ביקורת ספרותית על אליזבת איננה מאת אמה הילי
ספר מעולה

---

התחלתי לקרוא את הספר והפסקתי,היה לי קשה מדי,מוכר מדי, אמיתי מדי. סיפורה של מוד השתלב עם סיפורה של אימי עליה השלום והרגשות והתחושות געשו בתוכי ולא נתנו מנוח. ידעתי שאני חייבת להמשיך לקרוא וכך עשיתי.

זהו סיפורה של מוד,אישה מבוגרת הסובלת מדמנציה. את ההווה היא אינה זוכרת היטב ואולם העבר אינו מרפה ממנה.

אנגליה בזמן ואחרי המלחמה שם חיה מוד עם משפחתה. אחותה האהובה סוקי נעלמת יום אחד ולא ידוע מה עלה בגורלה. בעלה המפוקפק משהו של סוקי ,פרנק,דייר המשנה בבית הוריה של מוד ואישה אחת שכולם קוראים לה משוגעת הם חלקים מפאזל חייה של מוד. הפאזל מעולם לא הושלם משום שלא נודע דבר על גורלה של סוקי.

בהווה של מוד שזכרונה מטשטש ובוגד בה היא מחפשת אחר חברתה אליזבת אשר נעלמת מביתה יום אחד. דאגתה כנה ואמיתית והיא אינה חוסכת במאמצים לחפשה. חיפושיה אחר אליזבת חברתה מובילים אותה לחיפושים אחר אחותה.

הסביבה אכזרית אל מוד. איש אינו מאמין לה,איש לא חושב כי היא דוברת אמת. כמה עצוב שכאלה הם חייהם של אנשים מבוגרים בכלל וחולי דמנציה ואלצהיימר בפרט לא רק בספר אלא במציאות.

הספר כתוב בצורה משובחת מאין כמותה. כמו כלים שלובים משתלבים עברה וההווה של מוד אלה באלה. רגע אחד היא קשישה המחזיקה סיכת מסרק בכיסה וברגע אחר סיפור הסיכה מעברה נגלה לפנינו. רגע אחד נזכרת מוד בפודרייה ישנה ודהויה שחצייה נמצא בכיסה וברגע אחר בשילוב מופלא מחזיקה מוד בשני חלקי הפודרייה.

הספר מרתק,הקריאה קולחת. יש בו שילוב נפלא של מתח, של דמויות שונות ומגוונות שאט אט מתגלה הקשר בין דמות אחת לאחרת. עוד פיסת חיים מתגלה ועוד אחת עד הסוף המפתיע .

זהו גם ספר עצוב. הזקנה קשה היא. איבוד הזכרון הוא כמו איבוד צלם אנוש. אדם שכל חייו היה עצמאי ופעיל הופך להיות אדם תלוי באחרים. אדם שלא זוכר ולא מכיר את ילדיו,את נכדיו,אדם שרואה את הזלזול וחוסר הסבלנות של הסביבה והלב נקרע.

מי שהיה קרוב לסיטואציה שכזו בקרב קרוביו יזדהה עם הספר ולגבי כולנו בואו לא נשכח שכל אחד ואחת עלול להיות במצב כזה.

“אל תשליכני לעת זקנה,ככלות כוחי אל תעזבני…”

» ביקורות נוספות של avigailpc
» ביקורות נוספות על אליזבת איננה