ביקורת ספרותית על כניעה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר בסדר

---

זה הספר הראשון של וולבק שאני קורא, ואני מודה שהגעתי אליו בחשש. שמועתו הרעה של וולבק הדקדנטי, המיואש, המריר, המפוכח עד לאימה, הגיעה גם אלי, אך כנראה שהגיע הזמן וזה היה הספר הזמין בפני.

דרך הגיבור, שאצל וולבק תמיד יהיה אנטי-גיבור, פרופסור מוערך לספרות בסורבון, בן 40, רווק, מנוכר ומינזתרופ המפוכח עד לזרא ממצבו, וולבק מתאר בצורה לא רעה את השקיעה והניוון הליברלי-מערב-אירופאי. את האדישות, את הספקנות, את חוסר התוחלת, חוסר המשמעות, הבדידות, ואת כל מה שחולה בחברה הפוסט-מודרנית. "העבר תמיד יפה, והעתיד גם הוא אגב, רק ההווה מכאיב, רק את ההווה נושאים כאילו היה המורסה של הסבל שמלווה אותנו בין שני אינסופים של אושר שליו" (עמ' 249). המומחיות של הגיבור היא ביצירתו של סופר הדקדנס ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי מסוף המאה ה-19, שנוי במחלוקת בעצמו, שחזר בסוף ימיו לקתוליות, מהדהד כמובן את חייו של הגיבור עצמו, ואת המהפכה שעוברת על אירופה, אולי הבלתי נמנעת, בדרך לאחותה הצעירה של הנצרות.

הספר הזה מנסה להיות סוג של '1984' מעודכן. לא, זה לא 'אח גדול', ולא משטר טוטליטרי חונק (לפחות לא בשלב שהספר עוסק בו), ואפילו לא טרור לשוני-היסטורי. וולבק מתאר את האיבוד העצמי לדעת של התרבות לאחר שוויתרה מרצונה על המוסד המשמעותי ביותר של כל ציוויליזציה חפצת חיים – המשפחה, דור ההמשך, והחליפה אותו באינדוודואליות אטרקטיבית ומפתה, שכוחה יפה לזמן קצוב וזמנה מתכלה כנחש האוכל את זנבו שלו.

האסלם המתון, לעת עתה לכל הפחות, מפציע כבשורה של ממש לאנשים העייפים והמיואשים. ללא הנפת חרב הוא כובש את אירופה השוקעת לתוך עצמה, ומחיל בה את הפוליגמיה, את כיסוי הגוף לנשים והדרתן המלאה מהחיים הציבוריים, ואת התאסלמות הממסד האינטלקטואלי. "תרבויות מתות לא משום שהן נרצחו, אלא בגלל שהן התאבדו" (עמ' 238). אבל וולבק מציג פה גם אמירה מצמררת הרבה יותר. האינטלקטואלים והליברלים אמנם נוהרים לחיק המסורתיות הגולמית, העתיקה, הכביכול אותנטית שמציע האסלאם המתון, אלא שוולבק מיטיב להבהיר, וזה לא טמון בסאב-טקסט, ממש לא, שמה שמושך אותם לאסלאם הוא לא רגשות רליגיוזים או התרפקות מוסרית נוסטלגית לעבר. בדיוק להפך, תאוות הבשרים ומימוש סטיות מיניות, הוא המנוע של כל הטירוף, כפי שמטיבה הכריכה לבטא. הוא המנוע של הכניעה.

מקריאה של ספר אחד, קשה לי לאפיין את הכתיבה של וולבק, אבל יש בה משהו מושך, למרות היובש מצד אחד, והאובר-תחכום לעיתים, מן הצד השני. כיון שהגיבור הוא פרופסור לספרות וולבק יכול דרכו להשמיע גיבוב של רעיונות ספרותיים והתכתבות עם סופרים צרפתיים נדחים, מה שעלול להתיש, אבל למרבה המזל זה לא תופס נתח גדול מידי.

ללא ספק מדובר ביצירה מטרידה. וולגרית לעיתים, לא לגמרי אמינה, אבל מציבה איזה תמרור שאירופה חייבת לציית לו, אם יש בה עוד לחלוחית של חיים. ולמרות הניקוד הבינוני שאני מעניק לזה, ולמרות כתיבתו שנגועה בגסות, בכל זאת אקרא עוד ממנו, כמו ׳סרוטונין׳ שנמצא תחת ידי. אין ספק שיש לו מה להציע.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על כניעה - הספרייה של בבל #