לטובת הממהרים:
ספר מרגש ומטלטל המעורר אותנו לבחון את האמונות והספקות שמלווים אותנו, את מקומה של המשפחה בחיינו ואת מערכות היחסים עם אנשים החשובים לנו. מומלץ בחום!

ולמי שרוצה לדעת יותר:

משפחה מורמונית אדוקה חווה טרגדיה אשר מאיימת למוטט אותה.

איך יתמודדו בני המשפחה – האב איאן, בישוף שאמונתו אינה מוטלת בספק, האם קלייר, אשר חזרה בתשובה למען אהובה, ציפורה המתבגרת המאוהבת, אלמה הנער הספקן וחובב הכדורגל וג’ייקוב הצעיר שמאמין בניסים?

הסופרת מתארת בחמלה וברגישות – אשר אינה חפה מביקורתיות – את החיים בחברה המורמונית ובחברה דתית בכלל – הקהילה המחבקת והתומכת אך גם הממהרת לשפוט על כל התנהגות החורגת מהכללים, תחושת העליונות של המאמינים והמתח בין צרכי הקהילה לרווחת המשפחה.
דרך עיניהם של חמשת בני המשפחה נבחנות בספר דרכי התמודדות עם אובדן – אשמה, דבקות במצוות, אמונה בניסים, הטלת ספק ועוד.

*
"קל לו, המחשבות שלו נעות בכביש חד– סטרי, אין מקום למעגלי תנועה של ספק או לחישוב מסלול מחדש. ברגע שהתביית על משהו, הוא לא יזוז ממנו ימין ושמאל, וזו התכונה שהיא הכי אוהבת אצלו,זה מה שעושה אותו נאמן ואיתן כסלע".

איאן האב מוצג כדמות שהדרך מאוד ברורה לה “יש אמת אחת, יש דרך אחת, ואיאן צועד בה”. לי היה קל יותר להתחבר לדמותה המורכבת של קלייר, אם המשפחה – אישה חילונית אשר מקבלת על עצמה את הדת המורמונית בשל אהבתה לאיאן. דווקא תכונותיו אשר קסמו לה בעבר הן אלה שיקשו עליה את ההתמודדות לאחר הטרגדיה.

האם נותר מרחב לכאוב ולהתעצב במקום בו יש תשובה מן המוכן לכל מצב?

איאן, אשר רואה את החיים כמבחן סיבולת מתמשך בדומה לחלוצים המורמונים, מאמין שהדרך הנכונה היא פשוט להמשיך הלאה. את הגמול הוא יקבל בעולם הבא. קלייר בנויה אחרת. היא כואבת ואכולת ספקות. זה מקום שאיאן אינו מסוגל להבין ולהכיל.

*
"ג‘ייקוב חושב על הסיפור של הארנבת ועל מה שאבא אמר במכונית על מענה לתפילות. חבל שאין סיפורים שהתשובה בהם היא לא. חבל שאין סיפורים שבהם ילדים מתפללים על ארנבות שהלכו לאיבוד ואף פעם לא חזרו ואז אנשים יתרגלו לעניין וידעו מה לעשות הלאה: הוא לא יודע".

ג’ייקוב בן שבע והאמונה שלו גדולה “יותר מזרע חרדל; היא גדולה לפחות כמו סוכריית טופי, אם לא יותר”. ויש לו דרך להשיב את המצב לקדמותו. הוא שמע סיפורים רבים על ניסים והתגלויות ונס אחד אפילו קרה לו ממש בימים האחרונים. ג’ייקוב יתעמת לראשונה עם מגבלות אמונתו ועם המקום בו סיפורי הניסים פוגשים את המציאות.

כל אחד מבני המשפחה יעבור כברת דרך ויצטרף לאחרים ברגע שיא מרגש שיש בו מן הנס או שהוא צירוף מקרים יוצא דופן – הכול בעיניי המתבונן.

*
קראתי את הספר כמעט ללא הפסקות. הוא כתוב היטב, יוצר חיבור רגשי מיידי ורצון לדעת עוד. כל אחת מהדמויות הזכירה לי חלקים מעצמי בתקופות שונות של חיי. למרות הנושא הקשה היו לא מעט קטעים שהעלו חיוך על פני. קטעים אחרים הזכירו לי שאותם טיפוסים של אנשים אפשר למצוא הן אצל המורמונים והן מאחורי הדלת ממול בכל שכונת מגורים ולא חשוב מאיזו עדה.

זהו ספר ביכורים מלא יופי וכאב של הסופרת האנגלייה, קריס בריי, שעזבה את הדת המורמונית בראשית שנות השלושים לחייה. על התרגום המשובח חתום שי סנדיק אשר גילה יצירתיות רבה בתרגום הנחיות הצניעות המורמוניות לעברית.

ספר מרגש ומטלטל המעורר אותנו לבחון את האמונות והספקות שמלווים אותנו, את מקומה של המשפחה בחיינו ואת מערכות היחסים עם אנשים החשובים לנו.

לעוד המלצות שלי http://saloona.co.il/shlomite/

שנתה של אלמה הצעירה נודדת. מחשבות קיומיות מציפות אותה לאחר פגישה מקרית עם נכדתו של אייכמן. באישון לילה היא מחליטה לצאת מביתה ולשוטט ברגל ברחובות פריז בניסיון נואש להשיג לעצמה קצת שקט.

סבה היהודי עזב את פולין רגע לפני שהיה מאוחר מדי. לדבריה, הוא ״קצר חשמלי במעגל״ בתוכניתו של היטלר להשמיד את כל היהודים והיא אינה מצליחה להשתחרר מכך שקיומה מקורו בטעות הזו.

הסיפור הוא מונולוג של מחשבותיה המסוכסכות לאורך מספר שעות של שוטטות ברחובות פריז.

*

״השכחה הופכת את עולמנו לעגמומי וצחיח, לעולם חלק שבו הטוב והרע הם דבר אחד ויחיד״.

אלמה מעסיקה את עצמה ללא הרף בזיכרונות השואה – פרטי פרטים של זוועות, מספרים ומקומות שגורמים לשנתה לנדוד והופכים את ימיה לסיוט. לתפישתה ההתפכחות מהמלחמה ההיא הכניסה את האנושות לעידן חדש – ״עידן השיכחון״. מסכי טלביזיה, משחקי מחשב ואמצעים נוספים שמאפשרים לנו לחיות במציאות חילופית – צבעונית יותר, גרנדיוזית יותר וכזו שבה אנו קובעים את החוקים.

הפסדנו?
חיינו הסתיימו?
גיים אובר! ומתחילים משחק חדש.

וכך היא מעבירה את ימיה בתוך העולם הווירטואלי עד שקונסולת המשחקים שלה מתקלקלת והחרדות שבות ומציפות אותה.

*

״אני רוצה לשכוח, אני רוצה למחוק את השואה הארורה הזאת מהזיכרון שלי. לשלוף אותה החוצה כמו שמוציאים גידול סרטני מהמוח. אני רוצה שתהום ההיסטוריה תבלע אותה לעד״

בד בבד עם רצונה לשכוח מבינה אלמה את חשיבות שימור הזיכרון ״אובדן זיכרון העבר מעניק את האפשרות להתחיל מאפס; להיות חופשי. חופשי, אבל רדוף על ידי אי-ידיעת העבר״. שנתה נודדת לא רק בגלל המתים שפולשים אל תוך מחשבותיה אלא גם מהסיבה ההפוכה – הירדמות מציפה את הפחד לשכוח ״מפני שלישון פירושו להסתכן בלאבד הכול. ׳אני עלולה להתעורר מחר ושהזיכרון שלי יהיה ריק׳״.

ברגע של הבנה היא אומרת לעצמה ״ככל שתתעצם תשוקתי לשכוח, כן ילך זיכרוני ויתעצם. זהו מעגל קסמים״.

אלמה חווה משבר אקזיסטנציאליסטי, זיכרון השואה מעורר בה חרדה קיומית. היא מרגישה בדידות איומה, תחושה מפחידה של עולם אקראי ללא גבולות ובהעדר משמעות היא מנסה ליצור אותה יש מאין.

היא קונה לעצמה אשליה של שליטה באמצעות דבקות אובססיבית במספרים ובתאריכים ובאמצעות מעשה מזעזע שהיא מבצעת.

הקריאה בספר יוצרת חוויה של בלבול, עומס וחרדה, של ניסיון נואש למצוא משמעות בעידן שמאפשר בריחה לעולם הווירטואלי או לנחמה שבידיעה שלא חשוב מה יקרה, סניף הדונאטס בניו יורק פתוח 24/7 ותמיד אפשר לבחור בו את הטעם, הצבע והכמות שרוצים.

הספר לא מציע נחמה. מה שכן תמצאו בו זה קול ייחודי וכתוב היטב של צעירה מבולבלת וחרדה, נציגת דור ה-y למוד המחשבים, הסלולר והאינטרנט, אשר הולכת לאיבוד ומחפשת משהו אמיתי להיאחז בו. לעיתים קולה ברור ולעיתים מחשבותיה מסוכסכות ומורבידיות אבל גם אז היא מצליחה לעורר עניין.

נראה שבפריז הייאוש לא נעשה יותר נוח.

זהו ספר ביכורים של פרדריקה עמליה פינקלשטיין בת ה 23, סטודנטית לפילוסופיה.
ומילה על התרגום- עושה רושם שלא קל לתרגם ספר כזה. ברגר עושה עבודה נפלאה בהנגשת הטקסט המאתגר לקורא הישראלי .

״הדברים היו מתגלגלים טוב יותר אילו היא המשיכה לחיות. אבל היא מתה בילדותי. ואף שכל מה שקרה לי מאז קרה באשמתי בלבד, בכל זאת, כשאיבדתי אותה איבדתי גם כל ציון דרך שהיה עשוי להוביל אותי אל מקום מאושר יותר, אל חיים מיושבים או נעימים יותר״.

תיאו דקר בן ה 13, נער ניו יורקי, חי עם אימו האהובה וללא אביו שנטש אותם זמן קצר קודם לכן. בבוקר גשום אחד בעודם מבקרים במוזיאון המטרופוליטן – אימו רוצה לראות ציור קטנטן ונדיר, ״החוחית״ של אמן הולנדי בן המאה ה-17 בשם פבריציוס – מתפוצצת פצצה בתוך המוזיאון, אנשים רבים נהרגים ובהם אימו. תיאו, שניצל באורח נס, מגיש עזרה לזקן גוסס אשר מפציר בו להציל את ״החוחית״ ומוסר לו טבעת וכתובת בניו יורק.

תיאו נשאר לבד בעולם, בלי מבוגר אוהב ומשמעותי שייקח עליו אחריות. הוא מתגלגל בין בתים שונים כשהדבר היציב ביותר בחייו הוא התמונה שאימו כה אהבה, אותה לקח מהמוזיאון.

עם התמונה לצידו הוא מרגיש קרוב לאימו, בטוח ואהוב, אבל הימצאותה אצלו מעוררת, כמובן, גם חרדה רבה ותחושת סכנה תמידית מכך שייתפס.

הסיפור מלווה את תיאו מיום מותה של אימו לאורך 14 שנים בהן יעבור תהפוכות רבות מילד אהוב ומוגן למתבגר מוזנח וחרדתי.

זהו סיפור התבגרות של ילד פוסט טראומתי שעולמו התנפץ בוקר אחד ומאז הוא מחפש משמעות לחייו. יחד עם בוריס, מתבגר כריזמטי שחובר אליו והופך להיות דמות משמעותית בחייו – ובעיניי דמות בלתי נשכחת בספר – הוא יפלרטט עם משאלת המוות החבויה בו ועם משיכתו לאפלה ולכל חומר שמציע שכחה.

לאורך 838 עמודים שאינם משעממים לרגע, אנו מתוודעים לסצנת האמנות בניו יורק, לחיים של התושבים בלאס וגאס המדברית ולתהפוכות בחייו של תיאו אשר כל הבחירות שעשה מושפעות מהיום הנורא ההוא.

תחושה חזקה של עצב וניכור עולה מבין דפי הספר, שלל דמויות אגוצנטריות והרסניות שמתקשות לראות את הילד האבוד שעומד מולן ומשווע לקצת חום והרגשת ביטחון, אותן ימצא בסופו של דבר דווקא אצל מי שאינו חלק ממשפחתו הביולוגית.

הסיפור מעורר מחשבה על היחסים המורכבים בין טוב לרע. האם השאיפה לטוב מוחלט יכולה להתממש? האם אפשר לחלק מעשים ואנשים ״לשתי ערימות נפרדות״ אחת של טוב ואחת של רע?

״טוב לא תמיד בא ממעשים טובים, ומעשים רעים לא תמיד גורמים משהו רע, נכון? אפילו חכמים וטובים לא מבינים את הסוף של כל הפעולות״.

בתוך הקושי והכאב מוצגת האמנות כנקודת אור, כתוספת חיונית לחיים שראוי לחיותם: ״בין ה’מציאות’ מצד אחד ובין הנקודה שהמוח תופס אותה כמציאות מצד שני, יש אזור ביניים, שוליים ססגוניים שבהם היופי מתהווה, שבהם שני משטחים שונים מאוד מתמזגים ומיטשטשים, ומספקים את מה שהחיים אינם מספקים: וזהו המרחב שבו מתקיימת כל האמנות, וכל הקסם״.

דונה טארט יודעת לספר סיפור, ליצור דמויות רב ממדיות ובלתי נשכחות ומצליחה לשאוב את הקורא פנימה לתוך העצב והכאב ולתוך רגעי ההתעלות שנוצרים במפגש עם יצירת אמנות שנוגעת עמוק בפנים.

התחלתי את הספר בלי הרבה ציפיות. זהו הספר הראשון של ג׳ודי פיקו שאני קוראת ומניסיוני ספרים שעל כריכתם זועק שם המחבר באותיות ענק ומתחת מציץ לו מבויש שם הספר, הם לרוב סיפורי נוסחה של כותב סדרתי או כאלה שלא יעמדו בזכות עצמם.

לשמחתי התבדיתי והספר סחף אותי כבר מהעמודים הראשונים.

במרכזו אישה צעירה בשם סייג׳ סינגר, אופה שבוחרת להסתגר מהעולם – עובדת בלילה וישנה בשעות היום. היא עדיין מתאבלת על מות אימה, שלוש שנים קודם לכן. בקבוצת תמיכה שהיא מצטרפת אליה, פוגשת סייג׳ את ג׳וזף ובר, קשיש חביב וחבר מוערך בקהילה אשר הופך לידידה הטוב.

יום אחד מפתיע ג׳וזף את סייג׳ עם בקשה לא שגרתית – הוא מתוודה כי בעברו היה נאצי ועשה דברים איומים ומבקש מסייג׳ היהודיה לסלוח לו ולעזור לו למות.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור ובתוכו דילמות לא פשוטות – מי רשאי לסלוח לנאצי? היכן עובר הגבול בין נקמה לצדק? האם לקחת על עצמך את תפקיד השופט מציב אותך בעמדה דומה לזו של הפושע?

והאם אדם יכול יום אחד להפסיק להיות רוצח ולהפוך לאזרח הגון ומוערך בקהילה?

הסיפור מסופר בכמה קולות, כאשר הקול המרכזי והמרתק ביותר הוא קולה של סבתה של סייג׳, מינקה, ניצולת שואה ששרדה בזכות הסיפורים שכתבה. לצד הארועים הקשים שחוותה אנו מתוודעים גם לרגעים קטנים של נחמה ויופי שמתאפשרים בזכות קשרים אנושיים ובזכות היכולת לדמיין ולטוות סיפורים.

לאחר סיום המלחמה בחרה מינקה שלא לספר את סיפור הישרדותה, גם לא לבני משפחתה הקרובים ״דווקא מפני שהייתי סופרת, לא יכולתי לעשות זאת. כלי הנשק העומדים לרשותה של סופרת פגומים. מילים מאבדות את מהותן מעודף שימוש [...] מי שעבר את זה, יודע שאין מילים לתאר זאת. ומי שלא, לעולם לא יבין״. עמ׳ 358

זוועות השואה נידונו רבות במהלך השנים, אך נותרנו ללא הסבר משכנע כיצד כל כך הרבה אנשים מהשורה, הורים, אחים ובנים, הפכו להיות מפלצות אדם עם הדוקטרינה המתאימה מבית מדרשו של היטלר.

הספר נוגע, בין היתר, גם בנקודה זו – כיצד אדם המנהל חיים נורמטיביים הופך להיות נאצי, איך הוא מצדיק את מעשיו בפני עצמו ובפני אחרים ומהעבר השני, מה עזר לניצולים לשרוד יום אחרי יום בעוד שאחרים בחרו ״לוותר״.

בשורה התחתונה המסר של פיקו הוא שתמיד נראה את מה שנבחר לראות, את מה שאנחנו מסוגלים להכיל ואת מה שמשרת את מעשינו ואמונותינו.

תמיד זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – הן כנאצי שצריך להצדיק את מעשיו בפני עצמו ולהבדיל אלפי הבדלות, כקורבן נואש שמנסה לשרוד יום נוסף את הזוועה ומחפש קרן אור להתלות בה.

ספר זורם וסוחף על אף התכנים הקשים לקריאה.

״ערב טוב, ערב טוב, ער–ב טוב קיסרי–ה!!!
הבמה עדיין ריקה. הצעקה מהדהדת מאחורי הקלעים. היושבים באולם משתתקים אט אט ומחייכים בציפייה. איש דל גוף, נמוך וממושקף, מעופף לבמה מדלת צדדית כאילו הושלך משם או נבעט״...

כך נפתח הספר החדש של גרוסמן אשר זורק אותנו היישר אל הופעתו של הסטנדאפיסט דובלה ג׳י במרתף בנתניה, הופעה שתימשך לכל אורכו של הסיפור.
הקהל, שהגיע לצחוק ולהתבדר, זוכה לקבל מופע מסוג אחר לגמרי – ככל שההופעה מתקדמת, נוטש דובלה את הבדיחות לטובת סיפור חייו הקשה וחשבון נפש אותו הוא עורך מול הקהל המשתומם.

בין הצופים יושב גם אבישי לזר, המספר, חבר ילדות ושופט בדימוס, אשר הוזמן על ידי דובלה להופעה אחרי למעלה מארבעים שנות נתק:

“היה פתאום משהו בקול שלו. כמעט תחינה. ייאוש של בקשה אחרונה.
[...]
אני רוצה, הוא פלט, שתסתכל עלי. שתראה אותי טוב טוב, ואחרי זה שתגיד לי.
להגיד מה?
מה ראית״. (עמ׳ 33)

גרוסמן בוחר בסיפור מסגרת של הופעת סטנדאפ ויוצר סיפור רציף ללא חלוקה לפרקים אשר מרגיש כמו על רכבת הרים ששועטת קדימה. אין רגע לנשום. הוא בורא בהצלחה מופע בידורי על בדיחותיו והניואנסים הקטנים של האמן, ומאפשר לקורא להצטרף לקהל ויחד איתו לחוות את קשת הרגשות נוכח התהפוכות על הבמה.

לדובלה יש סיפור חיים לא קל. לא ברור אם התכוון לחלוק אותו עם הקהל או שנסחף לשם מבלי שכיוון לכך – הוא מופתע למצוא בקהל מישהי מתקופת ילדותו. יתכן שנוכחותה משפיעה על מהלך ההופעה ויתכן שיום הולדתו ה 57, שחל בדיוק היום, תורם אף הוא את חלקו.

ואט אט הגבולות מיטשטשים, בדיחה – קטע אוטוביוגרפי – הלקאה עצמית – וחוזר חלילה.
הצחוק והעצב הולכים ומתערבבים.
מתי מחייכים? מתי משתתפים בצער? ומהם הנושאים שראוי לצחוק עליהם?
גם השופט ששוכנע להגיע להופעה, לא בטוח מה מצופה ממנו.

דובלה שעומד חשוף מול הקהל, זקוק לאהבתו ולאישור שלו והולך כל המופע על חבל דק שבין הרצון לרצות לבין הרצון להיחשף ולעמוד מול בית הדין של הקהל ובראשו חבר ילדותו, השופט.

וככל שהוא מתערטל נפשית האולם הולך ומתרוקן, קצת כמו בחיים ונשארים הבודדים שיכולים להישיר מבט ולהכיל את המטען. ואולי בכך לאפשר לדובלה ריפוי.

הספר מציע את ההומור ככלי להתמודדות ולנחמה, כאתנחתא קומית מול אתגרי החיים. יחד עם זאת, ברגעים מסוימים, השימוש בבדיחות לצד הסיפור הקשה מעצימה אותו עד שכמעט אי אפשר לשאת זאת, נקודה שבולטת במיוחד ברגע שיא בעלילה כשהבדיחות משמשות הסחת דעת עבור דובלה הילד שנמצא בסיטואציה איומה.

הבחירה בהופעת הסטנדאפ כרקע, מקורית ומחזיקה יפה את הסיפור אשר נקרא בנשימה אחת.

ובמשפט וקצת: גרוסמן יוצר בהצלחה סטנדאפ דחוס, מלא הומור ועצב, רכבת הרים רגשית ששומרת על מתח גבוה לכל אורך המופע. סליחה, הספר.

לקרוא, בטח לקרוא!

מאז ״שנת הבשרים שלי״ הנפלא שהלם את משנתי הצמחונית, יש לרות אוזקי פינה חמה בליבי. גם ״על פני הבריאה כולה״ לא הכזיב (אם כי לא התעלה לדרגת הראשון) ועכשיו מגיע הספר החדש שהוא כל כך שונה ובכל זאת מלא נקודות השקה בנושאים של קיימות, הבדלי תרבות אמריקאים – יפנים, פציפיזם, זן ומשמעות החיים.

רות הסופרת חיה עם בעלה, אוליבר, ועם חתול העונה לשם פסטו על אי מבודד בקנדה. במהלך אחד מטיוליה על החוף, תקופה קצרה אחרי הצונאמי שהחריב אזורים ביפן, נפלטת מהים שקית אטומה המכילה יומן ומכתבים. רות מגלה כי היומן שייך לנאו, נערה יפנית – אמריקאית בודדה הפונה אליה מעבר למקום ולזמן וחולקת איתה את סיפור חייה לצד אבא אובדני, אימא מזניחה והתעללויות מצד ילדי כיתתה.

בתוך סיפורה של נאו שזורים סיפוריהם של סבתא רבא שלה, נזירה בודהיסטית בת 104, המהווה נקודת אור עבור הנערה וכן סיפורו של דוד רבא שלה – טייס מתאבד שנהרג במלחמה. דרך היומן והמכתבים אנו נחשפים ליפן של ימינו וכן ליפן של נזירי הזן ושל טייסי הקמיקאזה במלחמת העולם השנייה.

רות, השרויה במחסום כתיבה, שוקעת בסיפורה של הנערה ממקום ומזמן אחר, היא מחפשת באובססיביות פרטים על המשפחה ויתכן שאף משפיעה ממקומה היום, בעתיד, על מהלך חייה של הנערה.

הזמן מהווה נושא מרכזי בסיפור – עבר, הווה, עתיד והאפשרות הקוונטית לדלג בין התפצלויות שונות של בחירה. אם זה נשמע לכם כמו סיפור מד״ב, צאו מזה. הסופרת אמנם משתמשת במכניקת הקוונטים כדי להסביר התפתחויות שונות בסיפור אך לטעמי אין צורך בתוספת הזו והיא אינה משמעותית להתפתחות העלילה.

הספר משובץ בתובנות בודהיסטיות, באמרות פילוסופיות ובתיאורי התרבות היפנית ויחסה להתאבדויות. טקסט שמעורר המון מחשבות על חוסר הטעם שבמלחמות, על חיים שראוי לחיותם ועל משמעות דווקא נוכח המוות.

הסיפורים, ששייכים לתקופות חיים שונות, שזורים בצורה נפלאה אחד בשני. מעניין לראות איך מצבים או הלכי רוח שחווה דמות מסוימת חוזרים על עצמם אצל דמויות נוספות בעלילה.

קראתי את הספר במהלך חופשת חורף בצ׳כיה כשמתחתיו בערימה מונחים ספרים נוספים. יצא ששבוע שלם העברתי רק איתו. הסיפור נוגע במגוון נושאים ומלא בפניני חוכמה ומסרים שמצריכים זמן כדי לחלחל. קראתי לאט ועם התפאורה המושלגת ברקע הנחתי לעצמי לשקוע במחשבות ולחזור לקריאה שנייה של פסקאות נבחרות. כל עמוד הרגיש לי כמו קליפה נוספת שנושרת בדרך לעוד בהירות, עוד הבנה, עוד דרך להסתכל על העולם.

אחד הספרים היחידים שמסומנים אצלי לקריאה חוזרת, בטוחה שיש עוד הרבה פנינים שפספסתי בקריאה ראשונה.

ובכמה מילים: ספר יוצא דופן, סוער ועדין, הכתוב בחוכמה ומזמין להתכנס פנימה ולבחון את הבחירות שלנו ואת המשקפיים דרכם אנחנו מסתכלים על העולם.

אלסקה, 1920. מקום קשה וקר.
מייבל וג׳ק, זוג חשוך ילדים בשנות ה 50 לחייו, מעתיקים לשם את חייהם כדי להתרחק מחברת אנשים ולאפשר לעצמם התחלה חדשה, אך האבל על ילדם שנולד מת 10 שנים קודם לכן אינו מתפוגג והוא מרחיק אותם גם האחד מהשני.

עד מהרה הם מגלים שהחיים באלסקה הם מאבק מתמיד – שעות חושך ארוכות וקרות שפוגשות את האפלה שבלב, מאבק עיקש בטבע הפראי על מנת לשרוד חורף נוסף ובדידות שיכולה להוציא מהדעת.
אט אט שוקעת מייבל לתוך עצמה עטופה באבלה המתמשך ובונה סביבה חומות.

המראה הקסום של השלג הראשון היורד במעגלים ובפתיתים רכים, מוציא מהזוג הכבוי שמחה ועליצות וברגע של קלות ראש ומתוך כמיהה אינסופית הם בונים ילדת שלג. למחרת נעלמת היצירה ובמקומה מופיעה ילדה פראית ונבונה, ספק מציאות ספק דימיון, אותה הם מאמצים לבת. היא מופיעה בהפתעה ונעלמת לפרקי זמן ארוכים המשאירים את הזוג חרד ומצפה.

״לא צריך להבין ניסים כדי להאמין בהם״, משכנעת מייבל את עצמה, ״כדי להאמין, אולי יש להפסיק לחפש הסברים, ובמקום זה להחזיק את הדבר הפעוט בידייך ככל שניתן, לפני שהוא חומק כמים מבין אצבעותייך״.

מייבל, המשתאה נוכח הופעת הילדה, נזכרת באגדת עם רוסית שאביה סיפר לה בילדותה:
״אשתי, הבה נצא אל החצר האחורית ונכין ילדת שלג קטנה; אולי היא תתעורר לחיים, ותהיה לנו לבת קטנה. “בעלי״, אומרת הקשישה, ״אין לדעת מה יהיה. הבה נצא אל החצר ונכין ילדת שלג קטנה… ״
היא נוצרת בזיכרונה גם את סופה הנורא של האגדה ההיא ושמחתה מלווה חרדה מתמדת מפני העתיד.

זהו סיפור קסום המשלב מציאות ואגדה על חיים במקום שדורש התמסרות מוחלטת על מנת לשרוד, אבל הקירבה לטבע והצורך להביא את עצמך אל הקצה מאפשרים גם ריפוי והתחברות לעוצמות פנימיות.

במקום כזה, כאשר אפילו רופא אין בנמצא והתרופה לכל התחלואים היא בעיקר אלכוהול, פנים ידידותיות הן ההבדל בין חיים למוות. מייבל וג׳ק מגלים שכנים מלאי שמחת חיים ואהבת אדם שפורצים את חומות הבדידות שלהם ומעשירים את חייהם.

הספר רוויי תיאורים יפהפיים, המפעילים את כל החושים, של אלסקה החורפית והקיצית – בה החיים מוכתבים בהתאם לעונות המתחלפות, של יופי פראי ועוצמתי ששולט בו הלבן של השלג והאדום של קורבנות הציד ההכרחי להישרדות אבל גם של פריחה צבעונית על שלל ריחותיה שמפציעה כשהשלג מפשיר.

ובכמה מילים: ספר קסום המשלב מציאות ואגדה על רקע נופים נפלאים של טבע פראי ועוצמתי