז מה כן יש?
יש ממלכות, מסעות, משתים ובגדים מפוארים. יש חברה פיאודלית, וסלים ואבירים שנשבעו למלך.יש אחוות לוחמים. יש אוצר וחרב קסומה, ומוזכרים גמדים, דרקון ואפילו בתולות ים. עם זאת חשוב לציין שהאלמנט הפנטסטי מוצנע יחסית ביצירה ורוב הדמויות הפנטסטיות רק מוזכרות ע"י הגיבורים. אומנם האגן אכן משוחח עם בתולות ים אך לא ממש ברור אם מדובר בנשים שחציין אדם וחציין דג או סתם נערות שרוחצות בדנובה.

רוצה לומר, האלמנט הפנטסטי אינו העיקר. העיקר הוא הרגש האנושי - בעיקר נקמה, האכזריות וצמאון הדם שעלולים להוביל אם לא נשלוט בהם להרס וחורבן טוטאלי.

מילה לגבי הספר עצמו (הוצאת הקיבוץ המאוחד) - מדובר בספר יפהיפה, שחור ומבריק עם כריכה קשה שהדף הראשון שלו הוא נייר כרומו שחור שנראה כמו קטיפה שחורה. הספר מודפס על נייר כרומו לבן משובח ומלא בתמונות של ציורים, פסלים, פסיפסים וכתבים עתיקים מימי הביניים שעיסוקם באפוס הטווטוני בכלל ובשירת הניבלונגים בפרט כמו גם מפות עתיקות של ממלכות בורגונד, קסנטן וממלכתו של אטילה (אטצל) מלך ההונים שמשחק תפקיד בעלילה. האלמנטים הללו שזורים לכל אורך הספר כולל תמונות עתיקות שמתארות את הסצנות הדרמטיות באפוס. איזה יופי.

לגבי התוכן- מלבד היצירה עצמה, הספר מכיל מבוא כללי מקיף מאוד של מקורות השירה הטווטונית והשוואה למקורות אחרים, הערות על ההיסטוריה של הכתבים, התייחסות ליצירה בתרבות המערבית כולל האופרה של וואגנר, הסרט של לאנג, תקציר כללי של העלילה (שאני מצאתי מועיל מאוד) ועוד ועוד.
לאחר מכן, מובאת העלילה - שירת הניבלונגים - בשני חלקים.

בסופו של הספר - למיטיבי לכת מצורפים מספר מאמרים של חוקרים מכל העולם העוסקים ביצירה הזו.
אני אישית מאוד נהנתי מהמבוא, שאת חלקו חלקתי עמכם וכמובן מהיצירה עצמה. את המאמרים בסוף מצאתי פחות מעניינים.

מילה על המתרגם, אריה סתיו שהוציא את הספר הזה ב-2006, עשה פה לדעתי עבודה מצויינת ולא קלה בכלל ומסתבר גם בלי עזרה בכלל מכל מיני "וועדות" שיושבות במשרד התרבות (של 2006) שכל תפקידן בחיים זה לתמוך בשירה ותרגום שירה לצרכן הישראלי. אולי בגלל שהוא מתגורר בשערי תקווה. נו טוב, העיקר שלא תגעו להם במינויים ובתקציב "כי זאת סכנהלדמוקרטיה" או שאולי "עקיבוש" אשם. מי יודע?

האיש הזה, איש אשכולות ששולט בשפות רבות, תרגם יצירות רבות של שירה אפית כולל ביוולף, אל סיד, שירת הנסיך איגור, שירת רולן וגם קלאסיקות כמו הקומדיה האלוהית של דנטה ועוד. ממליץ מאוד לבקר באתר שלו http://www.poetrytrans.com/ . מחכות לכם שם הפתעות.

לסיכום, בהחלט ניתן לראות מהיכן שאב ג'ון רעואל רולנד טולקין (שמתם לב לזה ? ג.ר.ר טולקין - שר הטבעות , ג.ר.ר מרטין - שיר של קרח ואש , רק שהראשון ב-J והשני ב-G) חלק מהרעיונות שלו לספריו: גמדים, אוצר הדרקון, יערות קסומים, חרבות עם שמות, טבעת קסומה...

אני מצרף קישור לחלק הראשון של האופרה מחזור הטבעת ומשם יש את השאר https://www.youtube.com/watch?v=meGuEnjERxc&list=PLV9AAkV2HThlMTWVqbP81APxLQUbJOSEQ


מומלץ לחובבי שירה, שירה אפית וחובבי פנטזיה שמתעניינים במקורות. וגם לכל מי שהסתקרן מהביקורת.

ותודה כמובן לבוב, החתול הלבן, שבזכות הביקורת שלו נחשפתי ליצירה הזו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•asheriko
העבד [מהדורת 1991]

העבד [מהדורת 1991]

יצחק בשביס-זינגר

שימו לכם את הפסקול הזה: https://www.youtube.com/watch?v=oc_J8UiUvUo

זה הספר השלישי של בשביס זינגר שאני קורא, והוא היפה, העצוב ורחב היריעה משלושתם. זהו ספורו של יעקוב התלמיד החכם שנלקח בשבי ע"י קוזאקים שרצחו את משפחתו ושרפו את הכפר שלו, יוזפוב, באחד מסבבי הפרעות שבוצעו ביהודי פולין האומללים במאה ה-18. הם מוכרים אותו לעבדות לאיכר פולני שנותן לו לרעות את צאנו ולטפל בבקר שלו בהרים ושם הוא ישן ומתגורר במשך שנים בין הפרות לכבשים. מתפלל מהזכרון, חומש, משניות ואפילו קבלה. מקפיד על כשרות, רק אלוהים יודע איך. ויש לו קרן שמש בחייו - ואנדה, בת האיכר הפולניה היפה והחייכנית שמביאה לו את ארוחת הערב בכל יום. והיא אסורה לו והוא כל הזמן במבחן - היא גויה, בת עמם של הרוצחים ומי יודע - אולי אשתו בחיים?

הספר מחולק שלושה חלקים: ואנדה, שרה, השיבה

צורת העלילה מעגלית והיא מלאה מהמורות, יערות אפלים ותהומות גיאוגרפים ושל יאוש כמו גם שיאים של ריגוש ואושר. בשביס זינגר עוסק כמעט באובססיביות בעניינים של מצוות, חטא ועונש, שאלות על מהות הבורא ואיך זה שהוא מאפשר את כל הרוע בעולם, עיסוק בלימוד תורה וקבלה החיים בעיירה היהודית ובכפר הפולני.

היהודים בספר אינם מושלמים, רבים מהם נבלים ברשות תורה, חמדנים רמאים וגנבים. אך יש גם אצילים טובי לב וישרי דרך. מקרב העם הפולני רובם מתוארים כפראים בורים ושפלים, עכו"ם אך גם בינהם יש אנשים טובים כמו יאן בז'יק, ואנדה ואיש המעבורת. ניכר שלבשביס זינגר יש הרבה בליבו על תושבי פולין - היהודים והנוצרים גם יחד. הוא מפליא לתאר גם את הווי העיירה היהודית ויחסי הגומלין בין תושבי העיירה והפריץ הפולני.

חלקו האחרון של הספר מתרחש כ-20 שנה אחרי תחילתו והוא מהווה מעין סגירת מעגל. בחלק הזה מזכיר בשביס זינגר מאורעות היסטורים כמו עלייתו ונפילתו של שבתאי צבי ימח שמו וזיכרו והוא מציין שמוקיריו של משיח השקר עדיין קיימים ביננו והם קיימים כאגודה נסתרת (כמו הבונים החופשיים) שחבריה דואגים אחד לשני על חשבון החברה שסביבם - מה שגרם לי לתהות - האם הם קיימים ביננו היום ? דואגים אחד לשני, מקדמים אחד את השני, מיטיבים אחד עם השני וממיתים על כל השאר חורבן. שהרי ודאי חלקם בעמדות בכירות במערכת המשפט, התקשורת, הצבא והרפואה. הרי כל מה שצריך להפיכה שקטה הוא קשירת קשר, אחדות מטרה וסבלנות, עשרות או מאות שנים וזהו.

הסופר גם מדבר בשבח הטיבעונות אם במרומז או בפיו של של יעקוב עצמו. זאת נקודה מעניינת, לא זכור לי שבשביס זינגר היה טבעוני.
בסך הכל מדובר בספר מקסים ומומלץ מאוד, במיוחד לפסח.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•asheriko
חלאה

חלאה

יצחק בשביס-זינגר

התקציר של הספר הבטיח אקשן. הבטיח וקיים אבל בשביס זינגר מצליח להעביר עוד מספרים דברים בספר הזה.
מקס ברבנדר הוא גבר יהודי כבן 47 שהוא איך נאמר, לא חלומה של כל אם יהודיה. ברבנדר הוא יהודי ארגנטינאי אמיד שחוזר לפולין מולדתו לביקור משפחתי. בצעירותו היה עבריין, מהמר, בריון שישב בכלא. לא בדיוק דמות היהודי המצוי בגולה.
עכשיו (כלומר ב-1906 בערך, כמה שנים לפני תחילת עלילת ספר אחר של בשביס זינגר - שושה, אם אני זוכר נכון) מקס בן ה-47 חווה את משבר גיל ה-40 בעקבות פטירתו של בנו ארתורו והתפרקותה הכללית של אשתו כתוצאה מכך. נוסף על כל אלו הוא סובל מאין אונות וחרדות.
בביקור המולדת הזה מקס חוזר אל נופי ילדותו במטרה שאינה ממש ברורה לו - הוא רוצה לבקר את שארי בשרו בכפר סמוך לוורשה אבל לא ממש עושה את זה. במקום זאת הוא נמשך לרחוב קרוכמלנה (שוב הרחוב הזה, שהופיע גם בספר שושה), אל הכיכר שבה יש יצאניות, סרסורים ובריונים. אל בתי המרזח והדירות האפלוליות.
בשביס זינגר לוקח אותנו לסיור ברחוובת המוכרים לקוראיו וליוצאי פולין - קרוכמלנה, נלבקי (עליו אמר משה שרת: איננו צריכים את אבק האדם מרחוב נלבקי" בהתייחסו לחלוקת סרטיפיקטים לעלייה במהלך מלחמת העולם השניה - הוא כמובן התנגד ), נובולפקי, מיודובה ודלוגה. כן, מסתבר שרוב הגיבורים בספריו של בשביס זינגר התגוררו באזור זה בזמן כזה או אחר. זה הגיוני, רובנו כותבים (אם בכלל) על מה שאנחנו מכירים.

הספר מתאפיין בשינוי עלילה מהירים ומסחררים, חלקם הגדול מתרחש בתוך ראשו של הגיבור שרודף נשים על ימין ושמאל על אף אין אונותו וההבדלים בין הנשים משקפים גם את המאבק לטוב ורע שמתחולל בקרבו.

מהספר עולה ניחוח כבד של הפרעה דו-קוטבית או מאניה דפרסיה בלשון עממית יותר וזו כנראה מחלתו של מקס. מהספר גם עולה אווירת יאוש ונכאים על אף שלמקס יש דרכון ארגנטינאי, ממון ורכוש וזה יותר ממה שיש לרוב תושבי פולין היהודים שסביבו. אולי כדי לשקף את מצבו של היהודי בגולה - בכל גולה שהיא. הספר אפל, גס (אם כי רוב הגסויות מרומזות) ומפולפל.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•asheriko

ביקורות נוספות על "כניעה"

כניעה

כניעה

מישל וולבק

לקראת שנת 2022 הבאה עלינו לטובה, החלטתי סוף סוף להתפנות לספר הזה. אני מודה שכריכתו הסקסית קורצת לי כבר שנים, אך איכשהו הגעתי אליו רק לקראת השנה הזו, שבה מתרחשת עלילתו.

רבים באירופה, גם המשתייכים לחוגים שבאופן מסורתי היו תמיד בעד פתיחות גבולות ומדיניות הגירה מקילה, מבינים היום כי המצב מורכב. ההבנה כי הנהירה המוסלמית המסיבית ליבשת כתופעה כנראה לא מיטיבה עמה, החלה לחלחל, הגם שבתוך הצונאמי האנושי הזה יש לא מעט בני אדם ראויים... אולם השפעות הלוואי השליליות הרבות שהתושבים החדשים מביאים עמם הן כה קיצוניות שברור כי אף אחד היום לא מוכן לחזור למה שהיה ב-2015 ושהאדריכלית הגדולה של הכנסת האורחים מרקל, גם היא למעשה הודתה בכשלון של מדיניות פתיחת השערים ליותר ממיליון מהגרים בבת אחת... ארצות אירופה מנסות להחזיק את הדלתות סגורות עד כמה שניתן ורק כמה רודנים ממזרח היבשת משבשים להם את התכניות.

וולבק מפנה מבט נוקב אל המציאות ומתאר לנו כאן תרחיש אפשרי ומתקבל על הדעת. במערכת הבחירות בצרפת ב-2022 המפלגה האסלאמית של מוחמד בן עבס מגיעה להישג מרשים ומערערת את הסדר הפוליטי המסורתי במדינה. במקביל גם תנועתה הלאומנית של מארין לה – פן מתחזקת מאוד. אולם הימין הקיצוני והמתון אינם מצליחים להגיע להדברות פרודוקטיבית, הסוציאליסטים חוברים לתנועה המוסלמית החזקה ומרכיבים ממשלה בראשותו של בן עבס.


פרנסואה, הגיבור הראשי, הוא פרופסור באוניברסיטת סורבון בשנות הארבעים לחייו. הוא שבע מהקשרים הרומנטיים הרבים שהיו לו בחייו, חלק גדול מהם עם הסטודנטיות שלו. הוא בנה את הקריירה שלו על עבודות אודות ז'וריס קרל הויסמנס, סופר צרפתי שעוד במאה ה-19 חזה שאירופה לא הולכת לגמור טוב ומהיותו חילוני גמור הפך לקתולי אדוק. פרנסואה מנהל פרשיית אהבים סוערת עם מרים, סטודנטית יהודיה שגילה מחצית משלו, אין לו ציפיות גדולות מהעתיד, הוא לא מעוניין במשפחה וילדים והחיים שלו עוברים בניסיונות להנות מאוכל משקה ומין, שגם בהם הוא מאבד עניין בהדרגה.

בן עבס אינו אותו איסלאמיסט מטיף עם טורבן על ראשו וקלצ'ניקוב תלוי על כתפו. הוא איש כריזמטי עם חליפה ועניבה, מלא שמחת חיים, בקיא בתרבות המערבית, דובר כמה שפות, רחב אופקים, ממש איש העולם הגדול. בעזרת הסעודים והקטארים הוא מזרים כסף רב לאוניברסיטאות, משכורתם של המרצים עולה פלאים, מה שמשמח את כולם, רמת הפשע בשכונות יורדת והוא אפילו מנסה לקדם את השפה הצרפתית כדי שתתפוס את המקום המוביל בדיפלומטיה והמדע הבינלאומיים. כך, רבים מאלה שחששו החלו להתרכך לנוכח מהלכיו המתוחכמים ("אז מה אם הוא מוסלמי? -יש לנו חופש דת"; "הוא עומד בראש מפלגה איסלאמית? – אין דבר, הרי יש גם מפלגה נוצרית – דמוקרטית" וכן הלאה).

בן עבס מכריז שהוא תומך בערכים המסורתיים של שלושת הדתות ומנסה רק לחזק את התא המשפחתי. פרנסואה שם לב שפחות ופחות נשים מוזמנות לכנסים, עד שאינו רואה אותן עוד כלל; לבוש צנוע, נטול חצאיות מיני ועתיר כיסויי ראש נכנס לאופנה, מזון חלאל מוגש בכל המקומות הציבוריים תחילה כאופצייה לבחירה. מה שנקרא שועייה - שועייה. בהמשך מופסקת עבודתו באקדמיה של כל מי שאינו מוסלמי, הגם שמובטחת לו פנסיה מכובדת. מנגד, מי שמתאסלם זוכה להטבות מופלגות בתחום התגמולים, הדיור, הקידום. אפילו מרצים מעט תמהוניים שהתקשו קודם לכן למצוא זוגיות, זוכים בכלות צעירות ונאות בחסות המשטר החדש, לפעמים ביותר מאחת. בקיצור, עבס "משמן" את כל מי שהוא יכול על מנת לצמצם את ההתנגדות למינימום. גם האבטלה פוחתת כי נשים מודרות משוק העבודה. פתאום הוגי דעות שנהגו לבדוק בציציותיהם של ממשלי צרפת הישנים ולחפש פגמים ביחס לנשים, להט"ב, זכויות אדם,מיעוטים וכו', מהללים את החוקים החדשים , מתאסלמים בהמוניהם וכותבים שלאחר נסיגת הנצרות וכשלון כל "האיזמים" האסלאם הוא הפתרון הטבעי והמתבקש. "ליברלים" רבים השבויים בפחד מפני האשמה בגזענות לא מעיזים להשמיע קולות ביקורת ממשיים וכך דוהרת לה הרכבת האסלאמית במהירות הולכת וגוברת. כמה טוב ומנחם "לזרום עם הזרם" , פשוט להיכנע לרוח הזמן וליהנות מהיתרונות... היהודים, שמבוהלים מההתפתחויות החדשות עולים בקצב מואץ לישראל, שגם בה המצב לא מזהיר.


למרות העובדה שזה עלול להראות כך, הספר אינו אנטי – איסלאמי כלל. להיפך, הביקורת שלו מופנית בעיקר כלפי אירופה. האסלאם לא כבש את אירופה – הוא נכנס למקום שהיה בתהליך התפרקות כבר זמן רב. אירופה למעשה נמצאת בשלב התאבדות רוחני ופיזי תקופה ארוכה, יש שיאמרו מאז מלחמת העולם האשונה ואילו הויסמנס ראה זאת מוקדם הרבה יותר (הוא נפטר ב-1907). הוא חי בתקופה שבני המערב היו אדוני העולם, שלטו בכל עמי תבל ביד רמה, התרבו היטב ונהנו מיתרונות מדעיים וטכנולוגיים. אולם הוא הראשון שזיהה את התהליך שיוביל לקץ הציוויליזציה המערבית וברוב ייאוש פנה לדת הקתולית.


בכלל, כל מה שמלא חיים ותוסס בספר הוא לא אירופאי החל ממרים, חברתו היהודייה של פרנסואה ועד לבן עבס עצמו. האירופאיוּת או הצרפתיוּת הן פסאדה בלבד לעולם שהיה ואיננו עוד. הגיבור הראשי מטייל בין כנסיותיה, מבניה ונכסיה התרבותיים של ארצו כזר שבוחן תרבות שנכחדה מזמן. לכל אורכו הייתה לי התחושה כי וולבק ממשיל את מצבה של אירופה לזה של פרנסואה.

השילוב של הויסמנס, ניתוח מבריק, מנומק של האירועים, הנפשות הפועלות ותגובות בני האדם לצד התסריט האפשרי פחות או יותר, יוצרים יחד ספר מיוחד במינו, עוצמתי ועמוק. היו כאלה שאמרו שהוא החלש בספרי וולבק. אז אמרו!.. אולי זה כי הם ציפו שיתאר איזו מלחמת אזרחים עקובה מדם ועתירת אקשן ומין. אם כי ייתכן וזה יהיה השלב הבא בתרחיש המציאותי. על אף שגם כאן וולבק מיחזר הרבה מספריו הקודמים, זו באמת יצירה עם פחות bells and whistles אך עם המון אמירה. מדהים שביום, בו הספר יצא לאור אירע הטבח במערכת Charlie Hebdo, שבגיליון של אותו התאריך הכיל כתבה על... 'הכניעה' של וולבק. לסופר הוצמדה אבטחה, אם כי כאמור הרומן אינו אנטי איסלאמי כלל.

תהיתי מדוע מצליח וולבק למשוך קוראים עם אותה נוסחה כבר שלושים שנה – גבר בשנות הארבעים מתוסכל מבדידות, במשבר מיני וזוגי, שרואה את עתידו בצבעים קודרים, נהנה מגירויים קולינריים ומיניים מזדמנים. אולי זה כי כמו שכל אחד מאיתנו הוא קצת ג'ורג' קוסטנזה מסיינפלד, על אף שרובנו שונים ממנו בתכלית, כל אחד הוא קצת גיבורו של וולבק... גם אם לא נודה בכך.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Pulp_Fiction
כניעה

כניעה

מישל וולבק

מישל וולבק הוא חתיכת טיפוס. הבן אדם כותב את כל מה שעל ליבו והמילה ״פוליקלי קורקט״ לא נמצאת כלל בלקסיקון שלו. הוא כותב בדרך כלל באופן מרתק ובספר הזה הוא נוגע בנושא המטריד של השתלטות האיסלאם על אירופה ובפרט על צרפת ובלגיה.

הבעיה בספר שוולבק, שמתגלה כאן ולא בפעם הראשונה, כמיזוגן, נרגן ומיזנטרופ, כותב כאמור באופן מרתק אבל כל זה אינו מחזיק מים באשר לנושא העיקרי של הספר. כל השליש האחרון של הספר די משעמם , אינו מוביל לשום מקום ונגמר משעמם.
לסקס בחייו של הדמות בספר, שמייצגת ככל הנראה את וולבק עצמו, יש חלק מרכזי ביותר. תיאורי הסקס אצלו מפורשים מאד, מה שעשוי להרתיע חלק מהקוראים ובעיקר מהקוראות. ואחרי שהזהרתי, ארשה לעצמי לומר שתיאורי הסקס כלולים דווקא בחלק היותר מעניין בספר… ;)

בסיכומו של דבר הספר הזה אינו מספריו הטובים ביותר של וולבק אבל גם ספר בינוני של וולבק, הוא ספר טוב ביחס למרבית הספרים בימינו ולכן אתן לו ⭐️⭐️⭐️1/2 (3 על הספר בכללותו ועוד 1/2 על הכתיבה המרתקת בחלקים הראשונים של הספר).

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זאבי קציר
כניעה

כניעה

מישל וולבק

מאיפה להתחיל לתקוף את הספר הזה? להתחיל בטרחנות? באכזבה מהטיפול בנושא? מהשעמום שהוא מעורר?

איסלאמופוביה מקבלת היום גינויים בחוגים מסוימים יותר מאשר אנטישמיות, אבל כמו שאני רואה את זה, יש ממה לפחד. כל תנועה דתית ששואפת להכפיף אותי אליה ולמנוע ממני את אורח חיי האתאיסטי, הליברלי, החופשי – היא איום. אני מפחד מאיסלאמיזציה של אירופה ומדינות המערב מאותה סיבה שאני מפחד מהדתה בישראל, רק שכרגע למצב בישראל כמובן יש נגיעה אישית ישירה אליי. אם פעם פחדו רק מפיגועים, היום לאירופאים יש סיבה לפחד מכניסה של פוליטיקאים איסלאמיסטיים למערכת והנעת תהליכים שראשיתם בדמוקרטיה פלורליסטית וסופם במדינה עם חוקי שריעה. מה שמשך אותי לקרוא את הספר הוא ציפייה שוולבק יבנה היטב תרחיש שבו זה קורה, ויתאר את השגרה במדינה כזאת. חשבתי שאקבל מעין פרוזה שהיא שילוב של צביקה יחזקאלי ודיסטופיה של ג'ורג' אורוול.

בפועל קיבלתי ספר שבו שוב הגיבור של וולבק הוא אדם לבן באמצע העשור החמישי לחייו, ללא מטרה אמיתית בחיים, שמספר על מה שקורה בצרפת עתידית (רק כמה שנים קדימה נכון ליציאת הספר לפני 9 שנים). וולבק בונה את התנאים שבהן התאפשר למפלגה בראשות מוסלמי עם שאיפות גדולות מאוד, לעלות לשלטון בצרפת בדרכי נועם. חולשת מפלגות מאזנות ושיטת הבחירות הצרפתית אפשרו את זה. בהתחלה יש מהומות אלימות דווקא מהצד המנצח ואחרי זה - רגיעה.
למעט תיאורים קצרים של האלימות בתחילת מערכת הבחירות, דחיקת אנשים שלא התאסלמו מחוץ למערכות שהיו חלק מהן במשך שנים תוך התעלמות מכישוריהם הרלוונטים, שינוי הלבוש של נשים במרחב הציבורי והאפשרות לפוליגמיה – אין תיאורים של המציאות בצרפת מדומיינת שכזאת.

מה כן יש? היות שפרנסואה הגיבור הוא אקדמאי שעיקר עבודתו נסובה סביב ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי שחי לפני מעט יותר ממאה שנה, יש הרבה מאוד עיסוק בזרמים של ספרות ופילוסופיה. יש ניים-דרופינג מייגע של סופרים ופילוסופים שבשלב מסוים אפילו המתרגמת התעייפה מלהכניס הערות כדי להסביר במי מדובר. לאורך כל הספר מוזכר סיפור חייו של הויסמנס ודמויות מהן הושפע או שעליהן השפיע, ויצירותיו. מובן לי שבעיני וולבק יש קשר חזק וברור בין הבחירה הזאת ובין נושא הרומן, אבל לי זה לא היה ברור. אולי בעיני חוקרי הויסמנס הספר הזה גאוני. אולי בקרב אינטלקטואליים צרפתיים, הרפרנסים הרבים היו מעולים. אני? אני הרגשתי כמו בקורס "מבוא לפילוסופיה הודית" שלקחתי כקורס בחירה כשלמדתי ביולוגיה בתואר הראשון, שם נתקלתי לראשונה במשל המערה של אפלטון כשהוזכר ע"י סטודנט פנסיונר שלמד איתי, ואני הרגשתי שאיבדתי לגמרי את ההקשר והיה חסר לי רקע, אבל הכיתה הנהנה והמשיכה הלאה.
מה עוד יש? תיאורי מין בין גבר מדוכא בעשור החמישי לחייו שלא ברור מה מחבר אותו לאישה בתחילת שנות ה20 שלה, והם מפורטים הרבה יותר מכל התיאורים שהיו חסרים לי, של החיים בצרפת מוסלמית באופן רשמי.
לבסוף (*ספוילרים!!* ) יש הסברים לא משביעי רצון למה הטיעון המרכזי לקבל את האיסלאם הוא פוליגמיה והשתלבות מחדש במערכת, ולמה אירופה בעצם כבר מתה וכל הדבר הזה מתאפשר.

באתי בשביל דיכאון ופחד, קיבלתי שעמום ואכזבה. גם בעמודים האחרונים רק רציתי שזה ייגמר. החלק היחיד בספר ששווה קריאה הוא מונולוג של דמות מפתח באוניברסיטה שהאתסלם.
לא מומלץ בכלל.

לפני שנה•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
כניעה

כניעה

מישל וולבק

****




לפעמים, ממש לפני שהאנטילופה נרמסת תחת כפותיה האדירות של הלביאה, ניכר בה שהיא כבר וויתרה. היא כבר לא רצה כל כך מהר. היא עייפה, והתנועות שלה לא יעילות כבתחילת המנוסה. אולי היא חושבת, נו, הסוף תיכף יגיע. ככה זה נגמר. אני מקווה שזה לא יכאב.

פרפורי הגסיסה הארוכה של אירופה הנוצרית, השמרנית והחילונית כבר נראים למרחוק. בלגיה כבר אבודה, אולי. דמוגרפית בוודאי. נדמה לי שקראתי איפשהו שבעוד פחות מעשר שנים יותר ממחצית תלמידי כיתה א' בבריסל יהיו מוסלמים. וכל מי שמבין משהו במשהו, מבין את המשמעות. בצרפת, באיזו מין עווית אחרונה ופתטית של חילוניות, עדיין מסירים מנשים בורקיני ונותנים להן קנסות של 36 אירו. גם את זה יבטלו וודאי בבית המשפט העליון, או שכבר ביטלו.

אירופה, כפי שאנחנו מכירים אותה, אבודה. מה זה אומר? אני לא יודע, לא בדיוק. אני מקווה שיהיה בסדר. ייתכן שזה ימשיך לקרות במין קצב איטי של נדידת עמים, שינויי אוכלוסיה שגרתיים. שפשוט יהיו יותר מוסלמים, שהרב תרבותיות תנצח בחדווה, ושכולם יהיו פשוט קצת יותר סובלניים להכיל תרבויות אחרות.

יה, רייט.

הפגם היסודי העיקרי, הפרדוקסלי, ברב-תרבותיות, הוא שהיא מחוייבת להכיל בתוכה גם תרבויות שלא מוכנות להכיל אותה עצמה, לא מחוייבות לערכים של פתיחות, סובלנות, קבלת מיעוטים, זכויות, נשים, נכים, בעלי דת אחרת או גזע אחר וכן הלאה. לכן, האמונה שההשתלטות על אירופה תהייה סוג של מהפכת קטיפה ללא נהרות של דם גובלת בנאיביות פושעת.

האירופאים מבועתים. בחלקם, לפחות. אלה שלא ממש משתדלים להדחיק. נדמה לי שאפילו הליברלים, הלבנים, מוכי רגשות האשמה על מלחמות העולם, גם הם מתחילים להבין שהפסידו בהימור על עתיד ילדיהם. אם, כמובן, בכלל הביאו ילדים.

מה עושים עכשיו? מה אפשר לעשות? לנסות להפשיט נשים מוסלמיות מבורקיני? הקשחת מדיניות הגירה ובדיקות חודרניות יותר בשדות תעופה? הצבעה למפלגות שמרניות בבחירות? הצחקתם. זה נעשה, אבל זה מאוחר מדי. ההתאבדות הקולקטיבית כבר התחילה, הכדור כבר נורה מהאקדח לרקה, הוא פשוט מתחיל רק עכשיו לחדור אל הרקמות הרכות באיטיות מענגת.

או אולי, פשוט להיכנע. מעניין.

***

מישל וולבק כתב, בעיניי, ספר לא טוב על נושא מרתק ביותר. הוא מצליח לקחת את הדבר הכי חם בתרבות ובפוליטיקה העולמית היום ולהטביע אותו בים של מלל, איזמים למכביר, בטון רופס, אימפוטנטי, משעמם, ומונוטוני. האינטלקטואליזם שלו מדבר לעצמו, ונואם נאומים מול טלוויזיה במיוט. פשוט מפוספס, וחבל, כי וולבק ידע, דווקא באופן הלאקוני והידעני הכמעט פלגמאטי שלו, לחשוף הרבה ערוות (כן, תרתי משמע) באופן מחוכם ואינטיליגנטי. כאן, הקסם לא קורה. יש כאן מין תסריט בלהות כמעט ידוע מראש, אבל דווקא מכיוון שהוא מתרחש אצל מישהו חסר חשיבות מהאקדמיה הזוטרה הזניחה, הכול מרגיש מינורי, תפל, עייף ופטפטני. הנסיונות של וולבק להכניס את השטיקים והתובנות העמוקות שלו על האירופאיות נוחלים כאן כישלון חרוץ, ומרגישים שקופים וחלולים. הוא סופר גדול, אבל הפעם, נדמה לי, לא הצליח לו.

מה שכן, הצילום על הכריכה מהמם.

****

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
כניעה

כניעה

מישל וולבק

זה הספר הראשון של וולבק שאני קורא, ואני מודה שהגעתי אליו בחשש. שמועתו הרעה של וולבק הדקדנטי, המיואש, המריר, המפוכח עד לאימה, הגיעה גם אלי, אך כנראה שהגיע הזמן וזה היה הספר הזמין בפני.

דרך הגיבור, שאצל וולבק תמיד יהיה אנטי-גיבור, פרופסור מוערך לספרות בסורבון, בן 40, רווק, מנוכר ומינזתרופ המפוכח עד לזרא ממצבו, וולבק מתאר בצורה לא רעה את השקיעה והניוון הליברלי-מערב-אירופאי. את האדישות, את הספקנות, את חוסר התוחלת, חוסר המשמעות, הבדידות, ואת כל מה שחולה בחברה הפוסט-מודרנית. "העבר תמיד יפה, והעתיד גם הוא אגב, רק ההווה מכאיב, רק את ההווה נושאים כאילו היה המורסה של הסבל שמלווה אותנו בין שני אינסופים של אושר שליו" (עמ' 249). המומחיות של הגיבור היא ביצירתו של סופר הדקדנס ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי מסוף המאה ה-19, שנוי במחלוקת בעצמו, שחזר בסוף ימיו לקתוליות, מהדהד כמובן את חייו של הגיבור עצמו, ואת המהפכה שעוברת על אירופה, אולי הבלתי נמנעת, בדרך לאחותה הצעירה של הנצרות.

הספר הזה מנסה להיות סוג של '1984' מעודכן. לא, זה לא 'אח גדול', ולא משטר טוטליטרי חונק (לפחות לא בשלב שהספר עוסק בו), ואפילו לא טרור לשוני-היסטורי. וולבק מתאר את האיבוד העצמי לדעת של התרבות לאחר שוויתרה מרצונה על המוסד המשמעותי ביותר של כל ציוויליזציה חפצת חיים – המשפחה, דור ההמשך, והחליפה אותו באינדוודואליות אטרקטיבית ומפתה, שכוחה יפה לזמן קצוב וזמנה מתכלה כנחש האוכל את זנבו שלו.

האסלם המתון, לעת עתה לכל הפחות, מפציע כבשורה של ממש לאנשים העייפים והמיואשים. ללא הנפת חרב הוא כובש את אירופה השוקעת לתוך עצמה, ומחיל בה את הפוליגמיה, את כיסוי הגוף לנשים והדרתן המלאה מהחיים הציבוריים, ואת התאסלמות הממסד האינטלקטואלי. "תרבויות מתות לא משום שהן נרצחו, אלא בגלל שהן התאבדו" (עמ' 238). אבל וולבק מציג פה גם אמירה מצמררת הרבה יותר. האינטלקטואלים והליברלים אמנם נוהרים לחיק המסורתיות הגולמית, העתיקה, הכביכול אותנטית שמציע האסלאם המתון, אלא שוולבק מיטיב להבהיר, וזה לא טמון בסאב-טקסט, ממש לא, שמה שמושך אותם לאסלאם הוא לא רגשות רליגיוזים או התרפקות מוסרית נוסטלגית לעבר. בדיוק להפך, תאוות הבשרים ומימוש סטיות מיניות, הוא המנוע של כל הטירוף, כפי שמטיבה הכריכה לבטא. הוא המנוע של הכניעה.

מקריאה של ספר אחד, קשה לי לאפיין את הכתיבה של וולבק, אבל יש בה משהו מושך, למרות היובש מצד אחד, והאובר-תחכום לעיתים, מן הצד השני. כיון שהגיבור הוא פרופסור לספרות וולבק יכול דרכו להשמיע גיבוב של רעיונות ספרותיים והתכתבות עם סופרים צרפתיים נדחים, מה שעלול להתיש, אבל למרבה המזל זה לא תופס נתח גדול מידי.

ללא ספק מדובר ביצירה מטרידה. וולגרית לעיתים, לא לגמרי אמינה, אבל מציבה איזה תמרור שאירופה חייבת לציית לו, אם יש בה עוד לחלוחית של חיים. ולמרות הניקוד הבינוני שאני מעניק לזה, ולמרות כתיבתו שנגועה בגסות, בכל זאת אקרא עוד ממנו, כמו ׳סרוטונין׳ שנמצא תחת ידי. אין ספק שיש לו מה להציע.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יוסף
כניעה

כניעה

מישל וולבק

אני חושב שזו הפעם הראשונה שבמודעות מלאה למניעים שלי רכשתי ספר וקראתי אותו בהשפעת ההייפ. לא כי התקציר עניין אותי במיוחד, לא כי הסופר סקרן אותי מאוד ואפילו לא בהשפעת הכריכה כפי שקורה לי לפעמים [אם כי הכריכה העברית היא בקלות הכריכה הכי יפה שהספר קיבל], אלא אך ורק בעקבות הסקירה התקשורתית של ירידתו של וולבק למחתרת וקריאת הביקורות שליוו את יציאת התרגום בארץ. אגב, הביקורות ראויות לקריאה בפני עצמן ובמיטבן הן מוסיפות עוד איזו דעה לאותה קלחת אקטואלית רוחשת ומעלה עשן.

אני מניח שזה לא הספר הראשון שיציאתו לוותה ברעש כה בר-פוטנציאל להפלה ברשת והולכת שולל ולמזלי נפלתי על ספר שהוא קודם כל ספר טוב, ואפילו אפשר לתאר אותו כ-"גן עדן לאינטלקטואלים" - אותם אנשים מאוד נחמדים ומשכילים שאני מניח שייהנו לנבור בו ולהפוך בו ולדבר עליו, כי יש הרבה במה לנבור ולהפוך ועל מה לדבר.

הרעיונות שהוא מביא מבריקים באמת ומשכנעים מאוד, אבל לצערי הם נמנים עם הסוג שאם אנסה לנסח בעצמי אצא טיפש יותר ממה שאני, וגם ככה אין ערך לתיקצור ותיעוד של רעיונות שהובאו טוב יותר בספר עצמו. אם אני העתידי (היי) ירצה להיזכר הוא מזמן לפתוח את הספר ולבדוק את הסימונים או לשוב ולקרוא בביקורות שסימן בכוכבית, זה יועיל לו הרבה יותר.

כן ראוי לציין שהספר קריא וזורם; שהמיזנתרופיות של וולבק שכה חששתי ממנה עשתה דווקא רושם ראשוני טוב, לרגעים מבדר למדי ולרגעים מטריד ביותר; שתיאורי המין הידועים לשמצה, לפחות הפעם, היו הרבה יותר מסתם קישוט או פרץ בוטות ואשכרה החזיקו בערך מוסף; שהעיסוק באיסלאם לחלוטין אינו איסלמופובי והמטרה איננה להזהיר את האירופאים ממוראות האיסלאם אלא להזהיר את האירופאים מעצמם ולהסביר מה כל-כך הגיוני בג'נטלמן שמתאסלם.

וזהו, הייתי פה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•zooey glass
כניעה

כניעה

מישל וולבק

לא להאמין שאומר על וולבק בן ה-59 (בעת כתיבת שורות אלה) שהוא מעבר לשיאו. ספריו הקודמים עוררו עניין רב וספר זה עורר סקרנות מיוחדת בשל נושאו ותאריך יציאתו.
כרגיל, וולבק בא בחשבון עם האסלאם, הפעם בגרסה מרוככת מאוד דווקא. תאריך יציאת הספר היה סמוך לאחר הפגיעה הרצחנית בעיתונאי שארלי אבדו בפריז. מסע יחסי הציבור לספר היה אמור להתחיל בתאריך בה נערך פיגוע הטרור הקטלני במרכול היהודי בפאתי פריז. מסע זה בוטל, וולבק ירד למחתרת ומאז הוא מלווה בשומרי ראש.
אחרי כל זה ציפיתי שספר זה יהווה פצצה רבת עוצמה, ולא היא. הספר רך, אישי כמעט, עייף קמעא, לא פרובוקטיבי, בקיצור, כניעה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?
פרנסואה הוא פרופסור בסורבון, מה שמכונה פריז 3. הוא בן 44, מומחה בעל שם בנושא הסופר הבלגי-צרפתי קרל-ז'וריס הויסמנס. בלי קשר, הוא גם בודד מאוד, ללא קשר עם הוריו, לא נשוי, מקיים יחסי מין עם תלמידותיו כשזה מתאפשר ופתאום בחירות.
השנה היא 2022, הקול המוסלמי ברחוב מתחזק מאוד תחת המנהיג הכריזמטי מוחמד בן-עבס. בין הימין לשמאל שוויון מוחלט וכרגיל צפויה להיות מערכת בחירות נטולת עניין. אבל אז פתאום מתחזק קולו של הבוחר המוסלמי ומוחמד בן-עבס נבחר לנשיאות. כדי להשתמש בקלישאה אפשר לומר שהבחירות עברו מהפיכת קטיפה, דם לא נשפך, קיר לא נסדק. לנצרות לא היתה תשובה לרצון של העם לישועה, התפוררות התא המשפחתי היתה מתמשכת ולכן צרפת נפלה כפרי בשל לידיו של הנשיא החדש ולאסלאם.
פרנסואה מוצא עצמו ללא משרה באוניברסיטה מאחר ואינו מוסלמי. לעומת זאת, הפנסיה המלאה שלו מובטחת עד לסוף ימיו באדיבות ערב הסעודית, או שמא זו קטאר הנדיבה לא פחות. כך או כך, תמה הקריירה האקדמית שלו, חברתו היהודיה מרים נסעה לישראל עם הוריה והוא נותר גלמוד לגמרי.
אלא שבחיים יש הפתעות, אפילו שתיים. בהוצאה מחדש של כתבי הויסמנס הוא נבחר לכתוב את ההקדמה ולבחור את סדר הספרים כמומחה מס' אחת. פתאום מגיעה אפילו פגישה עם נשיאה החדש של אוניברסיטת הסורבון והצעה לחזור וללמד. כן, יש תנאים. לתנאים יש אפילו טובות הנאה מרשימות. ומהם התנאים: כל מורה וכל מרצה במדינת האסלאם החדשה חייב להתאסלם. התמורה: במקרה של מרצה באוניברסיטה משכורתו תשולש והוא יוכל לשאת שלוש נשים. במקרה של פרנסואה, שנהנה רק ממין של נערות ליווי בעבר זה יהיה בונוס גדול.
היבחר בו?
אין ספק שכניעה הוא החלש בספריו של וולבק. פחות ארסי, פחות פרובוקטיבי, פחות בעל אמירות ישירות ובוטות. למרות זאת הוא כתוב היטב, אינטליגנטי ובשל נסיבותיו המיוחדות, חובבי וולבק יקראו ויקחו ממנו מה שיקחו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מורי
כניעה

כניעה

מישל וולבק

נו, טוב.
הנושא חשוב, מעניין מרתק ועכשווי, הסופר חד ומצוין (בספרים אחרים שלו- עיין ערך "המפה והטריטוריה"), הספר...ובכן, סתם.

השתלטות האיסלם על אירופה, הספר עוסק בעתיד הלוא רחוק, מפלגה מוסלמית לוקחת את השלטון בצרפת. המספר איש אקדמיה פרופסור לספרות, הספר כתוב בצורה מאוד לינארית מבחינה כרונולוגית. הסיפור מגולל את חילופי השלטון בצרפת מבעד לעיני אותו איש האקדמיה.
לכאורה הסיפור טוב, הנושא טוב ומבטיח, אבל התובנות של וואלבק ממש רדודות לטעמי בספר הזה.
מאוד נהנתי מספריו האחרים ואולי זו הסיבה שהיו לי ציפויות.
הניתוח של מניעי הדמויות שטחי מאוד בעני, כך גם התובנות אליהם מגיע בהקשר האיסלם.

אז למרות שהנושא טוב, הסופר טוב והעלילה לא רעה, הספר לא משהו.
העטיפה יפה
וואלבק כותב טוב לפרקים.
קצת פתטי הדחף שלו לתאורים פלסטיים של יחסי מין. קצת כמו ילד שאהוב להגיד מילים גסות...

לפני 8 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
כניעה

כניעה

מישל וולבק

יתאכזב מי שמחפש פה חזון על העתיד.

[זהירות, שפוילרים לפניך!]

העלילה אמנם מתחילה חזק: תמרונים קואליציונים נוסח צרפת, קרבות רחוב שכלי התקשורת נמנעים מלכתוב עליהם שמא יתעורר העם הצרפתי משאננותו, אוניברסיטאות שבמסדרונותיהן מפטרלים בריונים, יהודים נתונים תחת לחץ הולך וגובר. זה כן.

אבל מאמצע הספר בערך, העלילה יורדת מעל הפסים כשקורים דברים בכלל לא סבירים:

1. מפלגת השמאל (שהמלצתה נחוצה לעליית המפלגה המוסלמית לשלטון) מסכימה לפירוק 85% משירותי הרווחה, ולהרחקתה של כל אישה משוק העבודה. איך תתן ידה לגזירות כאלה מפלגה שליבּה הפועם הוא הנשים העובדות, הפמיניסטיות, ופקידי ממשלה המנהלים את "מדינת הרווחה" המסועפת?!

2. לשלטון החדש, המוסלמי, כל כך חשוב שפרופסורים (ויש להניח, צרפתים אחרים בעלי מוניטין) יתאסלמו, שהוא מפתה אותם בהעלאה אדירה בשכר ובנשים ערביות — צעירות, חנניות, ומרובות. (הכסף אמור לבוא מערב הסעודית ונסיכויות המפרץ.) זה לא מה שיקרה!! קודם כל, ערב הסעודית היא בכלל לא מספיק עשירה. מאז 1979, צמחו לה עוד אלף נסיכים כולם שואפים לרמת חיים נסיכית ואוכלוסייתה הכללית גדלה ב-200%, בעוד שמחיר הנפט (ריאלית) היום הוא שליש ממה שהיה.
שנית, על פני כל ההסטוריה, כשעם אחד כובש עם אחר, הכובש אינו נותן נשים במתנה לנכבש. נהפוך הוא: הכובש לוקח לו את נשות המובס!

הגיבור (שהוא גם המְספר), פראנסויס, מודה על עצמו שהפוליטיקה וההיסטוריה אף פעם לא היו אצלו בין המקצועות החזקים. אם זה מאפיין גם את מישל וולבק, אז ניתן להבין איך יכול סופר דגול כל כך לכתוב דברים תפלים כאלה על עתיד מדומיין.

המקצוע החזק ביותר אצל וולבק, גם אצל הגיבור (הלא הוא פרופסור לספרות) הוא כמובן הספרות. אם זה נכון גם לגביך, אז אולי תיהני מהחלק הלא-פוליטי שהוא מהווה בעצם יותר ממחצית המשקל נטו!

בחלק הלא-פוליטי מתוארים הרהוריו המעמיקים והפילוסופיים (והמאד צרפתיים) של הגיבור, על סופר אחד מהמאה ה-19, שלפרשנות מפעלו הקדיש הגיבור את הקריירה. אולי זה נשמע משעמם, אבל ההרהורים הספרותיים האלה דווקא מתחברים היטב לעלילה הפוליטית. כי הסופר ההוא (קרל-גוריס הויסמנס) סבל-הדגים סוג של לאות ציוויליזציונית שהתפשטותה ברבים איפשרה (אולי) בסופו של דבר את הכניעה של העם הצרפתי כולו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•strnbrg59
דירוג
4.0
לפני 11 שנים

“אני חושב שזו הפעם הראשונה שבמודעות מלאה למניעים שלי רכשתי ספר וקראתי אותו בהשפעת ההייפ. לא כי התקציר”