ביקורת ספרותית על אודסה סטאר מאת הרמן קוך

---

אפשר לומר שפיתחתי אובססיה קלה להרמן קוך מאז קראתי את ספרו 'ארוחת הערב'.
קראתי אודותיו, גיגלתי, חקרתי, רחרחתי ובניגוד למנהגי לא להיכנע לצו השעה הספרותי, דווקא כן קניתי את ספרו החדש מיד כשיצא לאור. אבל שיא האובססיה הקלה שנתקפתי בה היה מחשבה קצת מופרעת שעלתה בראשי: אני רוצה להיפגש עם קוך באמסטרדם. אפילו עשיתי כמה גישושים לגבי ההיתכנות של זה.

מה? למה לא? זה לא כזה מופרך. הוא בטח ישמח.

אולי הוא אפילו יתרגש וירגיש מוחמא להיפגש עם קוראת נלהבת שתטען כי עשתה את כל הדרך מישראל רק כדי לקבל ממנו חתימה על הספרים שלו. זה שקר, אבל הוא לבן, קטן ולא מזיק.
ואז, הוא כנראה ירגיש מחויב לנהל איתי איזה סמול טוק או משהו, כי בכל זאת, נסיעה לאמסטרדם זה עניין של כמה מאות יורואים. וכשהשיחה תתחיל לקלוח, אני לא אתאפק ואגניב איזו אמירה ממוחזרת וחסרת מעוף שאמרו אותה קודם לפני על איך שהספרים שלו בועטים בבטן של הקורא, ולמרות שהוא שמע את זה כבר מאתיים-אלף פעם הוא בכל זאת יסמיק כי בתמונות שלו הבחנתי שיש לו גנים ג'ינג'יים ופרצוף עם אוריינטציה סימוקית. אני גם אספר לו שזיהיתי בין שלל סימני הפיסוק בספריו את הנקודה הישראלית (אני רק צריכה למצוא דרך שזה יישמע שנון גם באנגלית) ואז כנראה נגלוש קצת לפוליטיקה ואני מאמינה שהוא יודה שהוא פרו-ישראלי ואנטי-אובמה. אני אצטרך להתאפק לא לחבק אותו. אני גם אשאל אותו אם הוא זב"חניק צמחוני או אפילו טבעוני כי אי אפשר שלא להבחין ברגישות ובחמלה שלו כלפי בעלי חיים שבאות לידי ביטוי בכל ספריו. מובאות לכך אפשר למצוא ב*פינת החי. ואני מקווה מאוד שלא אשכח לפרגן בגדול למתרגמת הישראלית של ספריו, ענבל זילברשטיין, כי היא ראויה למחמאות ול***תשבוחות.

ואז, כשאני אראה שהמילים שלי נוגעות בו ושנוצרת כימיה פמיליארית אני אקבל עוד קצת ביטחון ואשאל אותו את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב במהלך הקריאה של הספר החדש שלו: איפה נגמר הרמן קוך ואיפה מתחילות הדמויות של הרמן קוך?
והשאלה שבאמת מסתתרת בתוך הניסוח המכובס הזה היא: כמה הרמן קוך יש בתוך הדמויות שלו? "אין האדם כותב אלא מהרהורי לבו" – נכון או לא נכון? אם זה נכון, זה קצת מסוכן מבחינתי. למה? כי אם האלימות השופעת והפושעת של דמויותיו חילחלה אליהן ממנו, אז...

אבל גם אם לא, זה עדיין מפחיד. מסיבות אחרות.

פגישה עם הרמן קוך היא עסק מפחיד. היא לאמיצים בלבד, לאלו שבטוחים בעצמם לחלוטין, לאלו שיש להם קליפה עבה וקשיחה, שמסתובבים עם שכפ"צ רגשי. לפיל עם עור של בנימין נתניהו. כי אם פעם (כלומר, לפני שני ספרים) חשבתי שקוך הוא הילד החכם והנבון שצועק "המלך הוא עירום", היום (כלומר, אחרי הספר השלישי) אני די משוכנעת שהמלך דווקא לבוש לפעמים, וקוך מפשיט אותו. המלך לא תמיד לבוש בטוב טעם ובטח שלא בקוך טעם, אבל הוא כן לבוש. וקוך מפשיט אותו בכוח, גם כשלא צריך.
ואני לא רוצה שהוא יפשיט אותי.

קוך קודם כל מפרק אותך לחלקים ואחר כך שובר את החלקים לחתיכות קטנות ואז הוא מנפץ את החתיכות הקטנות לרסיסים עד שנשארים ממך רק פירורים. הוא מדמיין אותך בפרטי פרטים בכל מיני מצבים שאתה לא רוצה שאף אחד ידמיין אותך בהם ואתה לא חושב שמישהו מסוגל לדמיין אותך בהם או בכלל ירצה לדמיין אותך בהם. הוא רואה את הבפנוכו של הבפנוכו שלך, של הלב אבל גם של הראש, ואני לא בטוחה מה מהשניים יותר מאיים עלי.

אני חושבת שאפילו מכשירי רנטגן פוחדים מהרמן קוך כי **הראייה הרזולוציונית המטורפת שלו בטוח שורפת להם את המה-שזה-לא-יהיה שמפעיל אותם.
קוך רואה את כל הפגמים שלך, המגרעות, החסרונות, הליקויים, השריטות, הפחדים, הדפקטים. גם את אלו שניסית להחביא הכי עמוק שאתה יכול וגם את אלו שאפילו לא ידעת שקיימים בך. את הרזים, הסודות, את צפונות הלב, את המחשבות הכי נסתרות, את המאוויים הכי כמוסים, את נקודות התורפה והחולשה. אתה שקוף מולו והוא רואה דרכך. ואני לא בנויה להיות שקופה. השקופים של הרמן קוך הם לא השקופים של אריה דרעי. אצל דרעי, השקופים הם בלתי נראים, הם אלו שלא סופרים אותם. אצל קוך, השקופים חשופים לעיניו. הם קליפת זכוכית שלא מסתירה דבר.


ציטוט מתוך ראיון עם הרמן קוך:
אני תמיד מתחיל בידיעה מעטה ככל האפשר על העלילה. כך אני יכול להיות להפתיע את עצמי ואת הקורא. זהו גם מתכון מצוין נגד השעמום במהלך כתיבת רומן ארוך (וקריאה של אחד כזה). הדבר הכי חשוב שעלי לדעת הוא מי יספר את הסיפור ומהי נימת הקול של אותו מספר. ברוב הפעמים כשאני כותב את המשפט הראשון, אני יודע מי הוא יהיה.

אז קוך אמר שכשהוא מתחיל לכתוב ספר הוא יודע מעט ככל האפשר על העלילה, כי כך הוא מפתיע את עצמו ואת הקוראים.
הפעם, הרגשתי שגם בסוף הספר הוא לא ידע יותר מדי על העלילה. הייתה בכלל עלילה? לא בטוח.
ויתרה מכך, הפעם גם היה לי נדמה שלא קוך הוא זה שסובב את ציר הזמן של הספר אלא שציר הזמן סובב את קוך, והוא יצא משליטה ועשה לו כזו סחרחורת עד שהקוראים כבר לא ידעו מי מה מו איפה למה כמה ובעיקר מתי.

הייתכן ששונרא החתול, שהשתפכה בלי מעצורים על הרמן קוך ושאוהבת חתולים, תמתח ביקורת על ספר של הרמן קוך, ועוד על ספר שמתחיל עם חתול?
זו שורת הפתיחה של הספר: למקס ח' היה חתול שחור שהיה מזנק על ראשך מיד כשהצצת בדלת.

הייתכן?
כן.

נדמה שהספר הזה נכתב כדי לסמן עוד וי, כדי לא להשבית את פס הייצור, כי עבר זמן מאז הספר הקודם של קוך והגיע הזמן לשחרר עוד ספר. אז הוא שחרר ספר מבולגן, מטורלל, אלים, גדוש במיניות בוטה ולפרקים מיותרת, שאין בו שום פואנטה. גיבוב של מילים ועוד מילים שלא מתגבשות לכדי משהו קוהרנטי. אפילו שם הספר נראה כשם שנבחר באקראי ולאחר יד, כי 'אודסה סטאר', אם בכלל, היא הממלא מקום של העוזר של הסגן של התת של הכמעט עלילת משנה, וגם זה בקושי.



בסופו של דבר הפגישה עם הרמן קוך לא התקיימה. ירדתי מהעניין ולא חתרתי למגע.

ובטיסה מאמסטרדם הביתה נתקפתי חרטה ודכדוך קל. אז נכון שלא קבעתי איתו מראש ונכון שהוא מפחיד, אבל מה מנע ממני בעצם להגיע לביתו בלי הודעה מוקדמת, להקיש על דלתו ולומר: שלום, מיי ניים איז שונרא, איי אם פרום איזראל אנד איי אם יור נאמבר וואן פאן. דיס איז מיי אייפד. קן יו פליז סיין מיי בוק?
(איך בכלל חותמים על ספר דיגיטלי? בחתימה דיגיטלית?)

אבל זה עוד יקרה. אני צריכה לחזור לאמסטרדם כי התיק שקניתי שם נקרע ומישהו צריך לקחת אחריות על זה.
האסטה לה ויסטה, מיסטר הרמן קוך. איי וויל בי באק. יו וויל נוט גט ריד אוף מי סו איזילי.

החרם הדירוגי נמשך, וטוב שכך, כי הידיים היו רועדות לי אם הייתי צריכה לתת להרמן קוך פחות מחמישה כוכבים זוהרים ומנמצנים ונצנצנים ומנצנצים.
הנה, הן כבר רועדות.


ואחרי כל זה, אני מחכה לספר הבא של קוך. אני לא מוותרת עליו.
כי אם לכל סיר יש מכסה, אז קוך הוא המכסה הספרותי שלי.


המלצות שונראיות לגבי אמסטרדם

The English Bookshop
Lauriergracht 71
Amsterdam
חנות פינתית בגב של שוק הפרחים עם מאות כותרים באנגלית ב-5 יורו.
רוב הספרים מסודרים בסדר אקראי ולא מקוטלגים, אז ייתכן שהחנות מתאימה רק לסבלניים ולמיטיבי הלכת.

De Poezenboot
Singel 38 G
Amsterdam
בית מחסה צף לחתולים. הסירה קטנה ושעות הפתיחה מוגבלות, אבל די בכמה חתולים כדי לשמח לבב שונרא. הכניסה היא בחינם אבל אין מצב שהיד לא נשלחת לכיס ושולפת ממנו תרומה באהבה גדולה.
Prrrrrfect



*פינת החי

שתיקת הכבשים (עמ' 17)
למעילים עם צווארון הפרווה היה באמת ריח של כבשה, למרות שזה היה ריח של כבשה שכנראה שכבה מתה על מדרון קירח הרבה זמן לפני שעיבדו אותה לצווארון של המעיל.

פה קבור ה(קקי של) הכלב (עמ' 24)
לנו הייתה אז רק הקומה מעליה. מהמרפסת ראיתי את גברת דהבילדה מסתובבת באופן קבוע עם מגרפה. היא לא סילקה את הצואה של הכלב אלא רק הסוותה אותה בשטחיות במידה כזו או אחרת של הצלחה. הכלב היה מנוקד, מגזע לא ידוע, ובאמת גדול מכדי שיוציאו אותו אך ורק לגינה. בהתחלה הוא היה משוטט ונובר דקות ארוכות בין הצמחים, כנראה בחיפוש אחר מקום שלא יוכל להריח בו את עצמו. וכשבסופו של דבר כרע, מבויש כמעט, על רגליו האחוריות, הצטלבו מבטינו לפעמים. לא יכולתי שלא לחשוב שהמבט הכלבי הזה שנשלח אלי מבין השיחים הוא קריאה לעזרה. כאילו הכלב ציפה למשהו מהגבר שעמד והסתכל עליו בשתיקה מהמרפסת בקומה העליונה, ציפה שאזום משהו כדי שהדברים יחזרו להיות כמו פעם, שבכל מקרה אתערב ואשים קץ לחירבון המשפיל הזה בגינה.

אוף גוזל (עמ' 38)
"סבלנות, זאת המילה," שמעתי מאחורי את הקול של גיסי. "מסכנה זאת פשוט לא המילה הנכונה כאן. מסכן זה כלב ים חולה מכוסה בשאריות נפט. מסכן זה גוזל שנפל מהקן ושבר את הרגל. איבונה מתייחסת ככה אל העוזרות מהעולם השלישי - כאילו הן כלבי ים חולים או גוזלים עם רגליים שבורות שצריך לשים בקופסת קרטון ולטפל בהם."

צפרדע איטלקית (עמ' 67)
"איטלקים בתחת שלי," אמר דויד. הוא פתח את הקטלוג בעמוד הראשון, בתמונה של הפיאט מולטיפלה החדשה. "תראה את זה! זה נראה כמו צפרדע. צפרדע חולה. או חיה חולה ומפוחדת אחרת עם רגליים. גועל נפש! ראית פעם אחת כזאת באמת? אני כן. אתה מסכן אם אתה מעז לנהוג באחת כזאת. הכוונה בטח הייתה שזה ייראה משוגע ונחמד כזה, זה מה שהכי נורא פה. שאנשים שקונים מכונית כזאת חושבים שזה הופך אותם למשוגעים ונחמדים כאלה."

הם יורים גם בסוסים (עמ' 67-68)
ישבנו ושתקנו. בטלוויזיה רצה באחו ילדה שהחזיקה פוני קשור בחבל. [...] הפוני צלע, ראיתי עכשיו. [...] הילדה בטלוויזיה חיבקה עכשיו את הראש של הפוני. דמעה זלגה על לחיה. גם בלי הקול אפשר היה להבין שלפוני לא נשאר עוד הרבה זמן לחיות. [...] לילדה העצובה היה אבא מבין שהוביל עכשיו את הפוני מאחורי הסככה, כדי לגאול אותו שם בירייה מייסוריו בלי שהיא תראה את זה. הילדה בכתה ואטמה את האוזניים. [...] לפוני בטלוויזיה היה קבר. קבר עם פרחים. הילדה הפריחה נשיקה ביד. ברקע התנשאו פסגות הרי הרוקי, גדולות ולבנות בשמים.

חיה בכלוב (עמ' 94)
כבר התחלתי לדחוף את המים בסמרטוט רצפה חזרה לחדר האמבטיה, ואז שמעתי לראשונה קול מלמטה. דלת נטרקה, ואז קול התלונן במעומעם. קול צעדים מסורבלים וכבדים נשמע במסדרון, אבל ללא כיוון ברור, כמו צעדים של חיה גדולה וכמעט עיוורת שנתקלת ומתנגשת בכל דבר בחשכת הכלוב שלה. נשמע קול שלא זיהיתי, שנגרם כנראה מהתהפכות ההליכון. גם הכלב התחיל עכשיו לנבוח.

חיי כלב (עמ' 97)
"היית רוצה לצאת יותר החוצה, נכון, בוף?" אמרתי. "לרחוב אמיתי, עם עצים ושקיות אשפה וכלבים אחרים. אבל לאישה כבר קשה לצאת לרחוב, מה? וכל כך איטי, וזה לא כיף גדול. ובגלל זה היא נותנת לך לחרבן בגינה, עד שלא יישאר אף מקום אחד שלא תוכל להריח את החרא של עצמך." גם גברת דה בילדה הטתה עכשיו את הראש, ואם אני לא טועה היא הפנתה אלי את האוזן "הטובה" שלה. האמת היא שהיא הייתה צריכה להיכנס פנימה, לא דיברתי אליה אלא לכלב שלה. מצד שני אולי גם היא יכלה ללמוד מזה משהו. "לאנשים יש חיה," המשכתי. "או ילד, והם תמיד יודעים לסובב את זה ככה שמה שהם עושים זה תמיד לטובת החיה או לטובת הילד. החיה מסכנה או לא מזיקה לאף אחד, הילד צעיר מכדי לדאוג לעצמו. שניהם בכל מקרה נזקקים, זאת מילת המפתח. אנשים אוהבים שנזקקים להם. אבל כשזה מתהפך, אין להם הרבה מה להציע. הם נהיים זקנים וחולים, ואתה צריך לצרוח חזק עד שהם מבינים אותך, או שהם שוכחים כל מה שאתה אומר להם. ככלב אתה צריך להשתרך אחרי הליכון ולחרבן בגינה, ובתוך כל זה להתפלל שבעתיד הקרוב יהיה מישהו שייתן לך לאכול אם בוקר אחד הגברת תמות על הכיסא שלה." הסיפור עוד לא נגמר. הסיפור היה בעצם הרבה יותר ארוך, אבל הכלב כבר לא הקשיב. הוא שירך את דרכו חזרה לדלת המטבח כשראשו כמעט בגובה העשב. גם גברת דה בילדה הזיזה את אחת מנעלי הבית הכחולות שלה קדימה כאילו התכוננה להשאיר אותי לבד על המרפסת.

חתוליים על המים (עמ' 102-103)
"יאן פרינד & איבונה קלאסנס" היה כתוב על שלט קטן ליד הפעמון. ומתחת, בטוש אדום על חתיכת בריסטול, "וילקו + תמר". כשעוד לא היו להם ילדים והם גרו בסירת מגורים, יאן ואיבונֶה הדביקו גם את שמות החתולים שלהם על תיבת הדואר. "טיטוס ופּוֹפֶּרד" היו אכן שמות שלא שכחת יותר. אם אני זוכר נכון הם הופיעו גם בהודעה של התא הקולי שלהם: "כמה חבל! אנחנו לא בבית..." ככה זה התחיל. "כמה חבל...!" - אני תמיד קפצתי משמחה כששמעתי את המילים הראשונות האלה - "אנחנו לא בבית. אם תרצה להשאיר הודעה ליאן או איבונה, או לפופרד או טיטוס..." וברקע שמעת מוזיקת עולם שלישי לא ברורה, שהם כנראה התעצלו להפסיק לפני שהתחילו להקליט את ההודעה.


**בפעם השלישית, תודה ליקירוביץ' על האבחנה האלמותית שלו.

***אין מילה כזו "תשבוחות". יש "תשבחות". תודה למחשבות על כך שתיקן את דרכיי.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על אודסה סטאר