“#
ספרי מתח העוסקים באדם מן הישוב, שנקלע שלא בטובתו למערבולת המאיימת להשמיד אותו ואת כל הקרובים אליו, פופולאריים גם אצל קוראים שאינם אוהבים במיוחד ספרי מתח. קל לקורא לדמיין את עצמו בסיטואציה שמתאר הסופר, ללא בלשים מקצועיים – רק אדם רגיל שלא מבין מה נפל עליו. יש כמה סופרים שהתמחו בסוג הזה של סיפורים, וברקלי – שזה הספר הראשון שלו שאני קוראת – מצליח לכתוב היטב ולגרום לקוראת להימתח ובו-זמנית להשתכנע שהסוף הטוב יגיע, צדיק יקבל גמול ורשע ייענש.

לקח זמן עד שהתחלתי להתעניין בסיפור. העמודים הראשונים שיעממו אותי כהוגן – עיתונאי שעובד בעיתון מקומי, אשתו האהובה עובדת בחברת מיזוג, יש לו הורים - זוג קשישים שמטפלים בנכדם, שהם נודניקים סטיריאוטיפים – והבן שלו בן ארבע שכמו בני ארבע רבים הוא מתוק מדבש בעיני הוריו ומעצבן בעיני כל השאר. ברור שהסופר צריך להציג משפחה משעממת מהפרברים כדי שיהיה ניגוד בולט לרשע המטרופוליני שבא אחר כך. אבל אם לא הייתי בתקופת התקמצנות על ספרים – הייתי נוטשת אותו בשלב הזה.

מבצע מדהים של צומת-ספרים – 5 שקלים לספר – הניב את הספר הזה, את אח'שלו, ועוד כמה ספרים שניקנו בלי לבדוק בציציות. אחרי כשבוע הגיעה חבילה משמחת עם 8 ספרים לפתח הדלת. אני לא מזלזלת בשמחת-עניים בימים אלה, שזו רוב הזמן השמחה היחידה בימים אלה, נטולי השמחה באופן סופני.

והספר? מותח. ברקלי יודע לספר סיפור אם כי עריכה שתנכש מלל מיותר לא היתה מזיקה לו, וגיבור שהוא קצת פחות אהבל, היתה מועילה לו ממש.
16(!) ספרים יש בדף הסופר הזה, שהוא קנדי במקור ונראה שהוא מצליח להתפרנס לא רע מכתיבתו.
3.5 כוכבים (על ששיכנע אותי להמשיך לקרוא) שעוגלו כלפי מעלה ברוח הימים האלה, המאופיינים באהבת-אדם ועשיית-טוב שלא על מנת לקבל פרס.”

“בימי נעוריי הנשכחים אהבתי לקרוא את סדרת ספרי "צמרמורת", ובשל נחיתותם הספרותית מאוד התביישתי בכך. אופציית שאילת הספר מהספרייה ירדה חיש מהר מהפרק. לרכוש אותו בסטימצקי? המחיר יקר מדי והמוכרת מכירה אותי. מה עושים? הולכים לחנות יד שנייה, לוקחים כמה צמרמורות, ולפני שנותנים למוכר את הספרים ביד רועדת (מצמרמורת, תרתי משמע...) כשגבם כלפי מעלה בניסיון להסתיר את זהותם, מקדימים ומבררים עם המוכר שיש לו שקית בצבע כהה כדי להסתיר את הבושה. "ילד, חמוד, אין לך מה להתבייש", פנה אלי בחיוך ממזרי מוכר אחד כשהקדמתי וביקשתי שקית לא שקופה, והוסיף ולחש על אוזני כממתיק סוד "זה בסדר, גם אני בגילך קניתי פלייבוי וקצת התביישתי..." מה רבה הייתה תדהמתו כשדבר התועבה הסתכם בשלושה ספרי אימה זולים...

היחס שלי לספר "אל תפנה את מבטך" הזכיר לי את הצמרמורות ההן. אהבתי מאוד את הספר, ולמעשה די התביישתי בכך. אני חושב שאין כמו הדיאלוג הפנימי שהתחולל אי שם בנבכי נפשי כדי לתאר את האמביוולנטיות שלי כלפי הספר.

מסמר: ספר מצוין. מותח לכל אורכו, נקרא בנשימה עצורה, נפתולי העלילה לא כל כך הזויים ומופרכים כמו בספרי מתח אחרים.
עקרב: נו, באמת, עד כדי כך התדרדרת? מילא לקרוא את הספר השטחי והרדוד הזה, אבל עוד להרעיף עליו מחמאות? ואני עוד החזקתי ממך קורא ספרות איכותית...
מסמר: תרגיע, תרגיע... מה זו הסנוביות הזאת? קודם כל הספר לא שטחי בכלל, וחוץ מזה מי אמר שצריך לקרוא רק עגנון? חייבים איזו אתנחתא קלה לפעמים.
עקרב: אם אתה רוצה אתנחתא קלילה תקרא את "הקמצן" של מולייר, וכך גם תצחק וגם תפיק תובנות לחיים.
מסמר: אני לא אוהב מחזות, וחוץ מזה מצאתי ב- "אל תפנה את מבטך" הרבה תובנות לחיים. המשמעותית שבהן היא שלמעשה אתה לא באמת מכיר את יקיריך. אתה יכול להיות נשוי באושר שנים רבות, אתה ואשתך נאמנים אחד לשני, יש לכם כמה ילדים מקסימים ולכאורה הכול טוב. אבל האם אתה באמת מכיר את אשתך? האם אתה באמת יודע אילו סודות טומן בחובו העבר הבלתי ידוע שלה?
עקרב: אז עכשיו אתה עושה מהספר הזה רומן משפחתי בנוי לתלפיות שפותח תיבות פנדורה? מה אגיד לך, ממש "התיקונים" או "איזון עדין"...
מסמר: אני אתעלם מהציניות המכוערת שלך ואבקש ממך לסור מדרכי.
אני: וואלה, שיגעתם אותי שניכם. תעזבו אותי בשקט...
מסמר: ראית אותו, החצוף? אנחנו מנסים לעזור לו וככה הוא גומל לנו?
עקרב: והוא גם לא מי יודע מה נורמלי. עצם העובדה שהוא נותן לשתי ישויות דמיוניות לנהל דו שיח מופרך ועוד מעלה אותו על הכתב...
מסמר: תאמין לי, צריך לאשפז אותו...

לאחר זמן מה, במרכז לבריאות הנפש אברבנאל:
פסיכיאטר: חמוד, לקחת את התרופות?
מסמר עקרב: אכן כן.
פסיכיאטר: איך אתה מרגיש אצלנו?
מסמר עקרב: מצוין, ממש בית מלון חמישה כוכבים. טוב, לא בדיוק חמישה... אבל יש לי הרבה יותר זמן פנוי. אני יכול לממש את תחביב הקריאה שלי ביתר קלות.
פסיכיאטר: יפה, יפה, ומה אתה קורא עכשיו?
מסמר עקרב: אהה... איזה ספר ביכורים חולני בשם "הכול יהיה בסדר" או משהו כזה. אני לא זוכר מה בדיוק שם הסופר, אבל תאמין לי, מטורף לגמרי הבחור. צריך לאשפז אותו פה במחלקה...”

“אל תפנה את מבטך, לינווד ברקלי
סוגה: מתח
במילה אחת: טוייסט ועוד טוייסט
דירוג: 4 כוכבים

בקצרה: כאשר דייוויד הרווד הגיע עם אשתו גֶ‘ן ובנו בן הארבע איתן לבילוי רגוע בפארק השעשועים ‘חמשת ההרים‘, הוא לא העלה בדעתו שזהו הבוקר הנורמלי האחרון בחייו. תוך שעה מהגעתם לפארק, דייוויד מתמודד גם עם חטיפה (לכאורה?) של בנו וגם עם היעלמותה של אשתו. מאותו הרגע הופכים חייו של דייוויד, כתב בעיתון המקומי של העיירה פרוֹמיס פוֹלז, לסיוט מתמשך של חרדה ובלבול. בעודו תוהה האם יש קשר בין סימני הדיכאון שהראתה ג‘ן לאחרונה לבין היעלמותה, למשטרה תהיות משלה, והן לא מבשרות טובות עבור דיוויד. מעורבותו העיתונאית בפרשיית שחיתות עירונית מסבכת את התמונה עוד יותר, ומצביעה על כיוון חקירה מדאיג נוסף.
אבל ככל שנוקפים הימים, נאלץ דייוויד להכיר באפשרות שהפתרון לתעלומה הנוראה שנקלע אליה פשוט יותר ונורא הרבה יותר מכל מה שדמיין. הוא יודע שמכאן ואילך, מרגע שהעבר החל לפלוש באכזריות לתוך ההווה, חייו לעולם לא ישובו להיות כשהיו. אל תפנה את מבטך הוא מותחן קצבי וסוחף, החושף את המסתורין האפל הרובץ מתחת לפני השטח של חיי משפחה שלווים.

מתח: החלק האחרון של הספר מרגיש כמו סרט אקשן, למרות שלא ממש מותח, וכיף לקרוא אותו בנשימה אחת. אם כל הספר היה כתוב בקצב הזה, הוא בהחלט היה ספר ברמה גבוהה. אך עד החלק הזה, אין הרבה מתח בעלילה.

אלימות: קצת מקרי מוות ואלימות – שום דבר יוצא דופן, למעט מקרה אחד קצת קשה.

PG: יש בספר כמה סצינות שאינן מתאימות לנוער.

מתאים ל: נסיעה ארוכה ברכבת.

קריאה חוזרת: לא

סיכום: לא הייתי מגדיר את הספר בסוגת המתח. יותר כסרט אקשן שמתחיל לאט ומגביר קצב באופן קבוע, עם לא מעט טוויסטים. יש לסופר רעיונות משוגעים, ולפעמים קצת מלחיצים באופן שבו אני מתחיל לתהות איך יוצאים מסיטואציות כאלה אם זה קורה לי. אז העלילה חביבה, הטוויסטים מקוריים ומכניסים עניין לסיפור, המתח והאקשן סתמיים.”

“אני מאוד אוהבת את הסבתות! את כולן!
יש להן פתגמים כאלו נכונים, הן תמיד צודקות....
כשהילד מרגיש לא טוב: את תמיד אשמה! הן יושבות להן ומצקצקות בלשון "בטח, הוציאה אותו בגשם הזה"!
אם הילד נפל "ראית? היא עם הטלפון לא מתייחסת לילד, בטח ייפול".
אבל אני הכי אוהבת את המשפט "צריך לדעת עם מי מתחתנים"!
זה המשפט שעלה בראשי בזמן שקראתי את הספר , הוא הזכיר לי את הסבתות המצקצקות האלה....
דייוויד הרווד נשוי לג'ן, יש להם ילד מקסים בן ארבע העונה לשם א'יתן.
דיוויד הוא עיתונאי , ג'ן עובדת במשרד המספק שירותי תיקון למזגנים.
לכאורה, זוג נורמטיבי, משפחה נחמדה המתנהלת על מי מנוחות...
סבתא וסבא (הוריו של דיוויד) משגיחים על א'יתן בזמן שהוריו עסוקים בעבודה...
דיוויד כעיתונאי מנסה לחשוף שחיתות של חבר מועצה, ובמקביל שם לב שמשהו לא תקין עובר על אשתו...הוא מנסה לברר זאת מולה, ומבין שאשתו בדיכאון, ושניסתה להתאבד....
דיוויד למעשה נשוי לג'ן שש שנים, אך לא מכיר אותה באמת....הוא יודע שהיא ניתקה כל קשר להוריה, ושהוא ומשפחתו הם כל עולמה כעת...
בוקר אחת, ג'ן מפתיעה את דיוויד ומספרת לו שהיא רכשה כרטיסים לבילוי בלונה פארק...
הם מגיעים ללונה פארק, דיוויד ניגש לקנות גלידה, ומהרגע שהוא חוזר החיים משתבשים לחלוטין....
ניסיון "חטיפה" של בנו, אישתו ג'ן נעלמת....
מצלמות האבטחה של הלונה פארק מתעדות את הכניסה של דיוויד ובנו בלבד לפארק!
אף אחד לא מודע לדיכאון של אישתו?!!
לסיכום:
"לא נפלתי מהכיסא" (מתנצלת מראש, כנראה נדבקתי בשבוע האחרון במחלה של את"א).
ספר חמוד מאוד, אהבתי יותר את "התאונה" ואת "ביום שאיבדתי אותה" וגם "בלי לומר שלום"
הספר בהתחלה היה מעניין, מותח, קצבי...לקראת האמצע והסוף כבר התבררה כל הפרשיה.
היו דיאלוגים שלדעתי ניתן היה לוותר עליהם...”