כשאני מנסה לברר עם עצמי מה אני חושבת על הספר, הדבר הראשון שאני נזכרת בו זו הגדר של הבית שלי. לא רציתי גדר, אבל מאד רציתי כלב משוחרר ולכן לא היתה ברירה. הזמנתי שני אנשים, אחד, איזה חבר של אחותי, חרש ברזל והשני מסגר, מישהו שגר לא רחוק ממני וכבר בנה כמה גדרות בשכונה. ידעתי להגיד להם מה אני רוצה, שתהיה שקופה, הגדר, לא חומה שתסתיר אותי מהרחוב ואותו ממני ושיהיה בה שער. זה היה המפרט הטכני כולו, רק שעם כל אחד מהם קרה משהו לגמרי אחר.
המסגר שלח אותי מיד לסיבוב בשכונה ואמר שברגע שאראה גדר שנראית לי אשלח לו את הכתובת. החרש התלהב. הוא מיד התחיל לתאר תאורים שלא כל כך הבנתי, והיה לי ברור שהנוכחות שלי מיותרת כי יש פה תהליך שאני לא חלק ממנו והוא יעשה עם זה מה שמתחשק לו, אני רק אצטרך לחיות בסוף עם התוצאה.
ברור שבחרתי במסגר. גם חצי מחיר וגם ידעתי איך זה יראה.
רק שעם ספרים זה אחרת. אולי אם לא הייתי קוראת את זה מיד אחרי ג'ני ארפנבק לא הייתי חושבת על כל העניין עם השער, אבל ככה יצא.
הסיפור טוב. יש פה אישה בת יותר משמונים, חולה באלצהיימר, שמספרת בגוף ראשון על החיים הנוכחיים שלה שאותם היא מוהלת בהרבה זכרונות, בעיקר מתקופת מלחמת העולם השנייה, אז היתה נערה וחיה עם ההורים שלה באנגליה כשהיא חווה את המלחמה באמצעות הפרטים הקטנים שמצליחים לגעת במציאות החיים שלה, תלושי מזון, דיירים שביתם הופצץ, כאלה. וכל הספר ממזג שני תרחישים מותחים במידה כזאת או אחרת, בשניהם מדובר בנשים שנעלמו, אחותה של הנערה הצעירה מן העבר ואליזבת, חברה של הגיבורה בהווה. החיפוש המתמיד אחרי אלה שנעלמו הוא לכאורה השלד שמחזיק את הרומן הזה, חיפוש שאין לו על מה להישען פרט לזיכרון, והזיכרון מתעתע.
אמה הילי כותבת היטב. אפשר להאמין לה. אפשר להאמין לרציונל שהיא בונה אצל הגיבורה שלה, כאילו מייצרת משהו קוהרנטי במקום שאין בו פוקוס, ממחישה היטב! את האובדן, של המילים ושל המשמעות, וגם את מה שתופס את מקומם. אפשר להאמין אפילו לאופן שבו מתמזג העבר בהווה ומייצר מציאות משותפת. אבל אפשר גם לחשוב שזה מוקפד מידי ומסודר מידי. שהרצון לייצר סיפור מתח, מה שמחייב התחלה ואמצע וסוף ושהסוף לא יגיע אחרי ההתחלה ולהיפך, מייצר משהו סינטטי. מאד מדוייק, מוחלק היטב, אבל סינטטי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
