מנו עמנואל ברגר מאגד בספרו "קרפיון באמבטיה" עטרת סיפורים במגוון עשיר, שופע ובניחוח נוסטלגי.
לספרו נדחסו סיפורים מחוויות ילדותו והתבגרותו. חלק מהסיפורים אוטוביוגרפיים חודרים לנבכי הנפש, וגורמים לקורא להתרפק על העבר ובעיקר להתגעגע. לכל סיפור יש את המוסיקה, הצליל והגוון הייחודי שלו. חלקם משעשעים ומעלים חיוך על פני הקורא. אני מצאתי את עצמי צוחקת מעת לעת.
מנו עמנואל ברגר אומר שחלק מסיפוריו, מלווים ושזורים במסעות חייו עד היום. אני לא תמהה על המשפט הזה, כשתקראו את הסיפורים תבינו.
הספר נקרא "קרפיון באמבטיה" על שם הסיפור הראשון המופיע באסופת סיפוריו. הסיפור הזה הזכיר לי קטע אישי ומשעשע מקורות חיי.
גם אצלנו קנו קרפיונים ביום שלישי או רביעי, כדי שביום שישי יגיעו לצלחת הסועדים ולא כגפילטא פיש, אלא כפשקאדו קוצ'ו (תבשיל דגים בנוסח יהודי ספרד, דומה לחריימה אך בנוסח הספרדי הוא נטול חריפות).
אני זוכרת שבאחד הימים אמי חזרה מהשוק עם שני דגי קרפיון, ואחד הדגים כנראה לא ספג מספיק חבטות מוות, וניתר מהשקית לרצפת המטבח. עד היום אחרי כל כך הרבה שנים, זכורה לי זעקת הבהלה והמרדף אחר הדג הסורר, שנחת על רצפת המטבח, ותוך כדי הפניקה ניסתה לאחוז בו.
עוד סיפור משעשע ששלח אותי לדרום חיי בשם "קציצות מעופפות". מנו ואחיו לא אהבו את הקציצות בשר הגדולות שאמו הכינה. לדבריו הקציצות היו מתובלות, טעימות ונסבלות, אבל לא כשהן מוגשות כל יום תחת האיום "לא משאירים כלום בצלחת". הסיפור הזה מגולל תרגילים שמנו ואחיו עשו, כדי לסלק את הקציצות מהצלחת באלגנטיות, מבלי שהאם תרגיש. "הקציצות המעופפות" הללו הזכירו לי את "כבדי העוף המעופפים" שלי. חה חה חה.
כל יום שלישי היה יום הכביסה, וזה היה גם היום הקבוע שאימא הכינה כבדי עוף ואורז. אני תיעבתי אז וגם היום כבד מכל סוג שהוא. למרות כל תחנוניי לוותר לי, אימא שלי עמדה על שלה. הואיל וזה היה יום הכביסה, ואימא כמו כולן אז התעסקה בכביסה, מצאתי לעצמי חלון הזדמנות, ובריטואל קבוע השלכתי את הכבדים מהמרפסת לחתולי השכונה. הצלחתי "לעבוד" על אימא שלי, עד שאחת השכנות הלשינה עלי ודיווחה לה שהכבד לא בדיוק מגיע למקום הנכון. אני חטפתי אז.... ווי... ווי.... חה חה חה...
"דיצה" הוא אחד הסיפורים שגרמו לי להזיל דמעה. זהו סיפור על גורת כלבים מעורבת בצבע שחור לבן שמנו הביא מכפר חנה, לאחר המלטה משכנים שהתגוררו ליד סבו. מנו קיבל אישור לבואה של דיצה לבית המשפחה, אבל בתנאי שהוא יתנהג יפה כמו "ילד טוב ירושלים". אירוע מסוים הפר את התנאי. האם דיצה נותרה בבעלותו של מנו? תצטרכו לקרוא.
מנו עמנואל ברגר נולד וגדל בחיפה למשפחה ממעמד הפועלים. בעבר שירת כקצין בקבע, במשדד הביטחון, למד מדעי המדינה והמזרח, התגורר בסיני ועסק בחקלאות. כשעבר למרכז הארץ הקים מפעל לבקרת השקיה ודישון.
מקורות חייו וסיפוריו ניתן להבחין עד כמה מנו מחובר לשורשים ואוהב את הארץ. כיום מנו מתגורר במרכז הארץ ועוסק בהדרכת טיולים בארץ ובחו"ל.
הכתיבה של מנו עמנואל ברגר פשוטה, בהירה, מרתקת וספוגה בהומור. הסיפורים משובבי לב. אין לי ספק שכל מי שיקרא יוצף בתמונות מעברו. כי מי מאיתנו לא השתובב בילדותו? לא גנב פרי מהעץ של השכן? צפה בסרט ללא תשלום וסיפר מעשיות כדי להימנע מעונש?
בשורה התחתונה: ממליצה בחום לצאת למסע סיפוריו של מנו, המפעפעים לתוך המשפחה של פעם, עם חינוך שמרני מהול בפשטות ותום.
לי יניני
הוצאת צבעונים, סיפורים, מקור, 144 עמודים, 2019
