ביקורת ספרותית על אל תפנה את מבטך מאת לינווד ברקלי
ספר טוב

---

מה הטעם לשאול את המלצר מה זה בדיוק ארוגולה וקפונאטה סיציליאנית אם תזמיני ספגטי ברוטב פטריות, כמו תמיד?
מה הטעם לקרצף חלונות לפני פסח ולדעת שבעוד יומיים תהיה סופת חול והם יחזרו למצבם המקורי המאובק?
מה הטעם ללבוש חולצת מעצבים שקנית בירח דבש ב- 100 יורו, ולהחזיק תינוק בן 3 חודשים שיפלוט עליה אחרי 5 דקות?
מה הטעם לחפש נעליים ב- 50% הנחה בסוף עונה אם את יודעת שגם בשיא העונה את לא מוצאת נעליים במידה 41?
מה הטעם להתעקש על קפה עם סוכרזית וחלב "רזה" ולאכול עוגת שוקולד עם קצפת בצד?

============
ועכשיו אתם בטח שואלים: "מה הטעם לקרוא את אוסף השטויות הזה אם אין בו שום פואנטה?"
============
אז הנה זה בא:
אין שום טעם ושום הגיון להתפאר ברשימות ארוכות של ספרים משובחים - קלאסיקות, דרמות, סאגות וכו' - אם פעם אחר פעם יוצאים מהספריה עם 2-3 ספרי מתח [למרות שנשבעים שזאת הפעם האחרונה, ודי!]
טוב, יש כמובן את עניין התענוג שבלזקוף אצבע בלשית ארוכה של "ידעתי!" ולהרגיש שאין עלייך...ועדיין...
התיאוריה מספרת שאחרי שלב ההכחשה מגיע שלב ההשלמה.
אז אולי כדאי כבר להשלים עם ההתמכרות הזאת ולא להעמיד פני "קוראת הכל" או "כמעט הכל"?
בעיה.
שלא לומר - דילמה.
============
אוקיי, אז איפה הייתי?
אהה, הספר.

קשה להמליץ על ספרי מתח בלי לספיילר, והספר הזה טריקי במיוחד.
לכן, אנסה לתרגם את העלילה למשל על כלבים.
(*) המשל נכתב בלשון זכר מטעמי ערמומיות אך מתייחס גם לנקבות.

היה זוג כלבים מושלם שיצא לסוף שבוע מושלם.
אחד מהם נעלם, השני חיפש אחריו בקדחתנות.
היה עוד כלב, גזעי ומהודר, שבהתחלה רק נבח אבל אחר-כך התחיל גם לנשוך.
היה עוד זוג כלבים-גנבים שפעם, מזמן, החביאו כמה עצמות שוות ועכשיו יצאו לחפש אותם.
היה עוד זוג כלבים שהיו להם חיים לא קלים ויצר הנקמה התעורר אצלם במפתיע ואחד מהם חשף שיניים וניסה לנשוך.
היה גם כלב גשש שהאף שלו בגד בו אבל הבטן שלו הצליחה לגבור על האף והובילה אותו לכיוון הנכון.
היה גם כלב אחד שדחף את האף שלו למשהו מסריח ואכל אותה ובגדול.
והיה אמסטף רשע ובעל מום שלא נבח בכלל אלא מייד עבר לנשיכות קטלניות.
היו עוד כמה כלבים בתפקידי משנה ובתפקידי אורח – לא אתעכב עליהם.

לסיכום,
אחרי "התאונה" שהיה טוב, ו"טוב מראה עיניים" שהיה מצוין, לינווד לא איכזב וסיפק סחורה טובה גם הפעם.
לא היה יותר מדי מתח, אבל היה קצב וזרם, ואפילו איזו הפתעה או שתיים בדרך.
היו כמה קטעים מנג'סים וכמה דיאלוגים אמריקאיים נדושים אבל בגדול הספר היה בטעם בלשי טוב.

נקסט.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על אל תפנה את מבטך