ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 23 בינואר, 2015
ע"י סדן
ע"י סדן
אני מאוד אוהב לקרוא אוטוביוגרפיות וספרי זיכרונות ולכן "צללתי" אל הספר הזה בקלות רבה. ג'אנט וולס המחברת מציגה לנו כאן ה"אמריקה האחרת"... אמריקה של עוני והומלסים. אמריקה של אנשים שחיים בקרוונים רעועים, בצריפים ובבקתות מטות ליפול. אנשים שחיים בנדידה מתמדת ובהימלטות מנושים... ואכן ילדותה של של וולס עברה עליה בנדידה כמעט מתמדת מקליפורניה עד ווסט וירג'יניה כי הוריה היו אנשים שלא רצו או לא יכלו לעבוד – וכהורים – לא דאגו כלל לילדיהם... אביה היה "מעופף" עם "ציפורים בראש" עם חזיונות שווא על זהב שהוא עומד למצוא בזמן הקרוב וכל מיני תוכניות גרנדיוזיות שלא היה להן קשר למציאות. זה בנוסף להיותו אלכוהוליסט שגם כשכבר מצא עבודה, פוטר ממנה במהרה. אימה ראתה את עצמה כ"אמנית" ולמרות היותה משכילה ובעלת תעודת הוראה ויכולה הייתה בקלות למצוא עבודה לו רצתה בכך – עבדה רק לעתים רחוקות וגם זה רק כשכלו כל הקיצים... וכך בתקופות מסוימות נאלצה וולס עם אָחִיהָ ושתי אחיותיה לרעוב פשוטו כמשמעו או לחטט בפחי זבל כדי למצוא משהו לאכול. מצבם היה משתנה חדשות לבקרים; כשקיבלו ירושה חיו תקופה מסוימת בתנאים "נורמליים" פחות או יותר עד שגמרו לבזבז את הכסף ואז חזרו בדיוק לאותו המצב הנורא. זה היה המצב עד שהגיעו אחותה והיא לגיל שבו יכלו להימלט מהעיירה הנידחת בווסט וירג'יניה שבה גרו במין חורבה דולפת, לניו-יורק שבה יכלו להשיג עבודה ולהתקדם. אחד הדברים שמרתקים כאן הוא שההורים שבסופו של דבר הגיעו גם הם אחרי בנותיהם ובנם לניו-יורק. בחרו גם בניו יורק לחיות כמין הומלסים שחיים מהיד לפה ופלשו למשל לבניין נטוש וקבעו בו את משכנם... מי שקורא את הספר מגיע בהכרח למסקנה שאורח החיים של ההורים כאן, לפחות במקרה הזה, היה גם עניין של בחירה מודעת שלהם, על אף שבכך גרמו לילדיהם סבל רב. הספר מסתיים בנימה אופטימית ועצם העובדה שהכותבת חייה היום עם בעלה בבית גדול ויפה מחוץ לעיר במעמד אחר לגמרי, מראה ששום דבר אינו גזרה משמיים, אפשר לשנות דברים ואין זה משנה מהיכן הגעת... הספר מרתק וקריא ביותר בעיניי.
2 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
אני פגשתי ילדים הומלסים שברחו מבתים הרוסים, חיו בבית השנטי בת"א ושמחת החיים שלהם הייתה מדבקת. פגשתי גם אנשים שחיו בבתים גדולים ויפים והיו אומללים. דווקא אנשים "מעופפים" יכולים להיות המאושרים שבאדם. השאלה הגדולה היא האם הם מספיק אחראיים כדי להביא ילדים לעולם. העניין של הצלחה כלכלית כשלעצמו לא אומר בעיניי דבר על העושר הפנימי והבריאות הנפשית של אדם.
|
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
כתבת יפה, וזה באמת ספר מצוין.
אם יורשה לי, אז שתי הערות לגבי הספר:
א. סיימת בכך שהכותבת מתגוררת עם בעלה "בבית גדול ויפה מחוץ לעיר" אבל הנקודה היא לא כמות הכסף שיש להם או המעמד החברתי שהגיעו אליו, אלא עצם היכולת של מי שגדלה בבית הומלסים להשתלב בחברה. וזה היה נכון גם לו היא היתה מתגוררת בדירה קטנה בתוך העיר. ב. סיכמת שזה מראה ש"אפשר לשנות דברים ואין זה משנה מאין הגעת". וזו הנקודה בספר שמשגעת את השכל. הכותבת מודה שהיא חייתה בעוני ובהזנחה חומרית. אבל, וזה אבל גדול, היא מספרת על הכלים הרוחניים, האינטלקטואליים והתרבותיים שהוריה הקנו לה במהלך השנים. הכלים האלה סייעו לה אח"כ להתגבר על המחסור הגדול וההזנחה מהילדות. ואז השאלה הגדולה העולה מהספר היא מה זו בעצם "הזנחה" ואיך מודדים אותה. |
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
