כשאבא שלי עלה לארץ הוא התגורר בשכונת רחביה שבירושלים, שכונתם של הפוגלים ב"בעלת הבית". הוא כמובן לא התגורר בדירה משלו, אלא התארח אצל קרובי משפחה רחוקים כדי שיוכל ללמוד ב"גימנסיה רחביה". ניצול שואה בן חמש עשרה, בן למשפחה עשירה שהגיע לארץ עם אמו בחוסר כל ונאלץ לקפוץ שלוש כיתות כדי להשלים את הזמן האבוד בשואה. "הבן שלי לא ישאר כיתה!" הודיעה לו סבתי, "אתה תהיה מהנדס!" קרובי המשפחה הרחוקים השתייכו לאצולה הירושלמית של השמאל המתון. האב היה ד"ר, מנהל הגימנסיה, האם אחות בהדסה, משפחה מהוגנת ומכובדת לעילא ולעילא. אבי היה נטע זר בגימנסיה ולא מצא את מקומו בתוך האצולה הירושלמית. הוא היה פליט מעורער, גלותי רציני ועני. "לא האמנתי שאנשים עוד צוחקים" הוא אמר לי, "חשבתי שהם השתגעו". "השואה הגיעה לכם כי לא עליתם לארץ קודם" אמר לו ילד אחד בבית הספר, לימים חבר כנסת מטעם אחת ממפלגות השמאל. אבי התכנס בעצמו.
כאות הוקרת תודה על האירוח בביתם הצטרף אבי לשורות הלח"י, מה שהביך באופן בלתי נסבל את קרובי משפחתו. על דודי מנהל הגימנסיה הופעל לחץ עצום לסלק את אבי מבית הספר. למרות שהתנגד נחרצות ללחי הוא סרב. הוא פשוט אהב את אבי על רצינותו וסקרנותו ותאוותו ללימודים. מכיוון שהיה אדם ישר הוא השאיר בבית הספר את כל אנשי הלחי והאצל, למגינת ליבו. אבי אהב אותו ואת אשתו מאוד. עם זאת נשארה בו המון מרירות על אותה אצולת שמאל שמעולם לא קיבלה אותו לשורותיה, וגם משכונת רחביה הדיר רגליו.
התלבטתי אם לקרוא את "בעלת הבית". איכשהו היה קשה לי להאמין שתהיה בספר ביקורת אמיתית על מחנה השלום. מה גם שאת ספרה הקודם של ידלין, "חיי מדף", לא הצלחתי לצלוח. הסיבה שבכל זאת קראתי את הספר היא לא פרס ספיר שקיבל אלא המלצת אפרתי. (כשלא מדובר בריצ'ר אני לא יכולה להתעלם מספר שקיבל אצלה חמישה כוכבים...).
אין ספק שמדובר בספר מבריק. ידלין מיטיבה לתאר את מחנה השמאל, שכונת רחביה, משפחה אשכנזית מבוססת על קשריה ההדוקים והמפוררים, הקנאות הקטנות והגדולות בין האחים, השחיתות שמאפיינת את "מרכז הירש" כמו גם זו של האקדמיה. משחקי השפה של ידלין מרהיבים, לא פחות. היא מערבבת שפה יומיומית עם שפה גבוהה, ועושה זאת בדיוק מושלם ובמיומנות. היא משאירה על הקורא את הרושם שהיא מבריקה, וזאת לכאורה מבלי להתאמץ יותר מדי. אני יכולה להבין מדוע הספר קיבל את פרס ספיר.
ובכל זאת הספר לא חף מחסרונות, אפילו משמעותיים, כאלה שגרמו לי למנוע ממנו את הכוכב החמישי. קודם כל, הביקורת על מחנה השמאל אינה אמיתית. אין בו שום חשבון נפש וערעור האמונה העיוורת בצדקת הדרך. התחושה שעלתה בי היא שאותה עלילה יכלה גם להתרחש גם במחנה הימין. זה לא נורא הפריע לי כי אני מניחה שזה נכון. מי שנהנה לעסוק בפוליטיקה הוא כנראה נוטה לחוסר יושר, שלא לומר רמאות, תככים ומניפולציות, ולא משנה לאיזה מחנה הוא שייך. לא שאבתי שום סיפוק ממפלתם של אלה שאבי שנא בלהט רב כל כך עד יומו האחרון.
החיסרון העיקרי והמשמעותי של הספר בעיני הוא שהוא לא גרם לי להרגיש דבר. המשפטים הארוכים נטולי המרכאות המקשים להבין מי הדובר פוגמים ברצף הקריאה. אני בטוחה שזהו מבנה מכוון, אבל לי הוא הפריע. הספר נראה לי כמו תרגיל אינטלקטואלי בקורס ספרות זה או אחר. הוא כתוב רק מהראש ואין בו דבר מהבטן. בעיני ספר טוב הוא קודם כל כזה שגורם לי להסחף לתוכו ולשכוח את עצמי. כזה שמצחיק, מעציב, מעצבן, ועדיף כולם ביחד. "בעלת הבית" הוא ספר שיש לצרוך במנות מדודות, ישובים על ספה מעוצבת בסלון מסודר, רצוי תוך כדי סחרור כוסית יין. בטח שלא בהיחבא בשירותים בעבודה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
