כשאני מנסה לברר עם עצמי מה אני חושבת על הספר, הדבר הראשון שאני נזכרת בו זו הגדר של הבית שלי. לא רציתי גדר, אבל מאד רציתי כלב משוחרר ולכן לא היתה ברירה. הזמנתי שני אנשים, אחד, איזה חבר של אחותי, חרש ברזל והשני מסגר, מישהו שגר לא רחוק ממני וכבר בנה כמה גדרות בשכונה. ידעתי להגיד להם מה אני רוצה, שתהיה שקופה, הגדר, לא חומה שתסתיר אותי מהרחוב ואותו ממני ושיהיה בה שער. זה היה המפרט הטכני כולו, רק שעם כל

איך היא מעיזה? מה זו החוצפה הזאת? רק בת 24 וכבר כותבת ספר ביכורים כל כך טוב. <mark>אמה הילי</mark> הצעירונת, כמעט ילדה, הדהימה אותי ברגישותה וביכולת המופלאה שלה “להיכנס לראש” של מוד, קשישה חולת אלצהיימר ולספר את סיפורה בגוף ראשון. הספר אליזבת איננה הוא שילוב מוצלח ביותר בין דרמה אנושית-משפחתית על התמודדות עם זיקנה ושיטיון ובין סיפור מתח הכולל שתי תעלומות היעלמות של שתי נשים, אשר היו הדמויות החשובות והמשפיעות ב

מאז שנתקלתי לראשונה בנושא האלצהיימר מלווה אותי דימוי מצמרר – בניין מואר שאט אט אורותיו כבים.

לא היה לי קל להחליט לקרוא את הספר הזה. לא אחרי שחוויתי את הנושא מקרוב. והוא חיכה בסבלנות עד שצבר מסה קריטית של ביקורות חיוביות והחלטתי שהגיע הזמן.

מוד בת ה 82 שוקעת אט אט אל תוך ערפל סמיך של שכחה. ברגעים הצלולים היא יודעת שחברתה אליזבת נעלמה ושהיא זקוקה לעזרתה. במקביל לחיפושיה אחריה עולות במוחה באופן

משהו השתבש, על יחסי אימהות ובנות – שריקה באפלה, <mark>אמה הילי</mark>


לספר הזה חיכיתי במיוחד, כי כל כך אהבתי את אליזבט איננה ספרה הראשון של <mark>אמה הילי</mark> שיצא אף הוא בסנדיק ספרים, והמלצתי עליו בפוסט.

זה היה ספר ביכורים בוגר ומורכב, שעוסק בזקנה, בדמנציה, באהבה ובחמלה. ספר שקשה להאמין שנכתב על ידי סופרת צעירה.

לכן שמחתי מאוד כששמעתי שיצא הספר השני שלה, אך מלבד העובדה שבלב שני הספרים עומדת תעלומה, ושניהם עו

<mark>אמה הילי</mark> עושה לאלצהיימר את מה שפרויקט רוזי עשה לאספרגר, ואת מה ששתי שניות עשה ל-OCD. היא מצליחה להיכנס לתוך מוחה של מוד, קשישה בת 82, ולשקף את העולם דרך תודעתה, באופן שהופך את המחלה שממנה היא סובלת למשהו מכמיר לב, אולי אפילו חמוד(!), שאנחנו ממש חייבים לגלות אמפטיה כלפיו.
ספק אם בחיי היום-יום כולנו מגלים כל כך הרבה אמפטיה כלפי אנשים עם תסמונת אספרגר, הפרעה טורדנית-כפייתית או אלצהיימר. אבל ספרים כא

#
ספר הביכורים של הילי, "אליזבת איננה" היה פשוט נפלא. היא כתבה אותו כשהיתה בת 24 והדהימה אותי בהתבוננותה החדה, ביכולתה להעביר תיאורים של משהו כל כך רחוק ממנה – שיטיון – והצליחה להעביר את התחושות של מי שמאבדת לאט לאט את מוחה, ושל האוהבים אותה.

הספר הזה עוסק בתוכן שונה – יחסי משפחה, בעיקר <mark>אמה</mark>ות-בנות. הילי מתארת פה מתבגרת כל כך מעצבנת, שאם הייתי <mark>אמה</mark> הייתי זורקת אותה מהבית... מתארת אם כל כך מעצבנ

אליזבת איננה/<mark>אמה הילי</mark>
Elizabeth is Missing/Emma Healey
מאנגלית: שי סנדיק.
הוצאה: סנדיק ספרים, 2015
272 עמ'.

אליזבת איננה. אליזבת היא חברתה הטובה ביותר של מוד.
מוד היא זקנה בת 82 הסובלת מדמנציה, ונעשית תלויה בפתקים. ביתה הלן מטפלת בה, ונכדתה קייטי מארחת לה חברה.
"... ואז מוצאת פתק אחר: אליזבת נעולה בחדר, מכורים לקראק בבית. קשורה ומעונה במרתף." (עמ' 48).

ויש את סוקי, הידועה גם בשם סוזן

#
מי שקרוב לאדם שמאבד את עצמו, את עצמיותו ואישיותו, שמוחו מתפורר, יקרא את הספר הזה ויזהה היטב את המתואר בו. מניסיון – שום קריאה מושכלת בנושא ושום ידע שאתה רוכש בתחום, בלי לזלזל בידע - לא יכין אותך או יאפשר לך להשלים עם המציאות. האיש נמצא פה, מולך אבל מכל בחינה מעשית יכול היה להימצא על הירח. אתה מנסה לשכנע. בהיגיון, אלא מה? אבל היגיון מקובל אינו מגיע. ואתה כועס. וכועס גם על עצמך על שאתה כועס, ו

יחסי אמא ובת תמיד היו מקור לתילי תילים של מילים יחסים לא קלים, כמי שמגדלת שתי בנות טיפשעשרה בבית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם העליות והמורדות של יחסים כאילו, פער דורות, טכנולוגיה ודיבור מהיר ובלתי מובן בעליל.

ג'ן ניסתה להתקרב לביתה בת החמש עשרה, יש להן תחביב משותף, הן מציירות, היציאה לנופש בכפר עם קבוצת ציור הובטחה כמשהו מקרב בינהן, כיפי וחוויתי, אבל שם קרה הנורא מכל, ביתה לאנה, נעלמה, מוטרפים