ביקורת ספרותית על כניעה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר מעולה

---

לקראת שנת 2022 הבאה עלינו לטובה, החלטתי סוף סוף להתפנות לספר הזה. אני מודה שכריכתו הסקסית קורצת לי כבר שנים, אך איכשהו הגעתי אליו רק לקראת השנה הזו, שבה מתרחשת עלילתו.

רבים באירופה, גם המשתייכים לחוגים שבאופן מסורתי היו תמיד בעד פתיחות גבולות ומדיניות הגירה מקילה, מבינים היום כי המצב מורכב. ההבנה כי הנהירה המוסלמית המסיבית ליבשת כתופעה כנראה לא מיטיבה עמה, החלה לחלחל, הגם שבתוך הצונאמי האנושי הזה יש לא מעט בני אדם ראויים... אולם השפעות הלוואי השליליות הרבות שהתושבים החדשים מביאים עמם הן כה קיצוניות שברור כי אף אחד היום לא מוכן לחזור למה שהיה ב-2015 ושהאדריכלית הגדולה של הכנסת האורחים מרקל, גם היא למעשה הודתה בכשלון של מדיניות פתיחת השערים ליותר ממיליון מהגרים בבת אחת... ארצות אירופה מנסות להחזיק את הדלתות סגורות עד כמה שניתן ורק כמה רודנים ממזרח היבשת משבשים להם את התכניות.

וולבק מפנה מבט נוקב אל המציאות ומתאר לנו כאן תרחיש אפשרי ומתקבל על הדעת. במערכת הבחירות בצרפת ב-2022 המפלגה האסלאמית של מוחמד בן עבס מגיעה להישג מרשים ומערערת את הסדר הפוליטי המסורתי במדינה. במקביל גם תנועתה הלאומנית של מארין לה – פן מתחזקת מאוד. אולם הימין הקיצוני והמתון אינם מצליחים להגיע להדברות פרודוקטיבית, הסוציאליסטים חוברים לתנועה המוסלמית החזקה ומרכיבים ממשלה בראשותו של בן עבס.


פרנסואה, הגיבור הראשי, הוא פרופסור באוניברסיטת סורבון בשנות הארבעים לחייו. הוא שבע מהקשרים הרומנטיים הרבים שהיו לו בחייו, חלק גדול מהם עם הסטודנטיות שלו. הוא בנה את הקריירה שלו על עבודות אודות ז'וריס קרל הויסמנס, סופר צרפתי שעוד במאה ה-19 חזה שאירופה לא הולכת לגמור טוב ומהיותו חילוני גמור הפך לקתולי אדוק. פרנסואה מנהל פרשיית אהבים סוערת עם מרים, סטודנטית יהודיה שגילה מחצית משלו, אין לו ציפיות גדולות מהעתיד, הוא לא מעוניין במשפחה וילדים והחיים שלו עוברים בניסיונות להנות מאוכל משקה ומין, שגם בהם הוא מאבד עניין בהדרגה.

בן עבס אינו אותו איסלאמיסט מטיף עם טורבן על ראשו וקלצ'ניקוב תלוי על כתפו. הוא איש כריזמטי עם חליפה ועניבה, מלא שמחת חיים, בקיא בתרבות המערבית, דובר כמה שפות, רחב אופקים, ממש איש העולם הגדול. בעזרת הסעודים והקטארים הוא מזרים כסף רב לאוניברסיטאות, משכורתם של המרצים עולה פלאים, מה שמשמח את כולם, רמת הפשע בשכונות יורדת והוא אפילו מנסה לקדם את השפה הצרפתית כדי שתתפוס את המקום המוביל בדיפלומטיה והמדע הבינלאומיים. כך, רבים מאלה שחששו החלו להתרכך לנוכח מהלכיו המתוחכמים ("אז מה אם הוא מוסלמי? -יש לנו חופש דת"; "הוא עומד בראש מפלגה איסלאמית? – אין דבר, הרי יש גם מפלגה נוצרית – דמוקרטית" וכן הלאה).

בן עבס מכריז שהוא תומך בערכים המסורתיים של שלושת הדתות ומנסה רק לחזק את התא המשפחתי. פרנסואה שם לב שפחות ופחות נשים מוזמנות לכנסים, עד שאינו רואה אותן עוד כלל; לבוש צנוע, נטול חצאיות מיני ועתיר כיסויי ראש נכנס לאופנה, מזון חלאל מוגש בכל המקומות הציבוריים תחילה כאופצייה לבחירה. מה שנקרא שועייה - שועייה. בהמשך מופסקת עבודתו באקדמיה של כל מי שאינו מוסלמי, הגם שמובטחת לו פנסיה מכובדת. מנגד, מי שמתאסלם זוכה להטבות מופלגות בתחום התגמולים, הדיור, הקידום. אפילו מרצים מעט תמהוניים שהתקשו קודם לכן למצוא זוגיות, זוכים בכלות צעירות ונאות בחסות המשטר החדש, לפעמים ביותר מאחת. בקיצור, עבס "משמן" את כל מי שהוא יכול על מנת לצמצם את ההתנגדות למינימום. גם האבטלה פוחתת כי נשים מודרות משוק העבודה. פתאום הוגי דעות שנהגו לבדוק בציציותיהם של ממשלי צרפת הישנים ולחפש פגמים ביחס לנשים, להט"ב, זכויות אדם,מיעוטים וכו', מהללים את החוקים החדשים , מתאסלמים בהמוניהם וכותבים שלאחר נסיגת הנצרות וכשלון כל "האיזמים" האסלאם הוא הפתרון הטבעי והמתבקש. "ליברלים" רבים השבויים בפחד מפני האשמה בגזענות לא מעיזים להשמיע קולות ביקורת ממשיים וכך דוהרת לה הרכבת האסלאמית במהירות הולכת וגוברת. כמה טוב ומנחם "לזרום עם הזרם" , פשוט להיכנע לרוח הזמן וליהנות מהיתרונות... היהודים, שמבוהלים מההתפתחויות החדשות עולים בקצב מואץ לישראל, שגם בה המצב לא מזהיר.


למרות העובדה שזה עלול להראות כך, הספר אינו אנטי – איסלאמי כלל. להיפך, הביקורת שלו מופנית בעיקר כלפי אירופה. האסלאם לא כבש את אירופה – הוא נכנס למקום שהיה בתהליך התפרקות כבר זמן רב. אירופה למעשה נמצאת בשלב התאבדות רוחני ופיזי תקופה ארוכה, יש שיאמרו מאז מלחמת העולם האשונה ואילו הויסמנס ראה זאת מוקדם הרבה יותר (הוא נפטר ב-1907). הוא חי בתקופה שבני המערב היו אדוני העולם, שלטו בכל עמי תבל ביד רמה, התרבו היטב ונהנו מיתרונות מדעיים וטכנולוגיים. אולם הוא הראשון שזיהה את התהליך שיוביל לקץ הציוויליזציה המערבית וברוב ייאוש פנה לדת הקתולית.


בכלל, כל מה שמלא חיים ותוסס בספר הוא לא אירופאי החל ממרים, חברתו היהודייה של פרנסואה ועד לבן עבס עצמו. האירופאיוּת או הצרפתיוּת הן פסאדה בלבד לעולם שהיה ואיננו עוד. הגיבור הראשי מטייל בין כנסיותיה, מבניה ונכסיה התרבותיים של ארצו כזר שבוחן תרבות שנכחדה מזמן. לכל אורכו הייתה לי התחושה כי וולבק ממשיל את מצבה של אירופה לזה של פרנסואה.

השילוב של הויסמנס, ניתוח מבריק, מנומק של האירועים, הנפשות הפועלות ותגובות בני האדם לצד התסריט האפשרי פחות או יותר, יוצרים יחד ספר מיוחד במינו, עוצמתי ועמוק. היו כאלה שאמרו שהוא החלש בספרי וולבק. אז אמרו!.. אולי זה כי הם ציפו שיתאר איזו מלחמת אזרחים עקובה מדם ועתירת אקשן ומין. אם כי ייתכן וזה יהיה השלב הבא בתרחיש המציאותי. על אף שגם כאן וולבק מיחזר הרבה מספריו הקודמים, זו באמת יצירה עם פחות bells and whistles אך עם המון אמירה. מדהים שביום, בו הספר יצא לאור אירע הטבח במערכת Charlie Hebdo, שבגיליון של אותו התאריך הכיל כתבה על... 'הכניעה' של וולבק. לסופר הוצמדה אבטחה, אם כי כאמור הרומן אינו אנטי איסלאמי כלל.

תהיתי מדוע מצליח וולבק למשוך קוראים עם אותה נוסחה כבר שלושים שנה – גבר בשנות הארבעים מתוסכל מבדידות, במשבר מיני וזוגי, שרואה את עתידו בצבעים קודרים, נהנה מגירויים קולינריים ומיניים מזדמנים. אולי זה כי כמו שכל אחד מאיתנו הוא קצת ג'ורג' קוסטנזה מסיינפלד, על אף שרובנו שונים ממנו בתכלית, כל אחד הוא קצת גיבורו של וולבק... גם אם לא נודה בכך.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על כניעה - הספרייה של בבל #