“בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...”

“בדרך כלל אני לא אוהב להתלונן על נהגים שאני יודע איזה עבודה קשה זה אבל מה שהיה לי אתמול זה לא נורמלי. אני מתי שיוצא שאני בלונדון עם הרבה דברים אני מזמין הסעה מהמלון לשדה תעופה. בגלל שהיינו חמש אנשים והיו עלינו דברים של הרבה זמן כולל דברים שטיילנו במוטורהום בסקוטלנד והיה שם קר מוות אז הזמנתי מהאינטרנט וואן לשדה תעופה. הזמנתי אותו לשעה שלוש. בשלוש הוא עושה לי טלפון שהוא הגיע. אני יורד למקום ולא רואה אותו. עשיתי לו טלפון בחזרה ואני שואל אותו איפה הוא עומד. לא הבנתי מה שאמר לי שהוא יש לו מבטא הודי שאתה לא מבין אף מילה. אמרתי לו את הכתובת איפה שאני עומד אות אות באנגלית וכל אות הוא שואל עוד פעם וחצי הוא מבין לא כמו שצריך. מזל התקשרו אלי באותו זמן מהמשרד שלהם גם הודי אבל עם מבטא נורמלי שאתה מבין. בקיצור הנהג הזה שיגע אותי. כל חמש דקות אנחנו מדברים כל פעם אומר לי שם של רחוב אחר שלא קשור בכלל ומסביר שעוד חמש דקות הוא אצלי או שפתאם מסביר שאי אפשר להגיע איפה שאני עומד או כל פעם משהו אחר. בסוף בא בשעה איחור ואני מאמין לו שחיפש כל הזמן הזה אבל הוא אין לו מושג מהרחובות בלונדון ואפילו שהוא עם וויז אני חושב הוא לא יודע לרשום את השם שלהם.

אחרי זה היינו צריכים לנסוע לשדה וכל לונדון פקק למה שהיו ההפגנות נגד הכדור הארץ. אני מסתכל על הוייז אני רואה אנחנו מגיעים לשדה אולי שעה לפני הטיסה. הילדים כבר התחילו עם התלונות שלהם מה לא יספיקו לעשות מחר והקטנה שמפחדת מטיסות אומרת שהיא לא לוקחת טיסה עם קונקשיין לשום מקום וכולם בבלגן ואנחנו נוסעים בשכונות לכיוון השדה סטנסטד ואתה רואה כל הדרך כאילו עיר שניה לא כמו זאת שהיית בה יעני מסביב הכל שיכונים והאנשים נראים יותר מחצי ממהם מהגרים וזה עושה לי מחשבות כאילו יש כמו הצגה כזאת שעשו בשביל תיירים וזה המרכז של לונדון ובחיים האמיתיים זה משהו אחר לגמרי. אולי צריך לבוא לשמה בשביל לראות מה זה לונדון. בגלל שכולם כולל האישה היו בהיסטריה אני הקשבתי להם רק חצי קלאץ' והייתי עם המחשבות שלי שאני אומר אין לך מה לעשות במצב כזה אז תחכה ומה שיהיה יהיה. בשביל מה להוציא את כל העצבים שלך על משהו שאתה לא יכול לשנות אותו? אמרתי לנהג "Do your best" וישבתי בשקט. 

בינתיים רצו אצלי המחשבות על הספר. זה ספר על לונדון אבל יצא לי לא בכוונה וגם האמת את הרוב שלו קראתי בסקוטלנד. הספר הזה היה מפורר. לא חלק חלק שירד לו כל הדבק אז התפרק עמוד עמוד. בגלל הבלאגן של המוטורהום הזה גם התפזר לי כל הזמן אז הייתי צריך לחפש אחרי כל עמוד איפה הדף הבא. האיש שמסופר עליו הוא אחד תלוש כמו הדפים האלה אז לא היה לי אכפת שזה התאים. 

גם הנוף שהיה מסביב היה מתאים לספר. לא בגלל הנוף דוקא בגלל הצילומים. אני יש לי מצלמה טובה ניקון ואני אוהב לקחת תמונות אבל שאתה הולך במקום שהנוף הוא לא בכיוון אחד יעני הכל מסביב זה חלק מהנוף וזה משנה את ההרגשה שלך ואת הקצב של הלב שלך ופתאם אתה לוקח תמונה ואתה מסתכל עליה והיא לא תופסת את ההרגשה שלך. התמונה זה כאילו כל המה שאתה מרגיש על דהוי ועל חיווור ואתה כמה שתנסה לא מצליח לתפוס את הרגע שעובר עליך כמו שהוא. ובספר הוא שואל את השאלה הזאתי על המילים יעני אנשים מדברים אחד עם השני ואנשים מספרים על מה שעובר עליהם וכותבים דברים אבל כמה המילים בכלל יכולות לתפוס את מה שהולך במציאות.
 
בספר הזה יש הרבה שאלות כמו זאתי יעני שאלות מה שאומרים פילוסופיות אבל הסיפור זה על אנשים שגרים בלונדון והם כאילו פרומים ובגלל זה גם העיר כאילו פרומה והם מחפשים משהו שיוכלו להחזיק בו כמו חברים או אהבה או שיאמינו בעתיד שלהם כל דבר שיכול לקשור אותם ומה שיפה אצלם זה החלומות יעני הם ממשיכים לחפש כל הזמן ובינתיים עובדים במה שיכולים העיקר שיהיה פרנסה לחלומות שלהם ואני זה הזכיר לי משפט של רוברט לואיס סטיבנסון שהוא אומר שעדיף התקווה שיש לך מתי שאתה נוסע מאשר שתגיע לאיפה שרצית. 

לפעמים עובר לי בראש שהלואי על כל אחד חיים ככה בלי יציבות אבל שאתה כל הזמן חולם יעני לא חי בניוטרל. נראה לי צריך ים אומץ בשביל שאחד יכול לחיות ככה.”