• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אודסה סטאר

אודסה סטאר

מאת הרמן קוך

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אודסה סטאר

אודסה סטאר

מאת הרמן קוך

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2014
הקודמת
dina
לפני 9 שנים

“מכירים את ההרגשה הזו שאתם נתקלים במאמר של פרופסור חצרוני, או אולי איזה סרטון שרץ ברשת של איזה פסיכו”

6/15
ביקורות על אודסה סטאר
הבאה
shila1973
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 11 שנים

“סלוואדור דאלי היה הכוכב העולה שלי. במשך שנים הערצתי את ציוריו, ציטוטיו, סגנון חייו והעובדה שאישה אח”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•5 דקות קריאה

****




תראו, אני לא הולך להתנצל כאן. קראתי את הביקורות הפושרות שהספר הזה קיבל גם מאנשים שאני לגמרי מעריך את דעתם, ולמרות שבמובנים רבים אני מסכים עם מה שנכתב בהן, מצאתי עניין רב בספר ואני חש שעלה בידי בחלקים לא מעטים ממנו לצלוח את המחסום המיזנטרופי, השטוח, הדוחה אפילו, של המספר ולהתחבר לאמת העירומה והבוטה שלא ממש מנסה להסתתר מאחוריו.

זה לא שב"ארוחת הערב" או "בית קיץ עם בריכה" הרמן קוך מתיימר להיות מעודן, אלא שכאן הוא אפילו לא מנסה להחליק לנו את הדמות הראשית בדלת האחורית כך שנתרגל אליה או נזדהה איתה ורק אז שנבין שהוא קצת פסיכי, כמו שקורה ב"ארוחת" וב"בית". פה, גיבור הספר הוא מישהו שגורם לנו להצטמרר ביותר משמץ של אי-נוחות, כי הוא אשכרה חרא של בנאדם, ואפילו לא חרא של בנאדם שמנסה חלק מהזמן למצוא חן בעינינו. הוא חרא, הוא לא מתנצל, הוא תאוותן ושונא נשים, שונא חלשים, הוא חנפן ומניפולטור ושיכור כוח ואין בו אפילו רמז מהחן הבהמי משהו שיש לטוני סופרנו, למשל. אם כבר, אז הוא די מזכיר את ראלף סיפרטו הגועלי.

ואחרי כל מה שנאמר פה, מצאתי במחשבות של הרמן קוך, דווקא באלה שעוברות בגוף ראשון מפיו של האיש האיום הזה - דברים שאני חושב בעצמי, שגם אם הם בוטים ודוחים, יש בהם אמת עם כוח ומומנטום כביר של קוביית בטון מזויין שתחתיה קוברים את המלשינים של המאפיה. נכון, זה לא נעים לשמוע את המחשבות האלה, לא בהקשר לעצמנו, כי אנחנו הרי כה מוסריים ובעצם טובים, גם שם בפנים בפינות החשוכות. טובים מאוד. אנחנו אפילו עוזרים לאנשים מבוגרים לעלות במדרגות, וישבנו עם הילד של השכנים להכין שיעורים ואנחנו אפילו מסוגלים להביע אמפתיה טהורה ב-98 אחוז למישהו שמספר לנו שמישהו מבני משפחתו חלה בסרטן. אנחנו לא באמת מדמיינים איך היינו דוחפים דוקרן קרח לראשו של השכן הזחוח והמעצבן שלנו, אילולא האלה המונפת של החוק, או איך היינו דוחפים את הבן המתבגר שלו מהאופניים החשמליים המהירים מדי אל הגדר הקוצנית, אבל ממש ממש בכוח, אחרי אלפיים חמש מאות אזהרות וכמעט-דריסות. אנחנו לא.

אז ייתכן שזה פורנוגרפי כמעט, או שזה גס ובוטה מדי, אבל הדברים שהוא אומר, בצורה שהוא אומר, אני חושב שהם מצליחים, דווקא ככה, דווקא בגלל שהם לא מתחנחנים, או מסתתרים מאחורי מטאפורות מדוייקות מדי. אולי קוך מפסיד ככה חלק מהקוראים שהרימו גבה משועשעת כשהוא היה הבחור הזה שמספר בדיחות גסות במסיבת הקוקטייל המפונפנת שהם נמצאים בה, אבל יזדעזעו עד עמקי נשמתם כשהוא ישתין בלי להרים את מושב האסלה (בכוונה) או יכניס מול כולם סטירה מצלצלת לאשתו אחרי שרקדה קצת צמוד מדי עם מישהו אחר, למרות שזה בדיוק אותו בנאדם. יש לנו גבול מוסרי ואופנתי ביחס למה שמותר לנו להגיד או אפילו לחשוב, ואת גבולות השיח האלה אנחנו אמורים לבחון כל הזמן, לדעתי, ולאתגר את עצמנו לא רק בשאלות הבנאליות הקיימות באזור הנוחות המוחלט המגודר והתקין פוליטית שלנו. ברור שאסור להרביץ לילדים. אבל מתי כן? ברור שצריך לעזור לאנשים. אבל מתי לא? ברור שאסור לגנוב. אבל למה לא? ברור שלאכול בשר זו בחירה לא מוסרית. אז למה רובנו עושים את זה בכל זאת? ואני אפילו לא מנסה להיכנס כאן לדברים הכואבים באמת. אני לא מעז.

אבל כמה כוח יש לשפה של קוך. הנה, למשל:

"הצצתי מבעד לפתח חדרי השינה על אשתי ובני. היה זמן שהאמנתי שלא יוכלו לחיות בלעדיי, שאחרי מותי מחכה להם נפילה חופשית, כמו נוסעים שנותרו במטוס אחרי שהטייס צנח בכיסא המפלט וניצל. בקיצור, האמנתי שאין לי תחליף. ומי שמרגיש שאין לו תחליף לא מטיל ספק בקיום שלו. "

"במקום כלשהו בתחתית החזה שלי משהו צנח. יותר מצניחה, זה נראה כמו מין צעד מוטעה שאתה עושה בירידה במדרגות כשאתה חושב בטעות שכבר הגעת למדרגה האחרונה."

"הכלב התיישב לחרבן בגינה. מרוב מאמץ החלק הפנימי הוורוד של הזין הכלבי שלו נלחץ החוצה מבעד למעטפת השעירה. הוורוד היה באותו רגע - זה היה חודש פברואר - הצבע הבהיר ביותר בכל הגינה." (אני חושב שזו צורה סופר מקורית ולא סתמית בכלל, בהינתן ההקשר, לתאר טון או מצב בצורה מדוייקת. אז זה דוחה ועלוב קצת, זין של כלב. אבל זה גם מצחיק. וזה שהזין של הכלב ולא סתם איזה פרח היה הדבר הבהיר ביותר בגינה של השכנה הזקנה שלו שמזניחה את הגינה שלו וקיומה הוא עצם בגרונו - ובכן, אני חושב שזה מבריק.)

"הייתי צריך להתגבר על עצמי כשנכנסתי למים. זאת היתה אותה הרגשה שמרגישים כשצריך לשלוף מהשירותים מטבע שנפל לתוכם, ואתה צריך להכניס את כל היד אל מי האסלה לפני שאתה מוריד את המים." (לא כתוב "נגעלתי". וזה בדיוק העניין).

והנה משהו שקשור לספר הזה בפרט, אבל גם לספרים ולחוויות אחרות בכלל:
"כבר קרה שהזמנתי אנשים לסרט (או השמעתי להם מוזיקה או נתתי להם לקרוא משהו) כי שיערתי שזה יעורר אצלם את ההרגשה שאני הרגשתי. אולי זה משהו אחר - יותר מלהרגיש את אותה ההרגשה חשוב לי בעיקר להסביר לאדם אחר בצורה עקיפה דרך הסרט, היצירה המוזיקלית או הסיפור המסויים משהו על עצמי שלא קל להסביר במלים או בשיחה.
אם באותו רגע האחר מרגיש, ממש לפני תחילת סולו הגיטרה בשיר שחרשת שנים, את אותה הצמרמורת בגב, קרה משהו שאי אפשר לסגת ממנו יותר. אבל אם האחר מושך באמצע השיר בכתפיו, או אפילו מדבר באדישות כשהסולו מתחיל, אז הוא או היא למעשה מתים קלינית. זה עד כדי כך פשוט".



****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מסמר עקרב
מסמר עקרב
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של סתיו :)
סתיו :)
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של עוזי
עוזי
תמונה של הנחשפת
הנחשפת
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של albert
albert
19קוראים|גיל ממוצע50|63%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

18 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

ל"הסמויה", גם ע"פ האוהדים השרופים, לקח איזה שתיים שלוש עונות להגיע למה שהיא.

בדומה, אגב, לסיינפלד. לגבי הסופרנוס - לא מן הנמנע שלא תאהבי את הסדרה. זה לא שיש שם קונצנזוס שאת צריכה להתאים את עצמך אליו. אבל אם לפחות תראי כמה פרקים, תוכלי להגיד שניסית, ולא התחברת. במקרה כזה, נסתתמו טענותיי, and I won't hold it against you. אני הרגשתי שיש שם פרקים שהם גאונות צרופה של עשייה דרמטית, קומית, או כל רגש אחר שהוא.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אני יודעת למה רק "כמעט" חגגת את הפסטיבוס: כי לא השגת את המוט של פרנק קוסטנזה.

כנראה טעמנו שונה. נוצר אצלי ואקום פוסט מרתון מואץ של "שובר שורות" וחיפשתי התמכרות חדשה. שמעתי גדולות ונצורות על "הסמויה" (שגם אותה שיבחת) אבל לא צלחתי אפילו את הפרק הראשון. נראה, אולי "הסופרנוס" בכל זאת יקבלו צ'אנס.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

לא, לא לא. את משטיחה סדרה עמוקה של 86 פרקים והתפתחויות חסרות תקדים בעדינותן של דמויות ומצבים לעלון פלקטי בחצי שורה.

זה לא רק לא הוגן, זה פשוט שגוי. זה לא סרט מאפיה של שעתיים. אפשר להגיד "אני לא אוהב סרטי מאפיה", ואפילו סרטים כמו goodfellas או טרילוגיית הסנדק יכולות לשבת בשקט בתוך ההגדרה הזאת ולא הייתי פוצה פה. זה בסדר. לא מעניין אותך. מקובל. גם לי יש את הז'אנרים שלא עושים לי את זה במיוחד, למרות שאני מעריך איכויות אחרות, אם יש כאלה. סיינפלד היתה סדרה גדולה, ולכדה את החיים (של שנות התשעים בעיקר) בתוך בועה עם ז'רגון וחוקים משלה, ועשתה את זה מדהים ואינטיליגנטי, ואני ממשיך לצטט שורות משם עד היום. כמעט חגגתי את הפסטיבוס לפני חודש. אבל אי אפשר באמת להגיד, אה, אני לא מתחבר לניו יורק או להומור של סיטקומים, ולפסול את זה בלי לראות פרק, שלא לדבר על עונה, נכון? סופרנוס היתה כרטיס הכניסה של HBO אל המגרש של הגדולים, ומהפקה של סדרות קומיות או סתם שטוחות במקצת לסדרות עם עוצמה ועומק (כמו הסופרנוס, הסמויה או משחקי הכס) שהפכו את עולם הבידור על פניו. הטלוויזיה שהיתה בידור זול להמונים השאירה את המדיום הקולנועי לאכול אבק והפכה תוך עשור למדיום הנחשק שאליו שואפים כל במאי הקולנוע הגדולים. רק שם אפשר לתת ביטוי ואורך נשימה לרעיונות באמת גדולים שבלתי אפשרי להעביר בשעתיים. אז בקצרה, לא. הסופרנוס זה לא על מאפיונר שיוצק אנשים בבטון ואחר כך הולך להתבכיין על זה אצל הפסיכולוגית שלו.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

שנינו אוהבים את הרמן קוך. אני אוהבת את סינפלד ואתה אוהב את סופרנו. מקובל?

(בחייאת אלון, אל תסבך אותי עם המאפיה האיטלקית. אני בקושי מסתדרת עם מה שעובר עלי בסימניה.)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

הסדרה סיינפלד זה לא על קומיקאי יהודי וכמה חברים שלו?

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

טוני סופרנו זה לא ההוא שהיה יוצק אנשים בבטון ואחר כך הולך להתבכיין על זה אצל הפסיכולוגית שלו?

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

גם אני :-) תודה עוזי

עוזי
עוזי•לפני 11 שנים
אחלה ביקורת, אלון, נהניתי מאד! תודה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

פיספסת אותי קצת, בלו-בלו. כולנו מדמיינים, אפילו דברים די רצחניים.

אבל מיעוט שבמיעוט חושב על זה ברצינות. אפילו אם לא היינו יכולים להיתפס. אפילו אם אף אחד לא היה בסביבה. אנחנו אנשים הגונים, ולא היינו עושים כלום, פשוט כי אנחנו חוששים שנאבד את העניין הזה, של להיות כאלה, בני תרבות. נקיים. הספר הזה, יותר מהכול, הוא על מישהו שנתן ללבוש המאולץ הזה להישמט. היתה לו אופציה שמישהו אחר יעשה בשבילו את העבודה המלוכלכת, וזה המשיך והמשיך. אפילו אם הוא היה כזה לפני שהוא פגש את מקס. אבל אולי כולנו כאלה?
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 11 שנים

מסכימה איתך, למרות שנתתי ביקורת פושרת.

אני זו שבהחלט יכולה לדמיין איך היא דוחפת את הנער על האופניים החשמליים שכמעט דרסו את הבנות שלה, ובכל זאת קוך פיספס אותי. יש לו בהחלט כמה וכמה אמיתות בספר הזה ובכל זאת זה לא מספיק בעיני פשוט לדחוף את הדברים מבלי לטרוח על הדמויות. אותי הוא איבד בוולגריות הזו.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

שונרא, נדמה לי שיש לך הרבה אזורים שאת קובעת מראש שהם שטחים מתים בשבילך.

טוני סופרנו זה לא מאפיה. טוב, אולי הוא מאפיה, אבל זה בערך כמו להגיד ש"בית קיץ עם בריכה" זה על רופא. הסופרנוס, אחת הסדרות היותר אינטיליגנטיות ומורכבות שנעשו אי פעם, לא מדברת על מאפיה, אלא על החיים. את עדיין יכולה כמובן למדר את זה החוצה ממך כי זו לא הכוס תה שלך, אבל אני את שלי אמרתי.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

לא מכירה את טוני סופרנו ואף פעם לא התעניינתי בו למרות הבאז מחריש האוזניים שהיה סביבו.

מאפיה זה לא הקאפ אוף טי שלי. אבל אני עדיין אוהבת את הניתוח האינטליגנטי שלך. הספר הזה הכניס אותי למעצור כתיבתי ויכול להיות שהגיע הזמן לנסות לשחרר אותו. ואני שמחה שגם אתה לקית ב"צַטֶטֶת", אם כי לא חטפת את זה חזק כמוני :-)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

אני חושב שבמובנים רבים, הרבה יותר קל לנו לקבל פרסונה רעה שעטוייה בלבוש מטעה של תרבות או של מזג טוב,

מאשר מישהו שהוא פשוט רע לב, חד משמעית, מבחוץ. במקרה כזה אנחנו פשוט מתייגים אותו כמפלצת או כסוג של ״לא אנחנו״ ואז מניחים גבול ברור ומרגיע בינינו לבינו. אם האיש הזה הוא רע עם נימוסים טובים, או אפילו מהוגנות מהוקצעת של גנבים, הרבה יותר קל לנו להזדהות איתו, ע״ע טוני סופרנו או כל דמות מורכבת אחרת. מצד שני, זו חרב פיפיות - פשוט כי בכך אנחנו מכניסים את עצמנו לאותו מרחב מוסרי, בלי להרגיש שזה לא "בסדר". נדמה לי שזאת הסיבה שאנשים נרתעים מהספר הזה ומהדמויות הראשיות בו, שכולן כמעט (למעט החברה של הבן, שהיא סוג של מגדלור מוסרי אך בה-בעת נאיבי וילדותי-עדיין) לא רק פגומות אלא בעיקר כאלה שאם נזדהה איתן ניאלץ לזהות בעצמנו את הצד הכוחני, הרע, המביש. הבלתי ניתן לתיקון. אלא שזו אותה דמות, רק בניכוי האיצטלה התרבותית. וגם אנחנו.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

לא צריך להתנצל. הרמן קוך ביום רע הוא עדיין הרבה יותר טוב מ... מי לא, בעצם?

הצלחת לשים את האצבע באופן מדויק על אחד הכשלים/הקשיים בספר: "...אלא שכאן הוא אפילו לא מנסה להחליק לנו את הדמות הראשית בדלת האחורית כך שנתרגל אליה או נזדהה איתה ורק אז שנבין שהוא קצת פסיכי, כמו שקורה ב'ארוחת' וב'בית'." לדעתי כתבת ביקורת יפה, הוגנת וראויה. ומאוד חכמה. שבוע טוב.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 11 שנים

לי, בבקשה. ואוקי - תמיד כשמישהו מרגיש משהו שונה מאחרים, יש אי-נעימות מסויימת בפנים. תודה על המחמאה.

•לפני 11 שנים

לא רק שחלילה לך מלהתנצל - ההיפך. הטיפול ותשומת הלב לדקויות - נפלא.. אהבתי את הסקירה - מאוד !!

לי יניני
לי יניני•לפני 11 שנים

תודה על הסקירה המקסימה הזו

18 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "אודסה סטאר"

אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש


***


מכירים את הפרסומת הזו של ה'כאב ראש כאב ראש כאב ראש'? בפרסומת הזו משתתפים שני אנשים, שאחד מהם מדבר והשני מקשיב. רק הבעיה היא שמי שאמור להקשיב לא באמת יכול להקשיב כי יש לו כאב ראש ענקי וכל מה שהוא שומע זה רק: 'כאב ראש כאב ראש כאב ראש'. אז מה הוא עושה? פשוט מאוד, הוא לוקח 'נורופן קוויק' וכאב הראש חיש קל נעלם. הוא מצליח לשמוע את הדברים שהאדם שלידו אומר בצורה נורמלית, והשיחה מסתיימת בטוב, כאילו לאדם עם כאב הראש מעולם לא היה כאב כזה.


אז זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר 'אודסה סטאר' של הרמן קוך. כל מילה ומילה בספר, עשתה לי כאב ראש גדול. הרגשתי כאילו כל מה שכתוב בספר זה רק 'כאב ראש כאב ראש כאב ראש'. אני נשבע, לפני שהתחלתי לקרוא את הספר בכלל לא כאב לי הראש- הוא התחיל לכאוב לי רק אחרי שהתחלתי לקרוא אותו.
הרמן קוך באמת אכזב אותי הפעם. אחרי ספר כל כך טוב כמו 'ארוחת הערב' וספר סביר כמו 'בית קיץ עם בריכה', ציפיתי שהוא יהיה מינימום ספר של שלוש כוכבים, עם תקווה לכמה שיותר. אבל הספר הזה הוא, כמו שאתם כבר רואים, בזבוז של זמן אחד גדול: גיבוב שלם של שטויות חסרות פשר, קפיצות מבלבלות בין זמנים שונים, כתיבה לא מדויקת ולא אחידה, ועוד.
כאב ראש אחד שלם.
רק שבניגוד לפירסומת, מה שהקל לי בסוף על כאב הראש זה לא היה נורופן קוויק, כדור אקמול או כל תרופה אחרת- כל מה שעשיתי כדי להקל על הכאב, זה פשוט לסגור את הספר, להניח אותו הצידה, להגיד לו 'ביי ביי ספר' והנה, כאב הראש מיד נעלם כלא היה!


אם אתם רוצים דוגמא, אז בבקשה. רק אחר כך אל תאשימו אותי בהטרדה. ואגב, הציטוט הבא שתראו, לא מתאים לאנשים בעלי לב חלש. ככה שאם אתם בעלי לב חלש, פשוט דלגו עליו והכל יהיה בסדר. גם ככה נראה לי שהבנתם את הדיעה הברורה והמוצקה שיש לי עליו. הציטוט הזה אמור רק לחזק את הטענה שלי, זה הכל. מקסימום תבקשו מהאנשים פה באתר שאין להם לב חלש ושהצליחו לקרוא את הציטוט ובכל זאת להשאר בחיים, שיתקצרו לכם במילים פשוטות ורכות יותר, את הנאמר.
קיצר, הנה הציטוט:


"ואז הוא מסתובב ונשכב על הצד. ככל הנראה באותה התנועה משתחרר הנוד הרטוב הראשון שלו. נוד שבשעות הראשונות לא יוצא יותר ונשאר מתחת לשמיכות, יורד על המצעים ונדבק אליהם. הוא מכניס לרגע את האצבעות מתחת למכנסי הפיז'מה כדי לבדוק אם זה היה רק אוויר או הרטיבות הרגילה. הוא מריח את האצבעות שלו. מתחשק לו לנעוץ את השיניים באצבעות עם הציפורניים שכבר אכולות עד העצם. זה דחף שכמעט אי אפשר לעצור אותו. הוא מסתכל על ציפורניו, שכמעט בלתי אפשרי לזהותן כציפורניים, במבט של ילד שמסתכל על צלחת עוגה שנשארו בה פירורים ושאריות קצפת. אבל אז הוא רואה את הקוצים האפורים של אשתו. הם נראים כמו שיער של חזיר, ואפילו עוד יותר כמו זיפים קשים של מברשת כלים שמזמן היתה צריכה להזרק לאשפה, אבל הוא לא נותן לדברים שוליים כאלה להסיח את דעתו. הוא מרגיש את הזין הדק והלבן שלו מתקשה ומזדקף במכנסי הפיז'מה שלו. הוא מפליץ שוב אבל מכווץ את הישבן חזק כל כך שהאוויר משתחרר בלי להשמיע קול כמעט. עכשיו האצבעות שלו פורעות בעדינות את הקוצים, בזמן שהוא מחכך בה את מכנסי הפיג'מה. היא מתחילה לנחור בזמן שהיא מורידה את ידה מתחת השמיכה למטה. היא לוחצת על הזין הקשה שלו מבעד לבד מכנסי הפיז'מה. באותן האצבעות שהיא מדפדפת בכרטסת ספריית בית הספר ומחפשת ספרים שאף אחד לא רוצה לקרוא, היא מתחילה לעשות לו ביד דרך בד הניילון הזול של הפיג'מה. על המכנסיים מקדימה כבר יש כתמים רטובים ומטונפים כמעט כמו אלה שמאחור. האצבעות עם הציפורניים המכורסמות שלו מועכות בינתיים את הכוס שלה. זה מכאיב לו, כי השיער בכוס שלה קשה עוד יותר מזה שעל הראש. ראש הקוצים שלה זז ימינה ושמאלה על הכר והיא ממצמצת בשפתיים ומשמיעה קולות מלוכלכים. היא מעודדת אותו לדחוף את האצבעות שלו עמוק יותר, ובמידת הצורך שכל כף היד תיעלם בתוכה. היא חזירה חמת אש ומיוחמת, וכשהיא כבר מתחילה אז היא רוצה שינקו את הדיר שלה בכל הפינות. הוא משחרר את מכנסי הפיג'מה שלו ומוריד אותם ודוחף את הזין הלבן שלו לתוכה. באותן הידיים שהיא מוציאה מהמדף בספרייה ספר לא קריא לתלמיד סקרן היא מגרדת עכשיו את התחת הרטוב שלו, האצבעות שלה מגלגלות ולשות את הבשר, כאילו זה מתכון חדש בספר בישול לבצק איטלקי שהיא מכינה עכשיו בפעם הראשונה. בגלל הנחירות והנאקות שלה, הפלוצים שמשתחררים מאותו התחת כמעט בלתי נשמעים. הצרבת בוערת לו בגרון חזק כל כך שהוא לא מעיז לנשק אותה יותר, הוא פוחד שהצרבת תעלה ותגרום לכוויות בפה שלה או בפנים. במקום זה הוא מלחך בלשון רטובה את הצוואר שלה כמו כלב שהפך מרוב תאווה את קערת האוכל שלו עם כל חתיכות המעיים שהיו בה. באצבעות רכרוכיות חסרות ציפורניים הוא מנסה למצוא נקודת אחיזה בשיער שלה. מה שהוא רואה זה שהיא סוף סוף תפסיק לרגע להזיז את הראש הזה, הוא יודע איך צריך לעשות את זה, הוא היה צריך לתפוס אותו חזק בקוצים האלה ואז לדחוף אותו אחורה עד שהוא שומע שמשהו יבש מתפצח, או שהוא היה צריך לדחוף את הכרית לפה הנוחר והנואק הזה, עד שיהיה שקט ושום דבר לא יזוז יותר. הוא יודע גם שכמה אגרופים ללוע העכברים הנאנח הזה יוכלו לקצר תהליכים באופן דרסטי, אבל הוא מרגיש בזין שלו שהוא כבר כמעט גומר, הוא תכף עומד למלא את אשתו. סוף סוף הוא הצליח לתפוס פיסת שיער ועכשיו הוא לא עוזב אותה יותר. היא מגלגלת את העיניים ומרימה את הפה הפעור שלה אל שפתיו כמו גוזל מורעב שמרים את הראש לתולעים שיש לאבא-ציפור במקור, היא רוצה ממש לנשק אותו על הפה, היא רוצה להכניס את הלשון שלה לתוך הפה שלו ברגע שהוא גומר... 'קדימה מותק,' היא גונחת, ותוקעת את האצבעות שלה בכל הכוח בתחת הלבן שלו, היא הולכת לסחוט אותו עכשיו, לסחוט אותו עד הסוף, כמו פרי, שלא תישאר טיפה אחת... 'קדימה מותק!' הוא מרגיש מה היא רוצה לעשות, אבל כבר אי אפשר לעצור את זה עכשיו, זה יוצא מאחור, זה חיכה שם וגדל עד שהדלתות סוף סוף נפתחו וזה יכול לצאת החוצה, לתוך הזירה. 'בת זונה מלוכלכת...' הוא עוד מצליח לירוק, בזמן שגם הצרבת עולה בינתיים בגרון שלו כמו ינשוף שפולט כדור שאריות מזון, 'בת זונה מלוכלכת...' יותר מזה הוא לא מצליח להגיד, חייבים לפתוח עכשיו את הדלתות, היא מתחילה לצחקק, זה מה שהיא תמיד עושה כשהוא משתמש בשפה מלוכלכת, שפה מלוכלכת מדליקה אותה, היא מרגישה איך הדם דורם וממלא את כל הכוס החצי מגולח שלה, השרירים שלה מצליחים סוף כל סוף לתפוס את הזין החיוור שמתדפק ומשייט בתוכה, בעצם זה אף פעם לא היה זין קשה וזקוף, זה יותר סוג של צעצוע קפיצי, קשה אמנם מבפנים אבל אף פעם לא מבחוץ, אפשר בקלות למשוך אותו אחורנית ואז לתת לו לקפוץ למעלה, אבל עכשיו היא בכל זאת הצליחה לתפוס אותו בין השרירים המלאה בדם, עכשיו הוא יחטוף, הוא יתרוקן לגמרי, הגבעול ליקריץ החלשלוש הזה, 'קדימה מותק, מכל מלא...'"



אני די בטוח שהוא היה על סמים או משהו כשהוא כתב את הקטע הזה.


בכל מקרה, נראה לי שאסיים עם הביקורת כי מתחיל לכאוב לי קצת הראש.


***

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

הרמן קוך הצליח מאד ב"ארוחת הערב" ו"בית קיץ עם בריכה" להגיד דברים שאנחנו חושבים עליהם מפעם לפעם, אך מגרשים אותם בבושת פנים כי אלה מחשבות אסורות. הוא עסק שם בהורוּת ובאלימות, באנשים "שאינם כמונו" ולכן לא מגיע להם שיהיו להם זכויות כמונו, ב"חוק וסדר" לא שווים - אחד לנו אחד "להם". התפעלתי מאד מהספרים האלה, והיה לי ברור שאקרא מתישהו את הספר הזה. הביקורת של בלו בלו סיקרנה אותי מאד. "איך זה יכול להיות", חשבתי "שסופר לא שיגרתי מתהפך לו פתאום?"

הסיפור הזה עוסק בחמדנות. מה פרד מורמן - שהיה חנון בתיכון ונשאר חנון כשהוא בן 47, היה רוצה שיהיה לו אבל אין לו אומץ אפילו לבטא את זה: הוא היה רוצה להשיג דברים - גינה יפה לביתו, מכונית מנקרת עיניים, אהבה ואיכפתיות מצד בנו המנוכר. אבל בעיקר היה רוצה להשיג לו חיים אחרים. חיים כאלה יש, למשל, לחברו מהתיכון שהיום הוא מראשי הפשע, אחד שלא עושה חשבון לכלום, ומשיג מה שהוא רוצה בלי העכבות המעצבנות של המעמד הבינוני העלוב.

הספר הזה אינו טוב כמו הקודמים של קוך. הסיפור פחות משוייף, הגיבור מאופיין בצורה פחות חדה, פחות מפתיע לגלות מה פרד חושב, אלה כבר לא מחשבות שהיו עלולות לעבור לי בראש. כי המניע של פרד אינו להגן על ילדיו, לבצר את הזוגיות שלו, להעלים את האיום. המניע של פרד הוא מניע עלוב שכנראה בגלל זה קשה להזדהות איתו - כי לרצות להשיג משהו שיש למישהו אחר הוא המניע הבנאלי ביותר שיש, ובניגוד לספריו האחרים לא הייתי בדילמה של להזדהות או לא להזדהות עם הגיבור. במקרה הזה - הרגשתי כלפי הסיפור והגיבור סוג של דחייה מעורבת ברחמים שאינה מתקרבת להזדהות והבנה.

אז מה אני אומרת? קוך מציץ פה מדי פעם - בכתיבה מעניינת, בזווית ראייה לא שיגרתית, בטוויית הסיפור המפותלת והמתוחכמת. אבל זה קוך מעוקר, לא בשל. הספר הוא מעין מותחן בו השקפת העולם השונה של הסופר מייצרת את המתח שבין הסיפור הגלוי למה שהוא רצה להגיד. ומה שהוא רצה להגיד הוא שהחמדנות של התרבות המערבית, הקשר בין כסף לכוח ובין פוליטיקה לפשיעה הם שיביאו לחורבנו של העולם בו אנחנו חיים.
וזה - אם לומר בכנות - הוא מסר בנלי ולא מתוחכם, גם אם הוא נכון. מקוך ציפיתי ליותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

אפשר לומר שפיתחתי אובססיה קלה להרמן קוך מאז קראתי את ספרו 'ארוחת הערב'.
קראתי אודותיו, גיגלתי, חקרתי, רחרחתי ובניגוד למנהגי לא להיכנע לצו השעה הספרותי, דווקא כן קניתי את ספרו החדש מיד כשיצא לאור. אבל שיא האובססיה הקלה שנתקפתי בה היה מחשבה קצת מופרעת שעלתה בראשי: אני רוצה להיפגש עם קוך באמסטרדם. אפילו עשיתי כמה גישושים לגבי ההיתכנות של זה.

מה? למה לא? זה לא כזה מופרך. הוא בטח ישמח.

אולי הוא אפילו יתרגש וירגיש מוחמא להיפגש עם קוראת נלהבת שתטען כי עשתה את כל הדרך מישראל רק כדי לקבל ממנו חתימה על הספרים שלו. זה שקר, אבל הוא לבן, קטן ולא מזיק.
ואז, הוא כנראה ירגיש מחויב לנהל איתי איזה סמול טוק או משהו, כי בכל זאת, נסיעה לאמסטרדם זה עניין של כמה מאות יורואים. וכשהשיחה תתחיל לקלוח, אני לא אתאפק ואגניב איזו אמירה ממוחזרת וחסרת מעוף שאמרו אותה קודם לפני על איך שהספרים שלו בועטים בבטן של הקורא, ולמרות שהוא שמע את זה כבר מאתיים-אלף פעם הוא בכל זאת יסמיק כי בתמונות שלו הבחנתי שיש לו גנים ג'ינג'יים ופרצוף עם אוריינטציה סימוקית. אני גם אספר לו שזיהיתי בין שלל סימני הפיסוק בספריו את הנקודה הישראלית (אני רק צריכה למצוא דרך שזה יישמע שנון גם באנגלית) ואז כנראה נגלוש קצת לפוליטיקה ואני מאמינה שהוא יודה שהוא פרו-ישראלי ואנטי-אובמה. אני אצטרך להתאפק לא לחבק אותו. אני גם אשאל אותו אם הוא זב"חניק צמחוני או אפילו טבעוני כי אי אפשר שלא להבחין ברגישות ובחמלה שלו כלפי בעלי חיים שבאות לידי ביטוי בכל ספריו. מובאות לכך אפשר למצוא ב*פינת החי. ואני מקווה מאוד שלא אשכח לפרגן בגדול למתרגמת הישראלית של ספריו, ענבל זילברשטיין, כי היא ראויה למחמאות ול***תשבוחות.

ואז, כשאני אראה שהמילים שלי נוגעות בו ושנוצרת כימיה פמיליארית אני אקבל עוד קצת ביטחון ואשאל אותו את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב במהלך הקריאה של הספר החדש שלו: איפה נגמר הרמן קוך ואיפה מתחילות הדמויות של הרמן קוך?
והשאלה שבאמת מסתתרת בתוך הניסוח המכובס הזה היא: כמה הרמן קוך יש בתוך הדמויות שלו? "אין האדם כותב אלא מהרהורי לבו" – נכון או לא נכון? אם זה נכון, זה קצת מסוכן מבחינתי. למה? כי אם האלימות השופעת והפושעת של דמויותיו חילחלה אליהן ממנו, אז...

אבל גם אם לא, זה עדיין מפחיד. מסיבות אחרות.

פגישה עם הרמן קוך היא עסק מפחיד. היא לאמיצים בלבד, לאלו שבטוחים בעצמם לחלוטין, לאלו שיש להם קליפה עבה וקשיחה, שמסתובבים עם שכפ"צ רגשי. לפיל עם עור של בנימין נתניהו. כי אם פעם (כלומר, לפני שני ספרים) חשבתי שקוך הוא הילד החכם והנבון שצועק "המלך הוא עירום", היום (כלומר, אחרי הספר השלישי) אני די משוכנעת שהמלך דווקא לבוש לפעמים, וקוך מפשיט אותו. המלך לא תמיד לבוש בטוב טעם ובטח שלא בקוך טעם, אבל הוא כן לבוש. וקוך מפשיט אותו בכוח, גם כשלא צריך.
ואני לא רוצה שהוא יפשיט אותי.

קוך קודם כל מפרק אותך לחלקים ואחר כך שובר את החלקים לחתיכות קטנות ואז הוא מנפץ את החתיכות הקטנות לרסיסים עד שנשארים ממך רק פירורים. הוא מדמיין אותך בפרטי פרטים בכל מיני מצבים שאתה לא רוצה שאף אחד ידמיין אותך בהם ואתה לא חושב שמישהו מסוגל לדמיין אותך בהם או בכלל ירצה לדמיין אותך בהם. הוא רואה את הבפנוכו של הבפנוכו שלך, של הלב אבל גם של הראש, ואני לא בטוחה מה מהשניים יותר מאיים עלי.

אני חושבת שאפילו מכשירי רנטגן פוחדים מהרמן קוך כי **הראייה הרזולוציונית המטורפת שלו בטוח שורפת להם את המה-שזה-לא-יהיה שמפעיל אותם.
קוך רואה את כל הפגמים שלך, המגרעות, החסרונות, הליקויים, השריטות, הפחדים, הדפקטים. גם את אלו שניסית להחביא הכי עמוק שאתה יכול וגם את אלו שאפילו לא ידעת שקיימים בך. את הרזים, הסודות, את צפונות הלב, את המחשבות הכי נסתרות, את המאוויים הכי כמוסים, את נקודות התורפה והחולשה. אתה שקוף מולו והוא רואה דרכך. ואני לא בנויה להיות שקופה. השקופים של הרמן קוך הם לא השקופים של אריה דרעי. אצל דרעי, השקופים הם בלתי נראים, הם אלו שלא סופרים אותם. אצל קוך, השקופים חשופים לעיניו. הם קליפת זכוכית שלא מסתירה דבר.


ציטוט מתוך ראיון עם הרמן קוך:
אני תמיד מתחיל בידיעה מעטה ככל האפשר על העלילה. כך אני יכול להיות להפתיע את עצמי ואת הקורא. זהו גם מתכון מצוין נגד השעמום במהלך כתיבת רומן ארוך (וקריאה של אחד כזה). הדבר הכי חשוב שעלי לדעת הוא מי יספר את הסיפור ומהי נימת הקול של אותו מספר. ברוב הפעמים כשאני כותב את המשפט הראשון, אני יודע מי הוא יהיה.

אז קוך אמר שכשהוא מתחיל לכתוב ספר הוא יודע מעט ככל האפשר על העלילה, כי כך הוא מפתיע את עצמו ואת הקוראים.
הפעם, הרגשתי שגם בסוף הספר הוא לא ידע יותר מדי על העלילה. הייתה בכלל עלילה? לא בטוח.
ויתרה מכך, הפעם גם היה לי נדמה שלא קוך הוא זה שסובב את ציר הזמן של הספר אלא שציר הזמן סובב את קוך, והוא יצא משליטה ועשה לו כזו סחרחורת עד שהקוראים כבר לא ידעו מי מה מו איפה למה כמה ובעיקר מתי.

הייתכן ששונרא החתול, שהשתפכה בלי מעצורים על הרמן קוך ושאוהבת חתולים, תמתח ביקורת על ספר של הרמן קוך, ועוד על ספר שמתחיל עם חתול?
זו שורת הפתיחה של הספר: למקס ח' היה חתול שחור שהיה מזנק על ראשך מיד כשהצצת בדלת.

הייתכן?
כן.

נדמה שהספר הזה נכתב כדי לסמן עוד וי, כדי לא להשבית את פס הייצור, כי עבר זמן מאז הספר הקודם של קוך והגיע הזמן לשחרר עוד ספר. אז הוא שחרר ספר מבולגן, מטורלל, אלים, גדוש במיניות בוטה ולפרקים מיותרת, שאין בו שום פואנטה. גיבוב של מילים ועוד מילים שלא מתגבשות לכדי משהו קוהרנטי. אפילו שם הספר נראה כשם שנבחר באקראי ולאחר יד, כי 'אודסה סטאר', אם בכלל, היא הממלא מקום של העוזר של הסגן של התת של הכמעט עלילת משנה, וגם זה בקושי.



בסופו של דבר הפגישה עם הרמן קוך לא התקיימה. ירדתי מהעניין ולא חתרתי למגע.

ובטיסה מאמסטרדם הביתה נתקפתי חרטה ודכדוך קל. אז נכון שלא קבעתי איתו מראש ונכון שהוא מפחיד, אבל מה מנע ממני בעצם להגיע לביתו בלי הודעה מוקדמת, להקיש על דלתו ולומר: שלום, מיי ניים איז שונרא, איי אם פרום איזראל אנד איי אם יור נאמבר וואן פאן. דיס איז מיי אייפד. קן יו פליז סיין מיי בוק?
(איך בכלל חותמים על ספר דיגיטלי? בחתימה דיגיטלית?)

אבל זה עוד יקרה. אני צריכה לחזור לאמסטרדם כי התיק שקניתי שם נקרע ומישהו צריך לקחת אחריות על זה.
האסטה לה ויסטה, מיסטר הרמן קוך. איי וויל בי באק. יו וויל נוט גט ריד אוף מי סו איזילי.

החרם הדירוגי נמשך, וטוב שכך, כי הידיים היו רועדות לי אם הייתי צריכה לתת להרמן קוך פחות מחמישה כוכבים זוהרים ומנמצנים ונצנצנים ומנצנצים.
הנה, הן כבר רועדות.


ואחרי כל זה, אני מחכה לספר הבא של קוך. אני לא מוותרת עליו.
כי אם לכל סיר יש מכסה, אז קוך הוא המכסה הספרותי שלי.


המלצות שונראיות לגבי אמסטרדם

The English Bookshop
Lauriergracht 71
Amsterdam
חנות פינתית בגב של שוק הפרחים עם מאות כותרים באנגלית ב-5 יורו.
רוב הספרים מסודרים בסדר אקראי ולא מקוטלגים, אז ייתכן שהחנות מתאימה רק לסבלניים ולמיטיבי הלכת.

De Poezenboot
Singel 38 G
Amsterdam
בית מחסה צף לחתולים. הסירה קטנה ושעות הפתיחה מוגבלות, אבל די בכמה חתולים כדי לשמח לבב שונרא. הכניסה היא בחינם אבל אין מצב שהיד לא נשלחת לכיס ושולפת ממנו תרומה באהבה גדולה.
Prrrrrfect



*פינת החי

שתיקת הכבשים (עמ' 17)
למעילים עם צווארון הפרווה היה באמת ריח של כבשה, למרות שזה היה ריח של כבשה שכנראה שכבה מתה על מדרון קירח הרבה זמן לפני שעיבדו אותה לצווארון של המעיל.

פה קבור ה(קקי של) הכלב (עמ' 24)
לנו הייתה אז רק הקומה מעליה. מהמרפסת ראיתי את גברת דהבילדה מסתובבת באופן קבוע עם מגרפה. היא לא סילקה את הצואה של הכלב אלא רק הסוותה אותה בשטחיות במידה כזו או אחרת של הצלחה. הכלב היה מנוקד, מגזע לא ידוע, ובאמת גדול מכדי שיוציאו אותו אך ורק לגינה. בהתחלה הוא היה משוטט ונובר דקות ארוכות בין הצמחים, כנראה בחיפוש אחר מקום שלא יוכל להריח בו את עצמו. וכשבסופו של דבר כרע, מבויש כמעט, על רגליו האחוריות, הצטלבו מבטינו לפעמים. לא יכולתי שלא לחשוב שהמבט הכלבי הזה שנשלח אלי מבין השיחים הוא קריאה לעזרה. כאילו הכלב ציפה למשהו מהגבר שעמד והסתכל עליו בשתיקה מהמרפסת בקומה העליונה, ציפה שאזום משהו כדי שהדברים יחזרו להיות כמו פעם, שבכל מקרה אתערב ואשים קץ לחירבון המשפיל הזה בגינה.

אוף גוזל (עמ' 38)
"סבלנות, זאת המילה," שמעתי מאחורי את הקול של גיסי. "מסכנה זאת פשוט לא המילה הנכונה כאן. מסכן זה כלב ים חולה מכוסה בשאריות נפט. מסכן זה גוזל שנפל מהקן ושבר את הרגל. איבונה מתייחסת ככה אל העוזרות מהעולם השלישי - כאילו הן כלבי ים חולים או גוזלים עם רגליים שבורות שצריך לשים בקופסת קרטון ולטפל בהם."

צפרדע איטלקית (עמ' 67)
"איטלקים בתחת שלי," אמר דויד. הוא פתח את הקטלוג בעמוד הראשון, בתמונה של הפיאט מולטיפלה החדשה. "תראה את זה! זה נראה כמו צפרדע. צפרדע חולה. או חיה חולה ומפוחדת אחרת עם רגליים. גועל נפש! ראית פעם אחת כזאת באמת? אני כן. אתה מסכן אם אתה מעז לנהוג באחת כזאת. הכוונה בטח הייתה שזה ייראה משוגע ונחמד כזה, זה מה שהכי נורא פה. שאנשים שקונים מכונית כזאת חושבים שזה הופך אותם למשוגעים ונחמדים כאלה."

הם יורים גם בסוסים (עמ' 67-68)
ישבנו ושתקנו. בטלוויזיה רצה באחו ילדה שהחזיקה פוני קשור בחבל. [...] הפוני צלע, ראיתי עכשיו. [...] הילדה בטלוויזיה חיבקה עכשיו את הראש של הפוני. דמעה זלגה על לחיה. גם בלי הקול אפשר היה להבין שלפוני לא נשאר עוד הרבה זמן לחיות. [...] לילדה העצובה היה אבא מבין שהוביל עכשיו את הפוני מאחורי הסככה, כדי לגאול אותו שם בירייה מייסוריו בלי שהיא תראה את זה. הילדה בכתה ואטמה את האוזניים. [...] לפוני בטלוויזיה היה קבר. קבר עם פרחים. הילדה הפריחה נשיקה ביד. ברקע התנשאו פסגות הרי הרוקי, גדולות ולבנות בשמים.

חיה בכלוב (עמ' 94)
כבר התחלתי לדחוף את המים בסמרטוט רצפה חזרה לחדר האמבטיה, ואז שמעתי לראשונה קול מלמטה. דלת נטרקה, ואז קול התלונן במעומעם. קול צעדים מסורבלים וכבדים נשמע במסדרון, אבל ללא כיוון ברור, כמו צעדים של חיה גדולה וכמעט עיוורת שנתקלת ומתנגשת בכל דבר בחשכת הכלוב שלה. נשמע קול שלא זיהיתי, שנגרם כנראה מהתהפכות ההליכון. גם הכלב התחיל עכשיו לנבוח.

חיי כלב (עמ' 97)
"היית רוצה לצאת יותר החוצה, נכון, בוף?" אמרתי. "לרחוב אמיתי, עם עצים ושקיות אשפה וכלבים אחרים. אבל לאישה כבר קשה לצאת לרחוב, מה? וכל כך איטי, וזה לא כיף גדול. ובגלל זה היא נותנת לך לחרבן בגינה, עד שלא יישאר אף מקום אחד שלא תוכל להריח את החרא של עצמך." גם גברת דה בילדה הטתה עכשיו את הראש, ואם אני לא טועה היא הפנתה אלי את האוזן "הטובה" שלה. האמת היא שהיא הייתה צריכה להיכנס פנימה, לא דיברתי אליה אלא לכלב שלה. מצד שני אולי גם היא יכלה ללמוד מזה משהו. "לאנשים יש חיה," המשכתי. "או ילד, והם תמיד יודעים לסובב את זה ככה שמה שהם עושים זה תמיד לטובת החיה או לטובת הילד. החיה מסכנה או לא מזיקה לאף אחד, הילד צעיר מכדי לדאוג לעצמו. שניהם בכל מקרה נזקקים, זאת מילת המפתח. אנשים אוהבים שנזקקים להם. אבל כשזה מתהפך, אין להם הרבה מה להציע. הם נהיים זקנים וחולים, ואתה צריך לצרוח חזק עד שהם מבינים אותך, או שהם שוכחים כל מה שאתה אומר להם. ככלב אתה צריך להשתרך אחרי הליכון ולחרבן בגינה, ובתוך כל זה להתפלל שבעתיד הקרוב יהיה מישהו שייתן לך לאכול אם בוקר אחד הגברת תמות על הכיסא שלה." הסיפור עוד לא נגמר. הסיפור היה בעצם הרבה יותר ארוך, אבל הכלב כבר לא הקשיב. הוא שירך את דרכו חזרה לדלת המטבח כשראשו כמעט בגובה העשב. גם גברת דה בילדה הזיזה את אחת מנעלי הבית הכחולות שלה קדימה כאילו התכוננה להשאיר אותי לבד על המרפסת.

חתוליים על המים (עמ' 102-103)
"יאן פרינד & איבונה קלאסנס" היה כתוב על שלט קטן ליד הפעמון. ומתחת, בטוש אדום על חתיכת בריסטול, "וילקו + תמר". כשעוד לא היו להם ילדים והם גרו בסירת מגורים, יאן ואיבונֶה הדביקו גם את שמות החתולים שלהם על תיבת הדואר. "טיטוס ופּוֹפֶּרד" היו אכן שמות שלא שכחת יותר. אם אני זוכר נכון הם הופיעו גם בהודעה של התא הקולי שלהם: "כמה חבל! אנחנו לא בבית..." ככה זה התחיל. "כמה חבל...!" - אני תמיד קפצתי משמחה כששמעתי את המילים הראשונות האלה - "אנחנו לא בבית. אם תרצה להשאיר הודעה ליאן או איבונה, או לפופרד או טיטוס..." וברקע שמעת מוזיקת עולם שלישי לא ברורה, שהם כנראה התעצלו להפסיק לפני שהתחילו להקליט את ההודעה.


**בפעם השלישית, תודה ליקירוביץ' על האבחנה האלמותית שלו.

***אין מילה כזו "תשבוחות". יש "תשבחות". תודה למחשבות על כך שתיקן את דרכיי.

לפני 11 שנים•שונרא החתול
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

כשסופר כותב באופן מופלא על דמות שאתם מתעבים, האם זה אומר שהוא יכול להיות אדם מקסים והוא פשוט סופר מבריק, או שהוא מוכרח להתאים לדמות - אחרת הכתיבה לא היתה יכולה להיות אמינה?

השאלה הזו הטרידה אותי לראשונה כשקראתי את "לוליטה" וניסיתי להבין איך אני יכולה להזדהות עם דמות של פדופיל. אני לא יודעת אם נבוקוב אכן היה פדופיל או שזה רק הומברט הומברט, אבל בכל מקרה הוא הצליח לגרום לי להזדהות עם גיבור שסותר באופן מוחלט את דעותי על טוב ורע.

גם כשקראתי את קוך עלתה השאלה הזו. גם ב"ארוחת הערב" וגם ב"בית קיץ עם בריכה". לא הצלחתי להזדהות לגמרי עם מארק שלוסר ולא עם פאול לומן. הקריאה בקוך השרתה עלי אי נעימות אבל לא יכולתי להניח אותם מהיד. נראה היה שקוך כיוון שארגיש בדיוק כך. חלק מהאלימות היתה מרומזת. חלקה לא, אבל היו נסיבות שהובילו אליה. הם היו גיבורים לא נעימים במכוון. לא קיבלתי את ההרגשה שהם מייצגים את קוך ודעותיו על העולם.

הקריאה ב"אודסה סטאר" היתה שונה לחלוטין. עלילה מבולבלת ולא ממוקדת. אין כניסה הדרגתית לחיו של הגיבור. פרד מורמן הוא פשוט אדם מגעיל. גם שלוסר ולומן לא היו מקסימים במיוחד, אבל מורמן פשוט מיזנטרופ אלים ומוג לב. הוא נהנה להשפיל את החלשים ממנו, בז להם ומוכן להרוג ללא שום נקיפות מצפון אם רק לא יתפס. לשלוסר ולומן היו סיבות להתנהגותם. במקרה של מורמן נראה שלקוך נמאס לבנות סיפור עלילה שיצדיק את התנהגותו של הגיבור. "עזבו אותי משטויות כאלו" אני יכולה לשמוע אותו חושב בהולנדית, "אל תתחסדו קוראים יקרים, הרי אתם קוראים אותי רק בגלל שאתם אוהבים לקרוא על המכות, מכות שאתם מוגי הלב לא מעזים לתת. אז בשביל מה לכתוב את כל המסביב. זה לא מעניין אותי ולא מעניין אתכם."
תסלחו לי, אבל הקריאה ב"אודסה סטאר" היא כמו צפייה בסרט פורנו סוג ז'. יש איזושהי עלילה אבל אף אחד אפילו לא מעמיד פנים שבשבילה הוא רואה את הסרט. אז אני לא יודעת אם קוך באמת כזה דוחה ופשוט עבר לכתוב את מה שבאמת מעניין אותו ומאס במה שלדעתו הוא תפאורה בלבד, או שזה הקרדיט שקוך נתן לקוראים. "הנה תראו, אני שוב בועט בממסד, איזה חתרני אני, בטוח מגיע לי עוד פרס."

התאכזבתי מאוד. ספר שני ברציפות שחשבתי שיגרום לי הנאה גדולה ובסוף טעיתי בגדול.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

מכירים את ההרגשה הזו שאתם נתקלים במאמר של פרופסור חצרוני, או אולי איזה סרטון שרץ ברשת של איזה פסיכופט שמתעלל בבעלי חיים. מצד אחד- אתם מתים לדעת מה יש לקקה הזה (חצרוני) להגיד הפעם, ומצד שני אתם יודעים שאם תלחצו על ה-פליי בסרטון, התוכן לא יהיה מרנין(הפסיכופט).

ככה זה עם הספרים של הרמן קוך. הוא גם איזה גרסה של חצרוני ספרותי. הוא מתריס, הוא מקומם, אבל אדיש הוא לא משאיר אותך. אם קראת בעבר ספר שלו- אתה יודע שקל זה לא יהיה, ומצד שני קשה לעמוד בפיתוי.
זה מרגיש לי כאילו שקוך יושב בנקודה הזו שבין המוסרי ללא מוסרי.אותה נקודה בגבול שהיא מאוד שברירית, כמעט בלתי נראית. והוא-קוך- מנופף באצבעו לדמות-יציר מחשבתו- ומסמן לו באצבע תנועה כמו אומרת: בוא, בוא. בוא תעשה צעד אחד קדימה, עבור את הגבול. כיף פה.אפשר להשתולל פה. יאללה בוא.

הנוסחה שלו קבועה, ומספר לספר אני מגלה שהוא גם תבניתי (שאת זה פחות חיבבתי).הגיבור הראשי תמיד יהיה בעל משפחה נורמטיבי, כשקוך דואג להעמיד אותו אל מול דילמה מוסרית, ולבחון עד כמה הגיבור יעבור את הגבול. והם עוברים. תמיד. ואנחנו הקוראים תמיד נזוז בכסא בחוסר נוחות. ספרים עוכרי שלווה קוראים להם. כי הגיבורים של קוך, בעלי המשפחות הנורמטיביים, הורים לנער/ה מתבגרים, אנשים עובדים ומפרנסים את משפחתם,מעורים בקהילה, לא אנשים מהשוליים של החברה. אלא כאלו בדמות של השכן ממול. לכן הם עוכרי שלווה. בגלל הגבול הדק, בגלל שכל אחד הוא עבריין בפוטנציה. הפריכות והשבריריות הזו היא שמבהילה.

במרכז הספר עומד פרד, נשוי ואב לבן מתבגר. פרד, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נתקל ערב אחד בעת בילוי בקולנוע בחברו מימי בית הספר התיכון,מקס. כבר אז בעודם נערים היה מקס על תקן המופרע, ועתה בבגרותו, נוכח פרד לדעת שמקס דהר קדימה במלוא המרץ, שיכלל את המופרעות, ובנה עליה קריירה. של עבריין,ולא צעצוע. מהסוג שלא היית רוצה אותו בחייך.

פרד מחדש קשריו עם מקס, נעזר בו לעינייניו האישיים, מבלי לדעת שבעצם מקס סימן אותו לצרכיו, והוא רק כלי משחק בידיו. וכמו כל דבר בחיים, וכמו שכל אחד יודע- אין בחיים מתנות חינם. לכל דבר יש מחיר- ופרד נדרש לשלם את המחיר- והוא כבד.

קוך הוא קול אחר. יש לו איזו שריטה, בטוח. הוא מעז לשפוך החוצה ולהעלות על הכתב את כל אותם דברים שאנשים אפילו פוחדים לחשוב עליהם. וגם אם הוא גורם לקורא לזוז בחוסר נוחות על הכסא עליו הוא יושב, אבל אם בסוף הקריאה הקורא יחשוב לעצמו איך הוא הופך לאדם טוב יותר, ולא אחד כמו הגיבורים של קוך- דיינו.

לאוהבי קוך- מומלץ מאוד. כי להמליץ על ספר של קוך זה לעולם לא יהיה :וואו, איך נהניתי. עוכר שלווה כבר אמרתי? אמרתי.

לפני 9 שנים•dina
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

סלוואדור דאלי היה הכוכב העולה שלי.
במשך שנים הערצתי את ציוריו, ציטוטיו, סגנון חייו והעובדה שאישה אחת היוותה השראה לרבות מיצירותיו.
הוא אהב לזעזע, לפרוץ גבולות ולהתנסות בדברים חדשים אך עם זאת שמר על סגנונו הייחודי ולא נתן לאף אדם או מבקר להכתיב לו מה עליו לצייר וכיצד עליו לנהוג.
באחת מהחוברות של טאשן נכתב כי בצעירותו עמד בקצה גרם מדרגות והחליט להפיל עצמו עליהן כדי לראות מה יקרה לו.
הוא שבר רגל, כמה צלעות ושן קדמית אחת, דמו טפטף על רצפת העץ והתנקז בחריצים ו״הנסיך״ היה מאושר...
ההתנסות בכאב, המפגש עם הגועל, חלומותיו המסויטים אותם זכר במדויק הביאו לו תהילה בלתי נשכחת שבאה לידי ביטוי באמנותו המונומנטלית.

לאחר זמן מה לקה האמן במעין עצלות או שמא היתה זו שאננות, אין לדעת.
אולי הזקנה הביאה אותו לפיכחון או ההשתתפות באינספור מסיבות, סמים ואורגיות עד כי נלאה מהן והרגיש שהגיע לתחתית.
ציוריו המדהימים הפכו בהדרגה לשירבוטים חסרי משמעות, ציורי מים על קנבס בצבעי גלידה וחתימה מסולסלת ענקית בתחתית המעידה על עיסתו.
וכך יצא שהצוואה שהשאיר הפכה לצואה והותירה את מעריציו ובינותם, אמתכם הצנועה,
למאוכזבים על שום שלא פרש בכבוד, שטינף עצמו לקראת הסוף ומכר את שמו לכל דכפין: רהיטים, טלפון משובץ אבנים אדומות נוצצות ורישומים מהסוג שמכינה בתי בגן החובה ואני שומרת כי אין לי לב לזרוק.

אני חוששת שהרמן, יקיר נפשי, ההולנדי המעופף שלי ושל עוד רבים אחרים, עומד לאבד את הכנפיים. שם נפשו בכפו ומשחק אותה איקרוס, המתלהב הפזיז ששכח את הוראותיו של אביו ועף קרוב מידי לשמש שחיממה את כנפיו, המסה את הדונג וסופו שנפל לים וטבע.
הוא עדיין שנון כלהב וכותב על נושאים שנויים במחלוקת: הרצון למצוא חן בעיני בנו (תזכורת לארוחת הערב), ההערצה חסרת האחריות לעבריינים ואנשים בעלי כח, תיעוב כלפי מהגרים, שחורים, לבנים וטינה מהולה בבוז לאנשים הפשוטים, למפגרים ולשמנים.
אך הפעם עבר לדעתי את גבולות הטעם הטוב.

משיכות המכחול המדויקות והמהוקצעות שלו בשני ספריו הקודמים הפכו למריחות צבע גסות בסגנון ואן גוך ושלא תבינו אותי לא נכון, האחרון הוא אחד מחביביי אך סגנונו היה כזה מלכתחילה וכך גם ניתן היה לזהותו מבין ים האמנים האחרים.
זה בסדר קצת לאבד את הדרך, להוסיף מוטיבים חדשים, לתת אינטרפרטציה חדשה לסיפור שהיה בחדשות המקומיות אך להיטפל ללא סיבה מוצדקת לעלובי החיים ולהתנהג בבריונות כלפי האנשים הרגילים כבר לא מספיק טוב בשבילי.
זה כבר פתטי, מאבד את הפאנץ׳ והופך את המספר לבנאדם מריר, עלוב וחסר חיים.

ארוחת הערב הכניסה אותי לאקסטזה, בבית קיץ עם בריכה חוויתי אביונה.
ואילו הספר אודסה סטאר משול בעיני למאהב נרקסיסטי שרואה רק את עצמו ומתעלם לחלוטין מהפרטנרית שלו. משאיר אותה בודדה, מאוכזבת ובלתי מסופקת.
קוך יודע מה מדליק אנשים, יודע בוודאות על איזה נקודות תורפה ללחוץ ולא ממש יודע מתי צריך להפסיק.

מקווה שעוד ילמד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•shila1973
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

ספר חכם, כתוב מצוין, מתורגם מצוין, אולי גס מידי, אבל זהו אחד הסממנים של קוך שעובר מקיצוניות לקיצוניות.
מה שבטוח לא תישארו אדישים. לדעתי הוא לא פחות טוב מארוחת ערב ובית קיץ עם בריכה.
מסכים שהוא קשה לעיכול לעיתים אבל הוא ייחודי, מהנה וסוחף.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•משה
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

ספר מוזר, מעצבן, מבלבל ובלתי מובן ברובו (עד הסוף שבו הכל מתבהר), מטריד ומעכיר את שלוות הקורא.
עד אמצע הספר קראתי אותו באיטיות מרוב שהוא היה משעמם ולא ברור, "קופץ" בין ארועים בהווה לבין זכרונות מהעבר הקרוב והרחוק. אהבתי מאד את שני ספריו הקודמים של קוך ("ארוחת הערב", "בית קיץ עם בריכה") שאליהם התחברתי מיד, ולכן החלטתי להמשיך בקריאה של ספר זה, ואני שמחה שלא נשברתי. ככל שמתקרבים לסופו יש מתח ודריכות, והעניין גובר.
קשה לי אפילו לתאר את העלילה של הספר הזה כי היא מורכבת, וגם כדי לא להרוס את הקריאה לקוראים אחרים.
ניתן רק לתמצת אותה בכך שהמספר הינו דמות בעלת דחפים אלימים, שקרובים מאוד להתפרצות ולעלייה אל פני השטח ואף לביצוע.הוא מוצא שני אנשים שיעשו בשבילו את "העבודות השחורות" ובסוף הם אלו שמשלמים על כך מחיר יקר.
למרות שהספר כתוב בגוף ראשון, לא ניתן בכלל להזדהות עם המספר, ובוודאי שלא עם אף אחת מהדמויות האחרות. המאפיין את הספרים של קוך הוא תחושת הניכור של האדם עם עצמו או עם סביבתו, יחסים קרים ומעוותים במשפחה ויצרים אפלים שחלקם מודחקים וחלקם באים לידי ביטוי.
אני מציעה לשים לב לכל משפט בספר ולכל אפיזודה, כי הם בעלי חשיבות רבה שמתבררת רק בסוף.
קורא שיצלח את קריאת הספר יצא נשכר ממנו. למרות שאין בו מסר או מוסר השכל, המשכתי זמן רב להרהר בו לאחר תום הקריאה.

לפני 11 שנים•יסמין
אודסה סטאר

אודסה סטאר

הרמן קוך

עוד ספר ממוחו המעוות של הרמן קוך...
מעוות בקטע טוב, בקטע הזוי ... כמו גירוד עקיצה עד כדי זוב דם. משהו שאתה מרגיש שצריך לא לעשות אבל אתה לא יכול להימנע.
הרמן נכנס למוח המעוות של אדם נורמטיבי לכאורה מהשורה שכולנו מכירים ופוגשים וחושף אותנו לתוככי מחשבותיו הקשות ביותר - החולניות.
כמו בספריו הקודמים (ופה אפילו יותר לדעתי) גם פה הוא לא חוסך מאיתנו את הדימויים הדוחים והגרוטסקים על גוף האדם בצורותיו השונות. הוא מתאר כמעט בגועל לפרטי פרטיים צורות חיצוניות של אנשים ופוסל בעצם את זכות קיומם בגלל כיעורם או פיגורם השכלי...
הדמות שלו הפעם כל כך קיצונית לטעמי שאולי באמת יש משהו בזה שזה הספר הפחות טוב שלו מהשלושה - הוא הכי קיצוני זה בטוח.
הוא לקח את כל מה שהיה בספרים הקודמים והעלה את זה מדרגה. כמו כל דבר שמוסיפים יש סיכון מסויים לעבור את גבול הטעם הטוב. אני בהחלט יכולה להבין את מי שיחשוב שפה זה עבר. קשה לקרוא על דמות ראשית בספר בלי יכולת להזדהות איתה בכלל ובלי להרגיש אליה טיפת אמפטיה.
מבחינת עלילה נטו לטעמי בית קיץ עם בריכה היה טוב יותר. מבחינת רעיון ארוחת ערב היה טוב יותר.
סך הכל עוד מאותו דבר של הרמן קוך... שווה קריאה. אמנם אתה יוצא קצת מזועזע ממנו אבל שווה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא