“כשסופר משחק ברעיון בדיוני רצוי שהרעיון הזה או דרך הטיפול בו יהיה חדש לקוראים. אבל לורן אוליבר לקחה רעיון משומש ועטפה אותו בסיפור משומש, עם דמויות צפויות והתנהגויות צפויות ומה שיצא זה הספר הזה - לא גרוע במיוחד, אפילו, סתם כזה. לאחרונה קראתי כמה ספרים המתארים את חיי התיכון (האמריקאי במאה ה 21...) ומנסים לכתוב תאורים מפליגים על מה שקורה שם: על ה"מקובלים" האכזריים, על "הלא מקובלים" האומללים, על הבי”

“מכירים את ההרגשה הזאת כשאתם מסיימים ספר, ואתם מוצאים את עצמם תוהים, מבולבלים, כל המחשבות והרגשות מסתחררים במהירות ובמשך זמן מסוים אתם לא יודעים איך לארגן אותם\לשכוח מהם, בייחוד כשמדובר בספר טרגי, מוחלט, סופי? אתם מוצאים את עצמכם נאבקים ברגשות, בתחושות, בדמויות שחוויתם דרכם, ולא תחוו שוב. זה בדיוק מה שקרה לי, ולהגיד את האמת, זה הגיע אליי בדרכים שאפילו לא יכולתי להעלות בדעתי. את הספר התחלתי ב”

“ראשית כל: סמנתה קינגסטון, את כלבה. תראו, אני לא אומר שלא יהיו פה ספויילרים, אבל אם אתם באמת טורחים לקרוא את הביקורת שלי אז כדי שתבינו שאין שום טעם לקרוא את הספר, אז הספויילרים לא צריכים אפילו להזיז לכם. "אני יודעת שחלק מכם חושבים שאולי זה הגיע לי. אולי לא הייתי צריכה לשלוח את הוורד הזה לג'ולייט או לשפוך עלייה את הבירה שלי במסיבה... אבל לפני שתתחילו להפנות אלי אצבע מאשימה, הרשו לי לשאול”

“כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה. כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות מתישהו לא אומרת שאני מרגישה את זה באמת, שאני מפנימה את זה - אבל עד כמה שהמוות שלי לא מסתדר לי בראש, יש משהו שלא מסתדר לי יותר. להתבגר. להזדקן. שוב, בחושים ההגיוניים שלי אני יודעת שזה יבוא, אבל לדעת משהו ולהרגיש אותו זה לא אותם הדברים. אתם מבינים על מה אני מדברת? כשאני מנסה”

“כשסופר משחק ברעיון בדיוני רצוי שהרעיון הזה או דרך הטיפול בו יהיה חדש לקוראים. אבל לורן אוליבר לקחה רעיון משומש ועטפה אותו בסיפור משומש, עם דמויות צפויות והתנהגויות צפויות ומה שיצא זה הספר הזה - לא גרוע במיוחד, אפילו, סתם כזה. לאחרונה קראתי כמה ספרים המתארים את חיי התיכון (האמריקאי במאה ה 21...) ומנסים לכתוב תאורים מפליגים על מה שקורה שם: על ה"מקובלים" האכזריים, על "הלא מקובלים" האומללים, על הבי”

“מכירים את ההרגשה הזאת כשאתם מסיימים ספר, ואתם מוצאים את עצמם תוהים, מבולבלים, כל המחשבות והרגשות מסתחררים במהירות ובמשך זמן מסוים אתם לא יודעים איך לארגן אותם\לשכוח מהם, בייחוד כשמדובר בספר טרגי, מוחלט, סופי? אתם מוצאים את עצמכם נאבקים ברגשות, בתחושות, בדמויות שחוויתם דרכם, ולא תחוו שוב. זה בדיוק מה שקרה לי, ולהגיד את האמת, זה הגיע אליי בדרכים שאפילו לא יכולתי להעלות בדעתי. את הספר התחלתי ב”

“ראשית כל: סמנתה קינגסטון, את כלבה. תראו, אני לא אומר שלא יהיו פה ספויילרים, אבל אם אתם באמת טורחים לקרוא את הביקורת שלי אז כדי שתבינו שאין שום טעם לקרוא את הספר, אז הספויילרים לא צריכים אפילו להזיז לכם. "אני יודעת שחלק מכם חושבים שאולי זה הגיע לי. אולי לא הייתי צריכה לשלוח את הוורד הזה לג'ולייט או לשפוך עלייה את הבירה שלי במסיבה... אבל לפני שתתחילו להפנות אלי אצבע מאשימה, הרשו לי לשאול”

“כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה. כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות מתישהו לא אומרת שאני מרגישה את זה באמת, שאני מפנימה את זה - אבל עד כמה שהמוות שלי לא מסתדר לי בראש, יש משהו שלא מסתדר לי יותר. להתבגר. להזדקן. שוב, בחושים ההגיוניים שלי אני יודעת שזה יבוא, אבל לדעת משהו ולהרגיש אותו זה לא אותם הדברים. אתם מבינים על מה אני מדברת? כשאני מנסה”