“חמש סיפורים. חמישה כוכבים. כוכב לכל ספר.
בואו נתחיל.
סיפור ראשון-סרטים: הסיפור מדבר על מישהי (אני לא מצאתי את שמה, אני פשוט אקרא לה Mrs. Someone או בקיצור מיס אס) שחיה את החיים הכי משעממים שיש.
נראה שהחיים של מיס אס מורכבים מסרטים (ובילויים מידי פעם) עם בעלה שחר, פגישות עם חברתה היחידה נטע והרבה הרבה בית. רוב הזמן בית, ביתביתבית, בגלל שאין לה עבודה. אפילו היא לא עושה את עבודות הבית ורוב הזמן בבטלה. החיים שלה נראים כמו השטיח שיש לי בבית: הרבה צבע אפור, עם חלקים קטנים בצבעי פסטל.
אבל איכשהוא נראה לי שמיס אס מרוצה מהמצב, למרות הכל.
לאומת זאת, לשחר נמאס מהמצב. הוא למשך כל הסיפור מתלונן על השטיח האפור שלו שנקרא החיים שלו ומנסה למצוא את הסיבה למה החיים שלו נראים ככה ולצאת מהמצב הזה.
והוא יוצא. הוא מתנהג כמו אידיוטי ויוצא מהמצב שהוא ואשתו נקלעו אליו. ומיס אס עכשיו צריכה להסתדר עם המצב החדש.
היא לא יודעת איך לעזאזל להסתדר עם המצב החדש.
הסיפור עצמו כיפי לקריאה. זה היה כיף לקרוא על מצב שדיי הזכיר לי אותי בתקופה כזו או אחרת, שטיח אפור עם חלקים קטנים בצבעי פסטל.
מיס אס לא כל כך נוראה ויכולתי להבין מאיפה מיס אס פעלה, מאיפה הבלבול והתלות באו. בנוסף לכך מיס אס כנה עם עצמה מאוד וגם עם קצת תובנות על החיים, דבר שאף פעם לא מזיק.
בעלה, שחר, אי אפשר לקרוא לו "הרשע"... הוא עשה דבר מגעיל ומלוכלך ובמהלך הסיפור רציתי להרביץ לו אבל היה אפשר להבין למה הוא עשה את מה שעשה. חוץ מהמניפולציות על מיס אס.
האם לסיפור מגיע כוכב? כן.
סיפור שני-ליקוי ירח: ליקוי ירח מדבר על אנסטסיה, ילדה בגיל היסודי שעלתה מרוסיה יחד עם אמה ועם בעלה, ושאיפתה היא להיות כמה שיותר ילדה טובה ולשמור על אמה מוגנת ושמחה. דבר לא קל, עם הבעל שמסתכל עליה בעין עקומה.
במהלך הסיפור כתוב על געגועיה של אנסטסיה למשפחת המורחבת -ובכללי- לרוסיה ועל חייה בישראל, חיים לא קלים בכלל, אבל שלמרות זאת אנסטסיה מנסה בכל כוחה להמשיך לעשות את שתי מטרותיה.
אני חושבת שבקושי הכי קשה שאנסטסיה נתקלת בו הוא הבעל. הבעל מתנהג אליה בשני צורות: או שהוא מנסה להיות יחסית נחמד אליה ומלמד אותה דברים (שלא בהכרח היא רוצה לדעת,כן?) ולפעמים הוא אשכרה משתגע בגלל דברים קטנים ולא חשובים.
דוגמא? האב החורג ההוא חייב את אנסטסיה ואמה לרחוץ ידיים בצורה מאוד ספציפית, ויום אחד הוא חשב שהיא לא שטפה ידיים. איזה טראראם! הוא התנהג כל כך ברשעות כלפיי אנסטסיה ואמא שלה.
אני אישית חושבת שלא יש OCD, אבל בעייה נפשית היא לא תירוץ לכל דבר.
האמא בכלל בלה לה לנד. מופיעה פה, מופיעה שם, אבל האם היא מנחה אותה במצבים קשים ובכלל? לא, לא באמת.
זה סיפור על ניסיון התמצאות במקום חדש, במציאות חדשה עם אנשים חדשים ווואלה, היא איכשהוא מצליחה.
האם לסיפור מגיע כוכב? בהחלט כן.
סיפור שלישי-יומני ברלין: הסיפור מתחלק לשני חלקים: על אישה מבוגרת בשם אביגייל שנמצאת באשפוז כבר זמן מה, ועל אותה אביגייל שנמצאת בחופשה עם אחיה אלון בברלין, לפני האשפוז, שנקרא "יומני ברלין".
החלק של "יומני ברלין" מספר על אביגייל, בחורה מדוכאת מאוד שסילוקו אותה מויצו. אמא שלה מזועזעת מהמצב ואחיה הקטן מנסה לעזור לה ככל האפשר. איך הוא עוזר לה? חופשה לברלין.
והחופשה עוזרת. אביגייל נהנת ממה שיש לברלין להציע לה ונראה שהדיכאון נדחק לפינה, אבל לא רק אביגייל נהנת, אלא גם אלון עצמו נהנה. נהנה עד כדאי כך שהחליט להישאר בברלין וללמוד שם אומנות. אביגייל פגשה את ג‘יימס, בחור אירי, ושניהם הולכים לגור בארץ.
בחלק השני (שהוא רוב הסיפור) אביגייל נמצאת בבית חולים פסיכיאטרי, במחלקה של בעיות דיכאון. היא נמצאת כבר שם זמן מה, ואף אחד לא בא לבקר אותה. לא אמא שלה, לא אלון ולא ג'יימס.
ואביגייל מרוצה מהמצב. אביגייל אוהבת את המחלקה בגלל שהיא חושבת שהיא יכולה להתנהג כרצונה. כולל לצעוק על כל העולם ואשתו. כולל לגנוב סיגריות ממנהל המחלקה. הרי כל אחד במחלקה עושה דברים טיפשיים, וחייבים לקבל אותה כמו שהיא.
דברים מתחילים להשתנות כאשר הפסיכיאטרים הפסיכולוגים מחליטים שאביגייל צריכה טיפול בחשמל. אביגייל מקבלת זאת ברצון ומתחילים את הטיפול.
הפלא ופלא, הטיפול עוזר, אבל כמו באשפוז רגיל, כאשר המצב משתפר, משחררים את החולה. זה המחיר של השתפרות במצב.
כמובן שהיא לא רוצה להשתחרר, לא רוצה לחזור לחוקים הנוקשים של החברה, לא רוצה להיות אביגייל שהייתה לפני האשפוז ומחליטה לטרוף את כל הקלפים.
הסיפור -בשני החלקים אבל במיוחד החלק של האשפוז- היו מעניינים. אביגייל היא בן אדם חכם, שיודע מה קורה מסביבו, צינית, מצחיקה ומשום מה מזכירה לי את קטניס. הלוואי שהייתי יכולה להכיר אותה במציאות, אולי הייתי מסתדרות.
האם לסיפור מגיע כוכב? כן.
סיפור רביעי-היינו מדברים על אהבה: לא היה אפשר להבין שום דבר מהסיפור, כי הסיפור היה בנוי ממשפטים קצרים ולפעמים לא קשורים ישירות אחד לשני.
דוגמא לסגנון הכתיבה: " טלוויזיה. כדורגל. פסים תכולים ולבנים. מילקי. קולה. האהוב שלי. שונאת אותך. שונאת את עצמי."
עכשיו עמודים על גבי עמודים! אני באמת שלא הצלחתי להבין כלום הרבה.
אני הצלחתי להבין שזה מספר על מישהו גיי שחי בתל אביב, שאולי בן זוגו עוזב אותו ואולי לא, אולי שונא את אמו ואולי לא, אולי חולה באיידס ואולי לא.
וזהו.
האם לסיפור מגיע כוכב? לא.
סיפור חמישי-שיר בלהות או הגמילה הלא ממומשת של מור אלקבץ: לפני שאני מתחילה, אני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את הכותרת. איכשהוא בשבילי שני הכותרות שמתאחדות לכותרת אחת עובדות - הן משלימות אחת את השנייה הנותנות יותר אינפורנציה.
העובדה שיש את המילה "גמילה", הבנתי את הכותרת הראשונה -"שיר בלהות"- והמילים "הלא ממומשת" מצביעים על כישלון.
סתם רציתי לציין זאת.
מור אלקבץ היא צלמת מקצועית מתל אביב, גרושה, שיכולה בעצמה להיות דוגמנית. גברים מחזרים אחריה ובגדול, היא חייה את החיים הטובים.
אבל למור יש שני אובססיות בחיים, שמשפיעות על חייה לרעה: ה"אישה החדשה" ובולמיה.
אתחיל עם ה"אישה החדשה". אמה של מור הייתה אישה "מסורתית": לא עבדה, בישלה טוב, תמיד הייתה שם בשביל הילדים ויאדה יאדה יאדה. מור עצמה נגעלה אמה ומנסה להיות כמה שיותר כמו ה"אישה החדשה". אם אני אנסה להסביר מה זה "האישה החדשה" אני כנראה לא אסביר כמו שצריך, אז תצטרכו לקרוא ולהבין בעצמכם (;
האובססיה השנייה היא בולמיה. הניסיון לא לאכול הרבה, אכילת הרבה דברים בעקבות מצב כלשהוא ואז להקיא את הכל. לאכול ולהקיא. לאכול ולהקיא.
אני הדברים האלו משגעים את מור וגורמים לה להגיע למצבים קיצוניים. מאוד קיצוניים.
אני חושבת שזה הסיפור הכי אהוב עליי. כנראה בגלל שיש בו הרבה פילוסופיה. גם למור עצמה אני הכי מתחברת.
האם לסיפור מגיע כוכב? כן.
לסיכום: רוב הסיפורים בעלי נקודת מבט מעניינת, כתובים טוב ושווים קריאה.”
