ביקורת ספרותית על אליזבת איננה מאת אמה הילי
ספר מעולה

---

אמה הילי עושה לאלצהיימר את מה שפרויקט רוזי עשה לאספרגר, ואת מה ששתי שניות עשה ל-OCD. היא מצליחה להיכנס לתוך מוחה של מוד, קשישה בת 82, ולשקף את העולם דרך תודעתה, באופן שהופך את המחלה שממנה היא סובלת למשהו מכמיר לב, אולי אפילו חמוד(!), שאנחנו ממש חייבים לגלות אמפטיה כלפיו.
ספק אם בחיי היום-יום כולנו מגלים כל כך הרבה אמפטיה כלפי אנשים עם תסמונת אספרגר, הפרעה טורדנית-כפייתית או אלצהיימר. אבל ספרים כאלה הופכים את זה לאפשרי.
מה שמדהים כל כך בהישג של אמה הילי, הוא שהיא מצליחה לייצג במילים תודעה של שיכחה. איך אפשר לתאר במילים את אובדן המילים? הזיכרון והשיכחה של מוד מתערבבים זה בזה, כאשר היא עוברת אינטואיטיבית בין דאגה לחברתה הטובה אליזבת שנעלמה לה בהווה, לבין היזכרות בסיפור העלמותה של אחותה הגדולה סוקי לפני כשבעים שנה. ההווה והעבר מתערבבים זה בזה, והקורא נאלץ לקושש פרטי מידע מפה ומשם כדי לנסות ולפתור את שתי התעלומות גם יחד.
התהליך כל כך מוכר למי שחווה את המחלה הזו מקרוב – בהתחלה נאבדים רק פרטים קטנים פה ושם. מילים הולכות לאיבוד באמצע המשפט. פתאום את יוצאת מהבית ושוכחת בשביל מה. פתקים בכיסים. מספר הטלפון והכתובת במקום בולט בתיק היד, כדי שמי שימצא אותה יוכל לעזור ולהחזיר אותה הביתה. התסכול. הכעס על אובדן היכולת לתקשר. השאלות החוזרות ונשנות. היאוש.
החמלה שמגלות הלן וקייטי, בתה ונכדתה של מוד, בטיפול בה היא מרשימה. אולי היא לא מייצגת את המציאות בצורה אמינה, אבל אני מעדיפה את הספרים שלי ככה: טובים יותר מהחיים עצמם.

» ביקורות נוספות של ספרים שענת
» ביקורות נוספות על אליזבת איננה