****





אני קורא ממש ממש מהר, כאילו רודפים אחרי, כאילו אני רודף אחרי משהו ממש חשוב, כאילו זו תחרות לחיים ולמוות. אי אפשר להתעלם מחוסר הטעם המובנה בזה, אולי חוסר טעם שקיים כמעט בכל דבר. זו לא רק שאלה של הנאה, לימוד או הסקת מסקנות לחיים. לא בכל ספר מחפשים משהו ספציפי, אבל אם הייתי בכל זאת צריך לנסות ולהסביר באיומי אקדח לרקה למה אני בכל זאת בולע ספרים בבולמוס כזה למרות הקצב הבלתי אפשרי שהחיים

****




המוכרת בסטימצקי הרימה גבה. למה שהאיש הזה, מבוגר לכל הדעות, יזמין ממנה ספר שנקרא "דרך המלכים ב', גנזך אורות הסער"? לאחר כמה שניות של תמהון, מבטה מתרכך בהבנה. זה בטח לילדים שלו. כמובן שמיד אני פוצח איתה בשיחה קצרה על פנטזיה, אולי גם כדי להצדיק את עצמי, אבל פניה מתכרכמים שוב. לא, זה לא בשבילי. זה ילדותי, זה לא מדבר אליי, הדברים הרגילים, בדיוק אלה שהייתי אומר בעצמי עד שנפלתי בסם. ואם כבר

"הילד בכריכת הספר מזכיר לי מישהו... אולי את הארי פוטר?"
כך נפתחת (ומסתיימת) הביקורת של זשל"ב על הספר הזה.
ובאמת, הדמיון בולט מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו.
לא רק שהתמונה על הספר מזכירה את הארי פוטר, גם הקוים הבסיסיים של העלילה מזכירים לנו מיד את הארי פוטר:
נער יתום, נודד בין בתי אומנה, מגלה בגיל 13 שהוא בעצם שייך לעולם אחר, לסוג אחר של אנשים בעלי כוחות קסומים, ויוצא למלחמה בכוחות רשע כלשהם. פיהו

הטראומות שלי סוחבות אותי, לא אני אותן. השליטה שלי בהן אפסית. זה לא שאפשר לראות את זה עלי- טוב, אולי קצת- אבל אני שם לב לזה, כל הזמן. לביטחון העצמי הנמוך, הביישנות וחוסר היכולת להתמודד עם הדברים שמולי. רק בורח. בורח מלהיפתח לאנשים חדשים, מלדבר בחופשיות, מלעשות מה שאני רוצה בלי לפחד מה יגידו עלי.
שנות בית הספר שלי החדירו בי דבר מאוד מסוים- סתום את הפה, תתחבא מאנשים, תלך עם ראש מושפל ואל תתחבר בלב

****





לפני כמה ימים כריס ברטיש הצליח לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בחתירה על סאפ.

בחתירה! את האטלנטי! האוקיינוס! זה פסיכי. זה לא הגיוני. מטורף, אפילו. אבל אנשים עושים דברים כאלה. מאתגרים את עצמם, את הגוף והנפש, כדי להתגבר על אתגרים שנראים בלתי אפשריים. אנשים גדולים מהחיים, מרשימים, בעלי אופי, ועוצמה. כמוני, למשל. לחצות ספר של קצת יותר מאלף ושלוש מאות עמודים בכתב קטן באנגלית, זה לא עני

אני עושה שירות השנה בשכונה בדרום תל אביב. יש פה בניינים מתפוררים, סמטאות שחורות מלכלוך, וילונות עשויים סדינים וגרפיטי גס. הרבה מה לצלם. הילדים מסתובבים בכל שעה ובכל מקום; מסיעים אחד את השני על אופניים, משחקים כדורגל, מטפסים בגן שעשועים, מרביצים אחד לשני. בניגוד לקלישאות אין פה משטרה כל דקה ודי בטוח פה בלילה, ובכל זאת אנשים כל הזמן שואלים אותי איך אני לא מפחדת. בכל פעם שמישהו שואל אותי את זה אני רו

הייתי קונה את הספר במחיר מלא. זה נשמע מוזר, אבל בתור מישהי שמעדיפה לשאול ספרים מאשר לקנות, זאת בלי ספק המחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת. וכדי שאני אקנה ספר ועוד מחיר מלא (!!!) הספר צריך להיות ממש ממש טוב. ואלנטריס זה לגמרי ספר מסוג כזה.
תקציר:
"ראודן - נסיך ארלון, אהוב כולם. גם הנסיכה אותה מעולם לא פגש. לאן הוא נעלם?
הראתן - כוהן בכיר של פיורדן. ימיר את דתם של אנשי ארלון. או יהרוג אותם. כיצד הו

קראתי בעבר די הרבה ספרי פעולה או ריגול למיניהם, שהייתה לפניהם מטרה אחת: להיות סרט. כלומר, להיקרא באותה צורה שבה רואים סרט. שיהיה קליל, כיף, מצחיק, עם אקשן טוב - כאלה מין דברים. כמעט כולם נכשלו, חוץ מסדרת הספרים הזאת של <mark>ברנדון סנדרסון</mark>.

בסיכום, המחשבה שעברה בראשי כשסיימתי לקרוא את הספרים הייתה: זה סרט אקשן מעולה. לקח לי רגע להבין שבכלל מדובר בספר. זה כמעט לא מורגש. האם זה דבר טוב? האם לזקוף את זה

מה משותף לסמואל אל ג'קסון, באפי, חתול מנגן על פסנתר וכלב עם משקפי שמש? נכון, המושג "מגניב". אלו דברים מגניבים שגורמים ללבך לזעוק באנגלית "Awesome" כשאתה נזכר בהם או רואה אותם. אם נזקק את כולם לדבר אחד(מתכת?) נקבל את גוש המגניבות הגדול ביותר EVER- והוא עדיין לא ישווה למידת המגניבות של הספר "האימפריה האחרונה".

הספר הזה כל כך מגניב ומלהיב שאין לי מילה לתאר אותו כמו שצריך. זה ספר שמי שלא קורא אותו