אין פה ממש סיפור.
אז הסיפור הולך ככה: הזמן הוא אביב-קיץ 1977, כן, ממש לפני ובזמן המהפך. מהפך יש רק אחד ולא צריך לפרט.
במקומות שונים בארץ יש שכונות קשות ולקשות האלה הוסיפו גם עולים, למשל, קתרין הסבתא, מורה לצרפתית בעברה ברוסיה, גם הנכדים ויקטור הצעיר בן ה-16 ומאשה, שנה וחצי בוגרת יותר, הוריהם נהרגו בתאונה ברכב אותו קיבלו במתנה פה בארץ.
חוץ מהדמויות הנ"ל יש עוד כמה הכרחיות, למשל, נמרוד בכר, בנו ש

המבט שלך הוא אש קרה
אישה זרה
איך שאת מתבוננת דרכי
האהבה שלך כל כך מרה
מיטה סתורה
מזכירה איך פלשת לתוכי
כשעצמתי עיניים
ניסיתי לשוא
להזות את פנייך

ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך

טעם הדם של צחוקך
עור הדבש של גופך
וצילו של יום קיץ
הולך ודועך

הכיעור מושל ברחובות
בחלונות
משתקפים עננים אפורים
מחפש אותך בכל מקום
אולי פתאום
תוולדי מת

"הוא חשב על ישראל, לא היזראיל הגלותית של הוריו אלא ישראל של הישראלים, כזאת שהיא מבית אלפא עד נהלל, של השירים הרוסיים והקיבוצניקים והבחירות והחיים הנעימים של המשפחות המסודרות. והוא חשב שאולי פעם הישראל הזאת תהיה גם קצת שלו." "ויקטור ומאשה" הוא ספר שמרגיש כמו עוגת גבינה נמסה בפה שעם כל ביס אתה כבר יודע טעמה של עוגה משובחת. הספר דורש התמסרות והוא לא נועד לוותרנים או לקוראים שמחפשים עלעול מרפרף שטוח.

כתיבה מושכת לכוון וולגרי גס.נסיון כנה לזעזע קוראים בכל מחיר.תאורים "קשים" נובעים מנפשן המסובכת של כל אדם ואדם.90 אחוז - מה מרגיש הגבור,10 אחוז הנותרים-מה עושה הגבור.אין הרבה עלילה בסיפורים אבל יש חדירה...לנפש\נשמה של הדמויות וזאת חדירה כואבת לפעמים.מודל הכתיבה:רעיון כולל ומסביבו "מעטפת" רגשית עבה בהרבה.הספורים כתובים בגוף ראשון כדי להגדיל אמינות ומקוריות בעיני הקורא אבל לעיתים נפגעת מכך הרמה האיטל

ויקטור ומאשה הם רומן חדש מפרי עטה של <mark>אלונה קמחי</mark>. הרומן מתרחש בשנת 77 בישראל המשוסעת, מלאת המהגרים ורווית המתחים. במרכז הרומן צמד אחים- ויקטור ומאשה שעלו ארצה עם הוריהם מרוסיה, אך לאחר שההורים נהרגים בתאונת דרכים מוצאים עצמם במוסדות חינוך שונים עד שהסבתא לא עולה ארצה כדי לשוב ולאחד אותם לכדי משפחה אחת, אך לא כל קרע אפשר לאחד ובכך עוסק הרומן.

הרומן מלא בתיאורים של תחושות ומקומות לצד המחשבות של כ

זה הספר הראשון של <mark>אלונה קמחי</mark> שקראתי, וכנראה שהוא יהיה האחרון.
אני בדרך כלל מגלה סבלנות לסופרים,
אבל כשסיימתי את הספר הזה הרגשתי שהיא גזלה את זמני.

כל הזמן שקראתי אותו לא הצלחתי להמנע מההרגשה ש<mark>אלונה קמחי</mark> גנבה לי את הספר שמעולם לא כתבתי.
ואחד מהספרים הבודדים שגרמו לי לבכות. לא דמעה במקומות הנכונים, אלא בכי אמיתי במשך עמודים שלמים.

ספר על נפש מסובכת, כתוב נפלא ע"י <mark>אלונה קמחי</mark>. ספר מופת !

****


לכאורה, חבריי המושבעים, יש כאן את כל החומרים לספר משובח. שנות השבעים, נעורים, קשיי קליטה, יתמות טרגית, עולים מרוסיה, רגש, מלים יפות, יש שיאמרו גם הומור, ישראליות, התאקלמות, מיניות מתהווה ומבולבלת, סמים, אלכוהול, אח ואחות נגד שאר העולם, התנסויות חדשות, אירועים מדוייקים, התנסחויות מתוחכמות.

אלא שמה?

שבסיכומו של דבר -
who gives a flying fuck?

בוודאי שלא אני.

נתחיל בשם הספר.