גילוי נאות – הביקורת הזו נכתבה אחרי הפעם הרביעית או החמישית שקראתי את הספר. אם הדירוג לא מספיק, אז הפתיחה הזו בוודאי מספיקה כדי להבהיר כמה אהבתי אותו.

אש הוא ספר שני בסדרת שבע הממלכות, אולם הוא עומד בפני עצמו, ואם אני נדרשת לבחור, הוא ללא ספק הטוב ביותר בסדרה.
ולמה?
כי לאוהבי רומני הפנטזיה מבינינו, יש בו הכול: עולם בדיוני יוצא דופן, דמויות מורכבות ובעלות אופי, רומן עדין ויפהפה והחלק הטוב ביותר – המסרים החשובים ששזורים במהלך הספר בצורה מעולה, ולא נדחפים לגרון בכוח. ברשותכם, ובגלל שזה החלק המיוחד ביותר בספר בעייני, אתמקד בו.

אש, הדמות הראשית, היא דמות חזקה באמת, וזה מרענן ויוצא דופן. היא לא רק מתוארת ככזו, כמו בספרים רבים שמתיימרים להציג פמיניזם אולם ברגע האמת תמיד שולחים את הגבר להציל את הגיבורה, אלא היא כזו באמת – היא עומדת על עקרונותיה, מגנה על עצמה, ומסרבת להיכנע לגחמות גברים. היא גם לא שונאת גברים, נקודה שהפמיניזם לעיתים חוטא בה, אלא פשוט מנהלת מערכות יחסים (לא רק רומנטיות) שוויוניות עם הגברים בחיה, וכקוראת מתבגרת (כפי שהייתי בפעם הראשונה שקראתי את הספר), זה מדהים.

נקודה חשובה נוספת, היא שהספר הזה הוא ספר שעוסק ביופי. לא רק יופי נשי, אלא יופי בכלל, כמאפיין שמזיז עולמות. והטיפול שהספר מעניק לנושא הזה, באמצעות דמות יפהפיה בצורת עוצרת נשימה שיופיה פוגע בה, דמויות שמנצלות את יופיין לרעה ודמויות גסות ולא יפות שנשפטות באמת בשל האופי שלהן, מיוחד ומעצים.

שתי הנקודות האלו, יופי והעצמה נשית, הן נקודות שרבים וטובים ניסו להעצים בספריהם בצורות טובות יותר ופחות, ובדר"כ נפלו פשוט בשל העובדה שלא האמינו בהן – אנשים שמאמינים באמת בשוויון מגדרי לא מרגישים צורך לחזק נשים על חשבון גברים, אלא לצידם (סוגיה חמה כיום בעקבות "ברבי" שבדיוק יצא לקולנוע), ואנשים שמאמינים שהאופי הוא החשוב לא הופכים דמויות טובות ליפות ורעות לכעורות ("בית הספר לטוב ולרע" הוא דוגמא מעולה לנפילה כזאת).
קריסטין קאשור מעבירה את הנקודות האלו באמצעות דמויות מציאותיות, עם קשיים ומורכבויות, ואני יכולה רק לנחש שהיא מאמינה באמת במסרים שהיא מעבירה. והיכולות להעביר אותן בספר פנטזיה לנוער, מבלי לתת לדמויות להגיד אותן בדיאלוגים שטוחים אלא ע"י התנהגות ואופי, עושה את כל ההבדל בעייני.

בקיצור, מומלץ בחום.

זהו ספר שני בסדרה, לכן הביקורת הזו נועדה לאלו שסיימו את הראשון ומתלבטים האם להמשיך. זו לגמרי ביקורת המלצה, אבל יש כמה כוכביות.

למען הגילוי הנאות, קראתי כמה פרקים מ"כס הזכוכית" של אותה הסופרת לפני כמה שנים, ולא אהבתי בכלל, בלשון המעטה. לכן ניגשתי לספר הראשון בסדרה, "חצר של ורדים וקוצים", עם הרבה ספקות. אבל היה שם מתח, והיה רומן, והיה לי כיף.
הדמויות לא היו מבושלות עד הסוף, לעיתים ההתנהגות שלהן חזרתית וכפויה מדי, אבל הבסיס היה מצוין והעלילה רצה. הספר השני המשיך את הספר הראשון רק עם דמויות בשלות יותר, עם יותר מניעים ועומק וכאב, וזה מעולה. בנוסף, הספר השני הוא כולו ספר התפכחות. היופי הוא, שהתפכחות הקורא מתלווה להתפכחות הדמות הראשית, פיירה.

זה השלב להזהיר – ספוילרים קלים לפנינו.
במהלך הספר פיירה, ואני ביחד איתה, מגלה שהסיפור הרומנטי שציירה בראשה על מערכת היחסים עם טמלין היה הכול חוץ מרומנטי. ואהבתי את זה מאוד. כבר בסיום הספר הראשון היה ברור שיהיה כאן משולש אהבה, ואני גלגלתי עיניים, כי כמה זה טיפוסי, אבל זה עדיין מהנה ולכן המשכתי.
אבל זה לא משולש אהבה טיפוסי, וריסלנד לא שם רק כדי ליצור קנאה וגעגוע בין טמלין ופיירה עד שיחזרו זה לזרועות זו, כמו ברוב משולשי האהבה שראינו באינסוף ספרים וסרטים. ריסלנד שם כדי להראות כמה רעילה הייתה מערכת היחסים הקודמת, ועם התקדמות הספר הרגשתי כמו טיפשה גדולה שלא ראיתי את זה בעצמי. וכאן ההתרשמות שלי מהספר – הספר הזה לא ממציא או מעוות פרטים מהספר הראשון כדי לגרום למערכת היחסים שאז אהבתי להראות עקומה. הוא מרפרר אליה בלי לעוות דבר, אבל רק עכשיו נופלים עלייך כל סימני האזהרה.

עד כאן, תשבוחות. אבל הבטחתי גם כוכביות, והנה הן.
הספר מתייחס בעדינות וברצינות גם לניצול מיני של גברים, כשעד כה התרגלתי לראות בספרים האלו תפיסה מוטעית לפיה נשים הן הצד הנפגע בלבד. אבל, לצד זאת, הוא לא מפסיק להחפיץ את הדמויות הנשיות שבו. זה תמיד (או לרוב) כרוך בהתנצלות או בהסברים, ובקבלה של ההחפצה ע"י האישה המדוברת (בדר"כ פיירה), אבל בסוף היא תמיד מסיימת כאובייקט מיני בידיים כאלו או אחרות, וזה מכעיס.
כוכבית נוספת היא ההסתמכות של העלילה על קסמים לא ברורים כדי לפתור בעיות. במהלך הספר, הדמויות נקלעו לא פעם למצבים בלתי אפשריים. כדי להביאן למצבים אלו, הספר מציב הגבלות (נדרשות) על הקסמים בעולם שבו מתרחש הספר. אבל ברגעי משבר, כשאין מוצא מהתוצאה הסבוכה, הקסם תמיד מאבד פתאום את ההגבלות ובאופן לא ברור מציל את כולם. זו כוכבית קצת טרחנית, אני יודעת, אבל היא מקשה עלי לדאוג באמת לדמויות כשהן נקלעות לסיטואציות בלתי אפשריות, כי אני יודעת שהם יחלצו ממנה, וכנראה גם לא באופן מחוכם מדי. וזה מוריד קצת מאמינות המתח.

בקיצור, זו לא יצירת מופת, אבל גם לא יודעת כמה היא מתיימרת להיות כזו. הוא מעניין, כיפי ומפתיע, וזה מספיק בעייני בשביל להמליץ לכם לקרוא אותו.

בעת זו, נדרש ספר חריג כדי לגרום לי לכתוב ביקורת. כשהמחשב שלי בקושי מתפקד ואני עמוסה מכדי לבלות את זמני הפנוי במשהו שאינו אכילה או שינה.
במצב כזה, נדרש ספר גרוע כל כך עד שאהיה חייבת לפרוק את התסכול בביקורת, או ספר טוב מספיק שישאיר בי רושם שפשוט אהיה חייבת לחלוק.
מזל שזהו הסוג השני.

יצויין שאני כותבת את הביקורת אחרי שסיימתי את ארבעת הספרים בסדרה, אבל הרי אם אכתוב את הביקורת בעמוד של הספר האחרון לא אסייע לכל אלו המתלבטים אם להתחיל את הספר הראשון בסדרה, והרי אני כאן רק כדי לומר לכם - כן. תקראו אותו.

התקציר לא נראה מבטיח, וגם הספר הראשון כולו הוא שינוי כזה או אחר של העלילה שכולנו מכירים- שני גיבורים משני צדדי המתרס שמתאהבים וכו וכו וכו.
ובכן, אל תתנו לפרקים הראשונים (או לכריכה הבנאלית) להטעות אתכם - אין כאן קיטשיות יתרה אורחמים על הקורא הצעיר. מדובר בסדרה מורכבת, שמזכירה יותר את הספרים של ברנדון סנדרסון מאשר את אלו שהיא נמצאת לצידם במדף (היו לצידה גם ספרים דוגמת ״המועמדת״, רחמנא לצלן). זוהי סדרה בת שכבות על שכבות של רמזים, עולם חדש שנברא מאפס והעיקר - דמויות מורכבות שיודעות שמחה, כעס וככ הרבה כאב, דילמות אמיתיות וסיטואציות שמקמטות את הלב.



לא אעשה ספוילרים כי כאמור, אני באמת ממליצה לכם לקרוא את הספר ואת הסדרה. הסיום טומן בחובו השלמה של הפאזל שנבנה במשך ארבעה ספרים, וזו תחושת קתרזיס מופלאה ביותר.

אני לא יכולה להגיד שאהבתי את הספר הזה.
הוא לא זורם, לא מצחיק, לא כיפי. זה לא ספר מהנה.
זה ספר חשוב.

בתור התחלה, הספר נותן הצצה, ואפילו יותר מהצצה, למחלה נוראית שרובנו – ואני מכלילה גם את עצמי – מכירים רק בשם.
אני יודעת מה הן הפרעות אכילה, אני יודעת מהי אנורקסיה ומהי בולמיה. אבל הספר הזה נותן נקודת מבט שונה. פתאום אלו לא מחלות רחוקות ומופרכות, אלא משהו שאני יכולה להבין. פתאום ההידרדרות נראית כל כך קלה שזה מפחיד, והשיקום – מעורר הערצה.
מגיע ללורי האלס הנדרסון מיליון נקודות על שהצליחה ליצור ספור אמיתי ומציאותי כל כך. "ספר מהעולם האמיתי."

הסופרת משתמשת ב"קישוטים" קטנטנים כדי להפוך את הספר הזה ליומן האינטימי שהוא. כל פיסת מזון מלווה במספר קלוריות, אנשים מתוארים בעזרת האוכל שהם אוכלים. מחשבות שהדמות הראשית, ליה, מנסה להדחיק מסומנות בקו מחיקה שחור.
בתחילת הספר, כל מה שרציתי לעשות היה לגלגל עיניים ולהגיד, "זאת בדיחה, תפסיקי לעשות הצגות ותאכלי כבר". אבל ככל שהספר מתקדם, אני מתכווצת כשליה מחריבה את גופה בפעילות גופנית ונתקפת שמחה כשהיא מכרסמת קצה קשה של פיצה. אני נכנס עמוק כל כך לסיפור ולמחלה שאני עצמי נתקפת רגשות אשם כשליה אוכלת 70 קלוריות "אסורות".

כמו שציינתי בהתחלה, אי אפשר להגיד שנהניתי לקרוא את הספר הזה. אם להיות כנה, נכנסתי לדיכאון קשה לכל אורך הקריאה, וסיימתי המומה ונרגשת ומרוצה.
אבל כל אלו הם מה שהופך את הספר הזה למצויין.

המילה המדויקת ביותר שהצלחתי למצוא לתיאור הספר הזה היא "פרווה".

הספר מתאר את ארצות הברית העתידנית (אני מניחה), בה האהבה הוגדרה כמחלה סופנית ונמצא לה מרפא, שנקרא בפשטות "הטיפול". לנה, הדמות הראשית, מחכה בכיליון עיניים לזמן בו תוכל לעבור את הטיפול שלה ולחיות שלווה ונטולת דאגות. באופן מפתיע (לא), באמצע מופיע איזה בחור וכל רעיון השלווה משתבש למסכנה הקטנה.

אתחיל, כמו שאני אוהבת לעשות בזמן האחרון, בבחינת התקציר. בדרך כלל תקציר טוב הוא כזה שמשקף את הרעיון שבבסיס הספר, לעיתים נותן הצצה מזערית לעלילה, אבל לא חושף הרבה יותר מזה.
הבעיה בספר הספציפי הזה מתחילה כשכבר בסיום התקציר, היה ברור לי בדיוק איך יתחיל הספר, איך הוא יסתיים וגם בערך מה יקרה באמצע. לאחר סיום הספר, אני יכולה להגיד שלא טעיתי.
הבעיה האמתית כאן היא לא רק בתקציר, אלא בספר כולו. זה לא שהתקציר מלא מדי, אלא שהספר כמעט וריק.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שהספר הזה נטול נקודות שיא באופן מעצבן. הספר הזה כל כולו מריחה אחת גדולה של רעיון נהדר ומבוזבז.

עכשיו, רק לרגע, אעצור את הקטילה ואתן לסופרת קצת קרדיט. כמו שהסברתי קצת קודם, בעולם שיוצרת אוליבר האהבה היא מחלה מסוכנת שתוביל בסופו של דבר רק לסבל ולמוות. עד כאן, הרעיון מקורי ומעורר מחשבה. זאת תפיסה שלא נתקלתי בה עד כה בספרים, ועם מימוש מוצלח יכול היה להיכתב כאן ספר נהדר. כאן נקטע הפרגון שלי, כי המקוריות הזאת מוטבעת בעלילה כל כך נדושה, צפויה וממוחזרת שהקורא אפילו לא יכול ליהנות מפיסת המקוריות שניתנה לו.
מדובר בבחורה צייתנית ופחדנית בעולם כובל ומלא חומות, שפוגשת בחור חתיך ומשם הולכת אחריו כמו עיוורת, ממציאה יש מאין אומץ וסקרנות שמעולם לא היו בה ומוכנה להשאיר את כל עולמה מאחור. אבל אבוי, למה זה נשמע כל כך מוכר?

בספרים אחרים שעלילתם דומה, זכיתי לפחות להיתקל בהתנגדות מסוימת מצד הבחורה חסרת האישיות. ברור שההתנגדות נעלמת בסוף, מסיבות כאלה ואחרות, אבל לפחות היא שם. לפחות הבחורה נלחמת, גם אם לרגע, על סוג של עצמאות מחשבתית.
כאן ההתנגדות הזאת כל כך חסרה שזה עצוב. ללנה יש ספקות מדי פעם, כמובן, אבל היא תמיד שומרת אותם לעצמה. היא מנהלת מלחמה פנימית תמידית בין הצד הפחדן לצד המאוהב והמורד, אבל בכל פעם שהיא נתקלת במושא אהבתה היא מתחילה לגמגם, נכנעת ובסוף גם זורקת "אני אוהבת אותך". אין כמו פמיניזם.

כל העניין הזה של חוסר ההתנגדות מוביל לספר, כמו שכתבתי קודם, נטול נקודות שיא. הספר מתקדם לעתו עד שהוא פשוט נגמר, ואני מוצאת את עצמי מרימה גבה ותוהה מה בדיוק השתנה בין עמוד עשרים לעמוד מאתיים.
ממש בעמודים האחרונים אוליבר כנראה תופסת את עצמה ונאחזת בקרש ההצלה האחרון של ספרות הנוער, ומפרידה בין האוהבים. בדיוק בנקודה הזאת אני כנראה אמורה לתפוס את עצמי מהשיערות, לחבור לחבילת טישו ולמרר בבכי ובהלם, וכמובן לכסוס ציפורניים עד יציאת הספר הבא בסדרה.
בפועל, סגרתי את הספר בנחת, גלגלתי עיניים וייחלתי לספר צפוי פחות.

אם ארצה לסכם, זה לא שהספר גרוע, הוא פשוט חסר ייחוד ולא משאיר שום טעם של עוד. ממש כמו וופלות לימון, קינוח בלי שמנת או עוגיות עם מרגרינה.
ובמילה אחת – פרווה.

הספר הזה פשוט, ולכן הביקורת עליו תהיה פשוטה. בלי הקדמות מיותרות, בלי תובנות משנות חיים וכמובן, בלי ספויילרים.
באופן כללי, זה ספר מקסים. הוא זורם, כתוב נהדר ובבסיסו יש לו אמירה ברורה וחשובה לגבי החלוקה לטוב ורע, יפה ומכוער.

בעיה אחת מתעוררת כשהספר מנסה לצאת מהתבנית המושרשת והאגדתית שלפיה יופי משמעותו טוב וכיעור משמעותו רע. אבל תוך כדי הניסיון לחנך ליופי פנימי, הפיכת הדמויות מרעות לטובות כרוכה בשמלות מפוארות ובמקרה ההפוך – ביבלות והתקרחות. אם היופי הפנימי הוא החשוב, למה הקורא מתחלחל כשהטובים הופכים כעורים? למה משאלת הלב הגדולה ביותר של ה"טובה", היא להיות יפה?
למרות היוזמה הברוכה מאחורי הספר, הרעיון מאבד מערכו בכל מקרה כזה.

נוסף על כך, לאורך הספר כולו העלילה זורמת בקצב ברור וקצבי, שומר על מסתורין ומתח. אולם לקראת הסוף הכול מתחרבש, הסיפורים מסתבכים זה בזה ללא כל היגיון ונראה כאילו הסוף כולו נכתב על רגל אחת. לא מדובר בספר עב כרס, שבו בעמוד השמונה מאות חושש הסופר שהוא מאבד את קוראיו ומזרז בכוח את הסיום הקרב. הספר הזה קצר וקליל ולא היו מזיקים לו עוד עשרים עמודים להבהרה. אילו הסוף היה איטי וברור יותר, כמו שאר הספר, ולא תלוש כל כך מהפרקים שקדמו לו, יתכן והייתי מסיימת את הביקורת בדירוג גבוה יותר.
למרות שציינתי בעיקר את החסרונות בספר, התחלתי ואסיים בטענה שהוא מקסים. רעיון מקורי, כתיבה מוצלחת וקצב מהיר הופכים את הספר הזה אמנם למעט ילדותי, אבל גם קליל, חמוד ופשוט כיפי.

אתחיל ואומר שהביקורת נכתבה תוך כדי קריאת הספר, ולכן יתכן שאני שופטת אותו מוקדם מדי.
ובכל זאת, אני כבר מאתיים עמודים אל תוך הספר, ואני משועממת. נכון שהספר כולו הוא 700 עמודים, מה שאומר שאני אפילו לא מתקרבת לחצי, אבל בשלב הזה הייתי אמורה להיות עמוק בתוך העלילה ולא מסוגלת להניח את הספר מהידיים. זה לא המצב.

כדי לתאר את גודל האכזבה שלי, חשוב מאוד לציין שהסופרת היא האחת והיחידה, קסנדרה קלייר. אחת הסופרות האהובות עליי, לפחות עד כה, שספריה ניחנו בדמויות עמוקות, שנונות, וייחודיות. ובכן, לא בספר הזה.
הדמויות הראשיות בספר הן אמה (בחירת שם מצערת לקהל הישראלי שיוצרת בלבול תמידי עם צירוף השייכות אמה - אמא שלה) וג'וליאן, שני ציידי צללים, פראבטאי, שממשיכים את עלילות בני הנפילים כחמש שנים לאחר סיום הסדרה המקורית.
בנקודה זו חשוב לציין שהספר מכיל המוני ספויילרים לספר השישי ב"בני הנפילים", שאף אחד לא טרח להזהיר לגביהם. הייתי מצפה מההוצאה או המתרגמים לאפשר קריאה סדירה של הספרים, אבל הם בחרו להוציא ספר אחד בלבד מכל סדרה לפני שסיימו לתרגם את הקודמת, לבלבל את הקורא עד אימה, ועל הדרך להרוס את המתח שנבנה במשך חמישה ספרים מדהימים. נהדר.
אז נחזור לאמה וג'וליאן, שהלוואי שיכולתי להתמקד בהם, אבל הם מוקפים בכל כך הרבה דמויות משנה שלא מאפשרות להתמקד בשום דבר ואף אחד. סיפורי רקע הם חשובים, כמובן, אבל פה הועמסו על הקורא כל כך הרבה דמויות עוד לפני שבכלל הספיק להבין את העלילה, כך שנוצר מצב שגם לאחר מאתיים עמודים אני עדיין מתקשה לזהות את השמות. יש לנו דמות שפותחת את הספר ולא חוזרת יותר, אקס שנראה מיותר לחלוטין, המוני בני משפחה, מערכות יחסים וחברויות שאני מתקשה לעקוב אחריהן.
בשלב הזה אני עדיין מנסה בכל הכוח לאהוב את הספר הזה.

הבעיה ממשיכה כשאמה היא דמות מושלמת מדי שלא אופיינית לקסנדרה, שעד כה ידעה לבנות דמויות פגומות ומורכבות. אמה מושכת, מחוזרת, חזקה ודואגת, ולצד זאת יש לה מניע אחד בלבד - שהוא ללא ספק משמעותי - אבל לא מספיק כדי להחזיק דמות ראשית ועלילה שלמה.
ג'וליאן, לצידה, תופס בזריזות את תפקיד הבחור המאוהב המיוסר שנאלץ בעל כורחו לדאוג לכולם. התבנית כאן כל כך ברורה שהיא מתסכלת.

כמו שאמרתי כבר פעמיים, אני רק בעמוד מאתיים, וכבר הוספתי לרשימת החסרונות ציניות מתאמצת מדי ולא משעשעת, אזכור והערצה מוגזמת לדמויות מהסדרה הקודמת (ומי אני שאתנגד להערצה של ג'ייס, אבל הזכרת חבורת הדמויות הקודמת פעם בשני עמודים בספר הנוכחי והפיכתם לכמעט אלים היא קצת מוגזמת) וסיפור אהבה צפוי.

לכו תדעו, אולי ב500 העמודים שלפני אגלה שכל מה שאמרתי פה שטויות. אני עוד לא מוותרת חלילה, רק כי אני נחושה לתת לקסנדרה הזדמנות נוספת לטהר את שמה. אם לא יחול שינוי פתאומי בהלך הרוח של הספר - ואני אומרת את זה בכאב לב אמיתי - אמליץ לוותר עליו.

רק דברים טובים יש לי להגיד על הספר הזה, ואי אפשר לומר שזה לא יוצא דופן. הביקורת נטולת ספויילרים לחלוטין, אגב. אני ממליצה בחום לקרוא אותו, ולכן לא ארצה להרוס לכם.
הנה אני מתחילה.

קודם כל, העילה החשובה ביותר להערכה שלי לספר הזה - הוא לא יוצר קונפליקטים בכוח. כי בואו נודה בזה, לרוב ברומנים לדמויות הראשיות אין באמת על מה לריב. הרומן יכל להסתיים כבר אחרי מחצית ספר אם לא פחות, אבל הסופרים מערימים קשיים בכוח, נותנים לאגו של הדמויות הראשיות להפריד ביניהן שוב ושוב ולבחון את רמת האהבה שלהן זו לזו.
ב"הקרבה יפהפיה" זה פשוט לא קורה, וזה נהדר. לא ברור לי איך, אבל הסופרת הצליחה להעביר ספר שלם, שכולו מתקדם ולא משעמם לרגע, עם ריב משמעותי אחד בלבד בין הדמויות הראשיות, טיילור ופאלין. הזוג עומד מול דילמות וויכוחים שונים, ברור. אבל תודה לאל וכן ירבו ספרים כאלה, הם לא חושבים שהפתרון להכול הוא בריחה. ברוב הפעמים, פאלין וטיילור יודעים יפה מאוד לעמוד אחד מול השנייה ולפתור את הבעיות שלהם. זה שינוי מרענן, וזה הופך את הספר כולו לאמין יותר ומתאמץ פחות. זה גורם לקונפליקט הראשי, לריב הגדול ביותר, להראות משמעותי באמת, ולא עוד קושי סוג ד׳ שהסופרת יצרה בכוח כדי לשמור על עניין.

יתרון נוסף הוא שלמרות שזה סיפור למבוגרים, הסופרת הצליחה להצניע את הסצנות המיניות.
כמובן, בסיפורת פנטזיה לנוער צעיר ישנה צנזורה רצינית על קטעים אינטימיים. שיא הרומנטיקה מסתכם בנשיקה, וזה מקסים, אבל בספרים שמכוונים לגיל מבוגר יותר יש צורך להיות תמימים פחות. מקגווייר הוכיחה כאן (בניגוד לספריה הראשונים, יש לציין) שאפשר לכתוב רומן לקהל בוגר שלא נועד במהותו להיות 50 גוונים של אפור. היא לא מתחמקת מסצינות אינטימיות, אבל הן לא המרכז, ולא מתוארות יתר על המידה, וזה מעולה. אפשר ליצור סיפור אהבה מיוחד ומעניין גם ככה.

נקודה נוספת לזכות הספר היא העושר שבדמויות שלו. רומנים רבים חוטאים בכך שהם מערימים תיאורים ואופי על שתי הדמויות הראשיות, אבל זונחים את כל השאר, ובכך יוצרים רומן לחלוטין לא מאוזן ולא אמין. ב"הקרבה יפהפיה" הדגש הוא כמובן על טיילור ופאלין, אבל עולמם של כל אחד מהם מלא דמויות אחרות שלכל אחת מהן סיפור. אין פה פירוט יתר על דמויות שנועדו, בסך הכול, להיות רקע, אבל כן ניתנת הרגשה שיש כאן עולם אמיתי ומלא, ולא בועה מנותקת מהמציאות.

והחלק החשוב ביותר - הספר פשוט כיפי. הוא זורם, הוא לא מקשה, הוא לא מלא עומק פסיכולוגי, וגם מאוד מודע לכך. הוא רומן מקסים שלא מתיימר להיות ספר משנה סדרי עולם. הספר לא רדוד, ויש בו כמה נקודות כואבות ואמיתיות, אבל הוא לא חוטא בניסיון לשנות את תפיסת עולמו של הקורא. זה מעולה, ושוב, יוצר סיפור אמין הרבה יותר.

שלא תטעו לרגע, הספר הזה קליל והוא יישכח פרק זמן קצר מאוד אחרי קריאתו, אבל הוא באמת אחד הרומנים הפשוטים והמוצלחים ביותר שיצא לי לקרוא. אם אתם מחפשים עומק, יש ספרים מתאימים יותר. אבל אם אתם פשוט רוצים להעביר כמה שעות בכיף, הספר הזה מומלץ בחום.

אם הייתי צריכה לסכם את הספר הזה במשפט אחד, הייתי אומרת שהסופרת לא ידעה מתי לעצור.
לא אעשה ספויילרים, רק אסכם בקצרה שהספר מתאר את סיפורם התנ"כי של מיכל בת שאול ושלומעם בן צרויה מנקודת מבט שונה, מיוחדת ומאוד ביקורתית.

הספר מחולק לשלושה חלקים - החייל, הנסיכה והמלך.

באופן כללי, הספר הוא טוב מאוד, אפילו מצוין, עד סיומו של החלק השני. הדמויות מפותחות כראוי, העלילה מתקדמת בקצב והסיפור אכן גורם לך להסתכל על התנ"ך מנקודת מבט שונה.
הסיפור מותח ומהיר, מצליח להכעיס ולהעציב ולשמח, וגורר אותך לקרוא בעיניים אדומות עד השעות הקטנות של הלילה. עד כאן, "מלכים ג'" זוכה בלי למצמץ בחמישה כוכבים.

אבל. וזה אבל גדול.

מתחילתו של הפרק השלישי, הסופרת איבדה את זה. מהרגע שמסתיים הפרק השני, נוצרת התחושה שלסופרת יש סוף מסוים בראש, וכל מה שהיא עושה זה לחתור לקראתו בשיא המהירות. העלילה לא מעניינת, הספר לא מתקדם, ואם בתחילת הספר פרק שלם עסק בפחות מעשר שנים, כאן אנחנו קופצים שנתיים מעמוד לעמוד. הדיאלוגים מתמעטים ונהפכים סתמיים, ואפילו כאשר יש ניצוץ של עניין, סיפור מרגש או אפילו מוות, הסופרת מקדישה לכך שנים או שלושה משפטים וממהרת הלאה. הספר מפסיק להיות "רומן חתרני" ונהפך לרשימת מכולת של אירועים שמביאים את הקורא לסוף המיוחל והצפוי. השפה הגבוהה שהספר פתח בה הוזנחה עד למשפטים כמו "אז זהו, שכן", הרגשות העזים שהיו אז מתוארים בפירוט סוחט דמעות צומצמו ל"חשתי מחנק בגרון".
אם סיימתי את שני החלקים הראשונים ביום או יומיים, הפרק האחרון נגרר אצלי כבר חודש ומשהו, ואם להיות כנה, נאלצתי להכריח את עצמי לסיים אותו כדי שאוכל להתחיל כבר ספר חדש.

אז כן, שני הפרקים הראשונים אכן יוצאים מן הכלל, ומגיעים להם חמישה כוכבים, אבל הפרק השלישי פוגע בהם מאוד. הייתי ממליצה להפסיק כבר בסיום "הנסיכה", אבל אני מניחה שגם אני , כקוראת, הייתי רוצה לדעת איך הסיפור מסתיים. ומצד שני, מהעמוד הראשון של "המלך" כבר ברור איך יראה הסוף.
אם עוד לא קראתם את הספר, ההחלטה לגמרי שלכם.

שלושה כוכבים, כי ממוצע של 5,5,0 הוא 3.33 ואני לא במצב רוח מפרגן.