ביקורת ספרותית על הזיה - הזיה #1 מאת לורן אוליבר
ספר לא משהו

---

המילה המדויקת ביותר שהצלחתי למצוא לתיאור הספר הזה היא "פרווה".

הספר מתאר את ארצות הברית העתידנית (אני מניחה), בה האהבה הוגדרה כמחלה סופנית ונמצא לה מרפא, שנקרא בפשטות "הטיפול". לנה, הדמות הראשית, מחכה בכיליון עיניים לזמן בו תוכל לעבור את הטיפול שלה ולחיות שלווה ונטולת דאגות. באופן מפתיע (לא), באמצע מופיע איזה בחור וכל רעיון השלווה משתבש למסכנה הקטנה.

אתחיל, כמו שאני אוהבת לעשות בזמן האחרון, בבחינת התקציר. בדרך כלל תקציר טוב הוא כזה שמשקף את הרעיון שבבסיס הספר, לעיתים נותן הצצה מזערית לעלילה, אבל לא חושף הרבה יותר מזה.
הבעיה בספר הספציפי הזה מתחילה כשכבר בסיום התקציר, היה ברור לי בדיוק איך יתחיל הספר, איך הוא יסתיים וגם בערך מה יקרה באמצע. לאחר סיום הספר, אני יכולה להגיד שלא טעיתי.
הבעיה האמתית כאן היא לא רק בתקציר, אלא בספר כולו. זה לא שהתקציר מלא מדי, אלא שהספר כמעט וריק.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שהספר הזה נטול נקודות שיא באופן מעצבן. הספר הזה כל כולו מריחה אחת גדולה של רעיון נהדר ומבוזבז.

עכשיו, רק לרגע, אעצור את הקטילה ואתן לסופרת קצת קרדיט. כמו שהסברתי קצת קודם, בעולם שיוצרת אוליבר האהבה היא מחלה מסוכנת שתוביל בסופו של דבר רק לסבל ולמוות. עד כאן, הרעיון מקורי ומעורר מחשבה. זאת תפיסה שלא נתקלתי בה עד כה בספרים, ועם מימוש מוצלח יכול היה להיכתב כאן ספר נהדר. כאן נקטע הפרגון שלי, כי המקוריות הזאת מוטבעת בעלילה כל כך נדושה, צפויה וממוחזרת שהקורא אפילו לא יכול ליהנות מפיסת המקוריות שניתנה לו.
מדובר בבחורה צייתנית ופחדנית בעולם כובל ומלא חומות, שפוגשת בחור חתיך ומשם הולכת אחריו כמו עיוורת, ממציאה יש מאין אומץ וסקרנות שמעולם לא היו בה ומוכנה להשאיר את כל עולמה מאחור. אבל אבוי, למה זה נשמע כל כך מוכר?

בספרים אחרים שעלילתם דומה, זכיתי לפחות להיתקל בהתנגדות מסוימת מצד הבחורה חסרת האישיות. ברור שההתנגדות נעלמת בסוף, מסיבות כאלה ואחרות, אבל לפחות היא שם. לפחות הבחורה נלחמת, גם אם לרגע, על סוג של עצמאות מחשבתית.
כאן ההתנגדות הזאת כל כך חסרה שזה עצוב. ללנה יש ספקות מדי פעם, כמובן, אבל היא תמיד שומרת אותם לעצמה. היא מנהלת מלחמה פנימית תמידית בין הצד הפחדן לצד המאוהב והמורד, אבל בכל פעם שהיא נתקלת במושא אהבתה היא מתחילה לגמגם, נכנעת ובסוף גם זורקת "אני אוהבת אותך". אין כמו פמיניזם.

כל העניין הזה של חוסר ההתנגדות מוביל לספר, כמו שכתבתי קודם, נטול נקודות שיא. הספר מתקדם לעתו עד שהוא פשוט נגמר, ואני מוצאת את עצמי מרימה גבה ותוהה מה בדיוק השתנה בין עמוד עשרים לעמוד מאתיים.
ממש בעמודים האחרונים אוליבר כנראה תופסת את עצמה ונאחזת בקרש ההצלה האחרון של ספרות הנוער, ומפרידה בין האוהבים. בדיוק בנקודה הזאת אני כנראה אמורה לתפוס את עצמי מהשיערות, לחבור לחבילת טישו ולמרר בבכי ובהלם, וכמובן לכסוס ציפורניים עד יציאת הספר הבא בסדרה.
בפועל, סגרתי את הספר בנחת, גלגלתי עיניים וייחלתי לספר צפוי פחות.

אם ארצה לסכם, זה לא שהספר גרוע, הוא פשוט חסר ייחוד ולא משאיר שום טעם של עוד. ממש כמו וופלות לימון, קינוח בלי שמנת או עוגיות עם מרגרינה.
ובמילה אחת – פרווה.

» ביקורות נוספות של White Swan
» ביקורות נוספות על הזיה - הזיה #1