“אלמה רוצה "לשכוח"

ציטוט עמוד 9: "אני רוצה לשכוח, אני רוצה למחוק את השואה הארורה הזאת מהזיכרון שלי, לשלוף אותה החוצה כמו שמוציאים גידול סרטני מהמוח. אני רוצה שתהום ההיסטוריה תבלע אותה לעד."
זה אפשרי?
איך אפשר לשכוח את הגז שמילא את ריאותיהם של היהודים?
איך אפשר לשכוח את הגניחות? העיניים הפקוחות הנעוצות במוות ובגופות הנערמות?
איך אפשר לשכוח את הראשים המגולחים, והשערות הסרבניות שנותרו כאניצי קש על גבי העורף?

האם אפשר לשכוח רצח של כ-6,000,000 יהודים תוך פחות משש שנים, כמו שווירוס מוחק את ה- HARD-DISK במחשב?

ציטוט עמוד 13: "נעים מאוד, קוראים לי אלמה, אני ב 20, 25." זה ממש לא משנה בת כמה אלמה...אין טעם לציין את הגיל המדויק, הגיל ישתנה במילא... לטענתה "גילים משקרים".

אלמה שונאת מים, מכורה לפפסי קולה. יש לה שיער ערמוני, עור בהיר, עיניים חומות בצורת שקד והיא בעלת כלב לשעבר. את הכלב אלמה קברה כשמעיל הציידים שהיא לובשת, היה עליה כשקברה את אדגר-הכלב, ולכן פרט זה הוא סנטימנטלי עבורה. עם הגיגים, המחשבות והמעיל, אלמה צועדת בחלקה החשוך של היממה ברחובות פריז, ואנחנו איתה!

אלמה היא נכדתו של סבא ז'אקוב שנולד ב-12.12.1912 בקראקוב שבפולין. במלחמת העולם השנייה, הוא ברח לבואנוס-איירס. הוריה עבור לבואנוס איירס בעקבות הסבא, כשמלאו לאלמה 18. היא גדלה עם אחיה בל, שבינתיים פרש כנפיים, ומתגורר מעבר לסן ברחוב ז'אקוב.

אל תוך נדודי השינה, המחשבות וההרהורים, היא נוטלת את הקורא עימה. בא לה להקיא מהמחשבות, והיא רוצה לנקות את המוח, מהזוועות שנדבקו אליו, כמו שמנקים שאריות צואת כלבים מסולית הנעל.

בשבילה העולם הוא "הזמן" והעצים מדומים לערימת גוויות. לעץ אין רגשות? יש רגשות? הקרטיב שהיא אוכלת מזכיר לה דם של מתים... רגע ומה קורה לדם בגוף של הגווייה?

מפעילי מכונת ההשמדה הנאצית עולים לה בראש: היטלר, אייכמן ומי לא? ניצחנו? ציטוט עמודים 64-65: "בשביל אנשים מסוימים כל מה שחשוב הוא לנצח. אבל לאמתו של דבר, ואני חוזרת על זה, אדולף אייכמן לא הלך עד הסוף. כי אם אדולף אייכמן היה הולך עד הסוף-השמדה מוחלטת של העם היהודי-לא הייתי יכולה למצוא את עצמי ביום שישי בערב לצד שולחן אחד עם מרתה אייכמן, הנכדה של אייכמן, כי לא הייתי קיימת." ..."לא הייתי מעוניינת להסתכן בכך שמרתה אייכמן תעזוב את השולחן, כי גם היא חלק מההיסטוריה; היא עקבה, לא נפטרים מהעקבות, מתבוננים בהן כל זמן שניתן להתבונן בהן, ואז צופים בהן מיטשטשות"...

לדעתה של אלמה, העובדה שאדולף היטלר התאבד, זה לא למות או להיעלם. התאבדות היא "ק-צ-ר". היטלר היה מודע לכך, ולכן ירה לעצמו כדור בפה. לעומת זאת, אילו הוא היה נהרג על ידי בעלות הברית – אז היינו מ-נ-צ-ח-י-ם!

לאורך כל הספרון שמחולק לשלושה פרקים אלמה נעה במעגלים. היא מנסה לשכוח את הפחדים וייסורי המצפון שלה, אבל לא בדיוק... לדעתה העולם הוא עיגול, שיוצר מעגלים נוספים של שמחה, נטישה, אהבה, ייאוש, מוות והכי חשוב אולי עבור אלמה ולא רק עבורה: "מעגל של שכחה".

ציטוט עמוד 78: "האנושות מורכבת מאיים קטנים של זמן. אנחנו מפרקים לגורמים את תקופות הזיכרון, ואז אנחנו מפרקים לגורמים את תקופות השכחה. וכך זיכרון העבר והווה מתפזרים לכל עבר, ואילו שכחת העבר והווה ממשיכה להתקיים."

אלמה רוצה לשכוח, היא מודעת לכך, שככל שהתשוקה לשכוח תתגבר הזיכרון יתעצם עוד ועוד. היא חרדה, בודדה והולכת בעולם החיים בתחושה של פחד. אלמה שולטת בתאריכים ובמספרים באובססיה (6,000,000 יהודים, 14,00,000 הרוגים וכו'). מי עומד מאחורי המספרים האלה?

האם יכול להיות שהסבא זאקוב שברח לבואנוס איירס שתה קפה לצידו של אייכמן?
האם היהודים ששרדו את השואה וניצלו מהמכונה הנאצית, זה אומר שגם הנאצים שרדו, שורדים?

זהו ספר של 148 עמודים עמוסים בחרדות, פחדים, שאלות, משמעויות ותובנות. לדעתי קשה לקרוא אותו מבלי לנוח מעת לעת, וטוב שהוא חולק לפרקים ותתי פרקים... כל סיום פרק היווה עבורי אתנחתא, וזמן עיכול למה שאלמה מנסה להטמיע.

הסופרת מצליחה להעביר לקורא את המועקה, הבלבול, והבדידות של אלמה בתוך העולם העכשווי – הווירטואלי והטכנולוגי. לעיתים מצאתי את עצמי אפילו מבולבלת כמוה: היטלר מול כוכבי בייסבול, מרוצי סוסים, קוקה קולה ומה הקשר???...

זהו ספר ביכורים של פרדריקה עמליה פינקלשטיין, סטודנטית לפילוסופיה, בת 23 שמצליחה לאתגר את הקורא בלהט מחשבותיה, בחדות מחשבתית, באומנות קונספטואלית, ואבסטרקטית. היא לא מהססת לפתוח בפני הקורא, את נבכי נפשה עד כדי פציעה ולא יראה לקלף גלדים לאלה שיש!

השיר שמתנגן לאלמה בראש: ONE MORE TIME של דאפט פאנק...שיר שחוזר על עצמו שוב, ושוב, ושוב בדיוק כמו הרהוריה, מחשבותיה ותובנותיה. (השיר הזה, המתנגן שוב ושוב ושוב... הינו מטאפורה למערבולת בה אלמה מצויה).

לסיכום: "לשכוח" הינו ספר לא קל לעיכול שמייצג את הדור השלישי, שרק "שמע" על השואה, ביקר באתרי השואה במסגרת הלימודים, למד היסטוריה, צפה בסרטי שואה, וקרא ספרים העוסקים בנושא.

זהו הדור שחייב "לזכור לא לשכוח"
ממליצה מאוד, ספר חובה ואל תשכחו ותזכרו לקחת נשימה עמוקה... לספר הזה צריך הרבה אוויר!

לדעתי הספר "לשכוח" ישאיר עקבות זמן רב אצל הקורא, כמו זיקוקי הדינור שמותירים אותות גרירה בשמיים! במקרה הזה, אל תטעו! לא התכוונתי לזיקוקי יום העצמאות!
לי יניני”

“שנתה של אלמה הצעירה נודדת. מחשבות קיומיות מציפות אותה לאחר פגישה מקרית עם נכדתו של אייכמן. באישון לילה היא מחליטה לצאת מביתה ולשוטט ברגל ברחובות פריז בניסיון נואש להשיג לעצמה קצת שקט.

סבה היהודי עזב את פולין רגע לפני שהיה מאוחר מדי. לדבריה, הוא ״קצר חשמלי במעגל״ בתוכניתו של היטלר להשמיד את כל היהודים והיא אינה מצליחה להשתחרר מכך שקיומה מקורו בטעות הזו.

הסיפור הוא מונולוג של מחשבותיה המסוכסכות לאורך מספר שעות של שוטטות ברחובות פריז.

*

״השכחה הופכת את עולמנו לעגמומי וצחיח, לעולם חלק שבו הטוב והרע הם דבר אחד ויחיד״.

אלמה מעסיקה את עצמה ללא הרף בזיכרונות השואה – פרטי פרטים של זוועות, מספרים ומקומות שגורמים לשנתה לנדוד והופכים את ימיה לסיוט. לתפישתה ההתפכחות מהמלחמה ההיא הכניסה את האנושות לעידן חדש – ״עידן השיכחון״. מסכי טלביזיה, משחקי מחשב ואמצעים נוספים שמאפשרים לנו לחיות במציאות חילופית – צבעונית יותר, גרנדיוזית יותר וכזו שבה אנו קובעים את החוקים.

הפסדנו?
חיינו הסתיימו?
גיים אובר! ומתחילים משחק חדש.

וכך היא מעבירה את ימיה בתוך העולם הווירטואלי עד שקונסולת המשחקים שלה מתקלקלת והחרדות שבות ומציפות אותה.

*

״אני רוצה לשכוח, אני רוצה למחוק את השואה הארורה הזאת מהזיכרון שלי. לשלוף אותה החוצה כמו שמוציאים גידול סרטני מהמוח. אני רוצה שתהום ההיסטוריה תבלע אותה לעד״

בד בבד עם רצונה לשכוח מבינה אלמה את חשיבות שימור הזיכרון ״אובדן זיכרון העבר מעניק את האפשרות להתחיל מאפס; להיות חופשי. חופשי, אבל רדוף על ידי אי-ידיעת העבר״. שנתה נודדת לא רק בגלל המתים שפולשים אל תוך מחשבותיה אלא גם מהסיבה ההפוכה – הירדמות מציפה את הפחד לשכוח ״מפני שלישון פירושו להסתכן בלאבד הכול. ׳אני עלולה להתעורר מחר ושהזיכרון שלי יהיה ריק׳״.

ברגע של הבנה היא אומרת לעצמה ״ככל שתתעצם תשוקתי לשכוח, כן ילך זיכרוני ויתעצם. זהו מעגל קסמים״.

אלמה חווה משבר אקזיסטנציאליסטי, זיכרון השואה מעורר בה חרדה קיומית. היא מרגישה בדידות איומה, תחושה מפחידה של עולם אקראי ללא גבולות ובהעדר משמעות היא מנסה ליצור אותה יש מאין.

היא קונה לעצמה אשליה של שליטה באמצעות דבקות אובססיבית במספרים ובתאריכים ובאמצעות מעשה מזעזע שהיא מבצעת.

הקריאה בספר יוצרת חוויה של בלבול, עומס וחרדה, של ניסיון נואש למצוא משמעות בעידן שמאפשר בריחה לעולם הווירטואלי או לנחמה שבידיעה שלא חשוב מה יקרה, סניף הדונאטס בניו יורק פתוח 24/7 ותמיד אפשר לבחור בו את הטעם, הצבע והכמות שרוצים.

הספר לא מציע נחמה. מה שכן תמצאו בו זה קול ייחודי וכתוב היטב של צעירה מבולבלת וחרדה, נציגת דור ה-y למוד המחשבים, הסלולר והאינטרנט, אשר הולכת לאיבוד ומחפשת משהו אמיתי להיאחז בו. לעיתים קולה ברור ולעיתים מחשבותיה מסוכסכות ומורבידיות אבל גם אז היא מצליחה לעורר עניין.

נראה שבפריז הייאוש לא נעשה יותר נוח.

זהו ספר ביכורים של פרדריקה עמליה פינקלשטיין בת ה 23, סטודנטית לפילוסופיה.
ומילה על התרגום- עושה רושם שלא קל לתרגם ספר כזה. ברגר עושה עבודה נפלאה בהנגשת הטקסט המאתגר לקורא הישראלי .”

“לשכוח/פרדריקה עמליה פינקלשטיין
L'Oubli/Frederika Amalia Finkelstein
מצרפתית: אחינעם אסתר ברגר.
הוצאה: סנדיק ספרים, 2015.
148 עמ'.


אתחיל מציטוט – "מצאתי דרך לחיות בשלום עם עצמי: לשכוח." (עמ' 74).

אלמה דורותיאה, בת 20, 25. יש לה שיער ערמוני, ועיניים חומות כהות בגוון של אגוז, למרות שביום בהיר הן הופכות לירוקות.
אלמה אבודה. היא רק רוצה שמישהו ימחק לה את הזיכרון. אומנם לפי מה שכתוב בתקציר הספר, ציטוט מהזהו אדם מאת פרימו לוי "לעולם אל תשכח מה קרה, לא, לעולם לא תשכח." אבל אלמה רק רוצה לשכוח.

היא לא אוהבת מים, מעדיפה פפסי או קוקה קולה, מסתובבת בפריז בשעות הקטנות של הלילה. היא אבודה.

הרגיש לי כאילו היא נעולה בסביבה הווירטואלית יותר מדי: מבחינת משחקי המחשב שהיא משחקת ונראה בספר שהיא גם בקושי לא אוכלת.

אלמה כל פעם מזכירה שם את השיר שהיא אהבה One More Time של דאפט פאנק, שיר שהיא שומעת שוב ושוב, כמו המחשבות שלה על השואה שחוזרים ולמה היא רוצה לשכוח.

בספר יש 3 חלקים:

חלק ראשון

One more time
דאפט פאנק

אי-אפשר לבטא את היעדר הפיתרון
ז'ורז' בטאיי

לא אחשוף את רגשותי הפרטיים ביותר
אדולף אייכמן

חלק שני

אדולף היטלר הכה את האנושות, שחמט.

חלק שלישי

הברק שאל איצתו מצטרפים
לואי ארגון

הקפיצה נשארת קפיצה אם היא זוכרת
מרטין היידגר

I ain't finished, I'm devoted
קניה ווסט

היה לי קשה לכתוב על הספר סקירה, אני מודה שזה לא היה קל והייתי צריכה לעשות הפסקות מחלק לחלק. יש תיאורים גם על השואה וגם על חלק מילדותה שהיא מעדיפה לשכוח, אבל בסוף זה עולה על פני השטח.

כמו תמונת הכריכה אשר יש בה תמונה של כרטיס זיכרון, "... ובו-בזמן אני רוצה להיות בטוחה שאזכור את מה שאחליט שראוי להישמר בכרטיס הזיכרון שבמוח שלי..." (עמ' 78).

אלמה הייתה רוצה לשכוח, אבל תזכרו שהכי טוב זה לזכור ולא לשכוח.

לפי דעתי ספר חובה ליום השואה, משאיר הרבה מחשבות גם לאחר קריאת כל חלק וכל הספר.”