ביקורת ספרותית על אודסה סטאר מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

****




תראו, אני לא הולך להתנצל כאן. קראתי את הביקורות הפושרות שהספר הזה קיבל גם מאנשים שאני לגמרי מעריך את דעתם, ולמרות שבמובנים רבים אני מסכים עם מה שנכתב בהן, מצאתי עניין רב בספר ואני חש שעלה בידי בחלקים לא מעטים ממנו לצלוח את המחסום המיזנטרופי, השטוח, הדוחה אפילו, של המספר ולהתחבר לאמת העירומה והבוטה שלא ממש מנסה להסתתר מאחוריו.

זה לא שב"ארוחת הערב" או "בית קיץ עם בריכה" הרמן קוך מתיימר להיות מעודן, אלא שכאן הוא אפילו לא מנסה להחליק לנו את הדמות הראשית בדלת האחורית כך שנתרגל אליה או נזדהה איתה ורק אז שנבין שהוא קצת פסיכי, כמו שקורה ב"ארוחת" וב"בית". פה, גיבור הספר הוא מישהו שגורם לנו להצטמרר ביותר משמץ של אי-נוחות, כי הוא אשכרה חרא של בנאדם, ואפילו לא חרא של בנאדם שמנסה חלק מהזמן למצוא חן בעינינו. הוא חרא, הוא לא מתנצל, הוא תאוותן ושונא נשים, שונא חלשים, הוא חנפן ומניפולטור ושיכור כוח ואין בו אפילו רמז מהחן הבהמי משהו שיש לטוני סופרנו, למשל. אם כבר, אז הוא די מזכיר את ראלף סיפרטו הגועלי.

ואחרי כל מה שנאמר פה, מצאתי במחשבות של הרמן קוך, דווקא באלה שעוברות בגוף ראשון מפיו של האיש האיום הזה - דברים שאני חושב בעצמי, שגם אם הם בוטים ודוחים, יש בהם אמת עם כוח ומומנטום כביר של קוביית בטון מזויין שתחתיה קוברים את המלשינים של המאפיה. נכון, זה לא נעים לשמוע את המחשבות האלה, לא בהקשר לעצמנו, כי אנחנו הרי כה מוסריים ובעצם טובים, גם שם בפנים בפינות החשוכות. טובים מאוד. אנחנו אפילו עוזרים לאנשים מבוגרים לעלות במדרגות, וישבנו עם הילד של השכנים להכין שיעורים ואנחנו אפילו מסוגלים להביע אמפתיה טהורה ב-98 אחוז למישהו שמספר לנו שמישהו מבני משפחתו חלה בסרטן. אנחנו לא באמת מדמיינים איך היינו דוחפים דוקרן קרח לראשו של השכן הזחוח והמעצבן שלנו, אילולא האלה המונפת של החוק, או איך היינו דוחפים את הבן המתבגר שלו מהאופניים החשמליים המהירים מדי אל הגדר הקוצנית, אבל ממש ממש בכוח, אחרי אלפיים חמש מאות אזהרות וכמעט-דריסות. אנחנו לא.

אז ייתכן שזה פורנוגרפי כמעט, או שזה גס ובוטה מדי, אבל הדברים שהוא אומר, בצורה שהוא אומר, אני חושב שהם מצליחים, דווקא ככה, דווקא בגלל שהם לא מתחנחנים, או מסתתרים מאחורי מטאפורות מדוייקות מדי. אולי קוך מפסיד ככה חלק מהקוראים שהרימו גבה משועשעת כשהוא היה הבחור הזה שמספר בדיחות גסות במסיבת הקוקטייל המפונפנת שהם נמצאים בה, אבל יזדעזעו עד עמקי נשמתם כשהוא ישתין בלי להרים את מושב האסלה (בכוונה) או יכניס מול כולם סטירה מצלצלת לאשתו אחרי שרקדה קצת צמוד מדי עם מישהו אחר, למרות שזה בדיוק אותו בנאדם. יש לנו גבול מוסרי ואופנתי ביחס למה שמותר לנו להגיד או אפילו לחשוב, ואת גבולות השיח האלה אנחנו אמורים לבחון כל הזמן, לדעתי, ולאתגר את עצמנו לא רק בשאלות הבנאליות הקיימות באזור הנוחות המוחלט המגודר והתקין פוליטית שלנו. ברור שאסור להרביץ לילדים. אבל מתי כן? ברור שצריך לעזור לאנשים. אבל מתי לא? ברור שאסור לגנוב. אבל למה לא? ברור שלאכול בשר זו בחירה לא מוסרית. אז למה רובנו עושים את זה בכל זאת? ואני אפילו לא מנסה להיכנס כאן לדברים הכואבים באמת. אני לא מעז.

אבל כמה כוח יש לשפה של קוך. הנה, למשל:

"הצצתי מבעד לפתח חדרי השינה על אשתי ובני. היה זמן שהאמנתי שלא יוכלו לחיות בלעדיי, שאחרי מותי מחכה להם נפילה חופשית, כמו נוסעים שנותרו במטוס אחרי שהטייס צנח בכיסא המפלט וניצל. בקיצור, האמנתי שאין לי תחליף. ומי שמרגיש שאין לו תחליף לא מטיל ספק בקיום שלו. "

"במקום כלשהו בתחתית החזה שלי משהו צנח. יותר מצניחה, זה נראה כמו מין צעד מוטעה שאתה עושה בירידה במדרגות כשאתה חושב בטעות שכבר הגעת למדרגה האחרונה."

"הכלב התיישב לחרבן בגינה. מרוב מאמץ החלק הפנימי הוורוד של הזין הכלבי שלו נלחץ החוצה מבעד למעטפת השעירה. הוורוד היה באותו רגע - זה היה חודש פברואר - הצבע הבהיר ביותר בכל הגינה." (אני חושב שזו צורה סופר מקורית ולא סתמית בכלל, בהינתן ההקשר, לתאר טון או מצב בצורה מדוייקת. אז זה דוחה ועלוב קצת, זין של כלב. אבל זה גם מצחיק. וזה שהזין של הכלב ולא סתם איזה פרח היה הדבר הבהיר ביותר בגינה של השכנה הזקנה שלו שמזניחה את הגינה שלו וקיומה הוא עצם בגרונו - ובכן, אני חושב שזה מבריק.)

"הייתי צריך להתגבר על עצמי כשנכנסתי למים. זאת היתה אותה הרגשה שמרגישים כשצריך לשלוף מהשירותים מטבע שנפל לתוכם, ואתה צריך להכניס את כל היד אל מי האסלה לפני שאתה מוריד את המים." (לא כתוב "נגעלתי". וזה בדיוק העניין).

והנה משהו שקשור לספר הזה בפרט, אבל גם לספרים ולחוויות אחרות בכלל:
"כבר קרה שהזמנתי אנשים לסרט (או השמעתי להם מוזיקה או נתתי להם לקרוא משהו) כי שיערתי שזה יעורר אצלם את ההרגשה שאני הרגשתי. אולי זה משהו אחר - יותר מלהרגיש את אותה ההרגשה חשוב לי בעיקר להסביר לאדם אחר בצורה עקיפה דרך הסרט, היצירה המוזיקלית או הסיפור המסויים משהו על עצמי שלא קל להסביר במלים או בשיחה.
אם באותו רגע האחר מרגיש, ממש לפני תחילת סולו הגיטרה בשיר שחרשת שנים, את אותה הצמרמורת בגב, קרה משהו שאי אפשר לסגת ממנו יותר. אבל אם האחר מושך באמצע השיר בכתפיו, או אפילו מדבר באדישות כשהסולו מתחיל, אז הוא או היא למעשה מתים קלינית. זה עד כדי כך פשוט".



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על אודסה סטאר