• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בעלת הבית

בעלת הבית

מאת נעה ידלין

הביקורת של בלו-בלו

תמונה של בלו-בלו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
בעלת הבית

בעלת הבית

מאת נעה ידלין

הביקורת של בלו-בלו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של בלו-בלו
הוצאה לאור:זמורה-ביתן
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אפרתי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“הספרים קוראים לי בחנות הספרים בקולותיהם השונים. לפעמים זה הסופר ששמו מתנוסס על הכריכה, והוא הבטחה של”

5/35
ביקורות על בעלת הבית
הבאה
יוסף
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•3 דקות קריאה

כשאבא שלי עלה לארץ הוא התגורר בשכונת רחביה שבירושלים, שכונתם של הפוגלים ב"בעלת הבית". הוא כמובן לא התגורר בדירה משלו, אלא התארח אצל קרובי משפחה רחוקים כדי שיוכל ללמוד ב"גימנסיה רחביה". ניצול שואה בן חמש עשרה, בן למשפחה עשירה שהגיע לארץ עם אמו בחוסר כל ונאלץ לקפוץ שלוש כיתות כדי להשלים את הזמן האבוד בשואה. "הבן שלי לא ישאר כיתה!" הודיעה לו סבתי, "אתה תהיה מהנדס!" קרובי המשפחה הרחוקים השתייכו לאצולה הירושלמית של השמאל המתון. האב היה ד"ר, מנהל הגימנסיה, האם אחות בהדסה, משפחה מהוגנת ומכובדת לעילא ולעילא. אבי היה נטע זר בגימנסיה ולא מצא את מקומו בתוך האצולה הירושלמית. הוא היה פליט מעורער, גלותי רציני ועני. "לא האמנתי שאנשים עוד צוחקים" הוא אמר לי, "חשבתי שהם השתגעו". "השואה הגיעה לכם כי לא עליתם לארץ קודם" אמר לו ילד אחד בבית הספר, לימים חבר כנסת מטעם אחת ממפלגות השמאל. אבי התכנס בעצמו.
כאות הוקרת תודה על האירוח בביתם הצטרף אבי לשורות הלח"י, מה שהביך באופן בלתי נסבל את קרובי משפחתו. על דודי מנהל הגימנסיה הופעל לחץ עצום לסלק את אבי מבית הספר. למרות שהתנגד נחרצות ללחי הוא סרב. הוא פשוט אהב את אבי על רצינותו וסקרנותו ותאוותו ללימודים. מכיוון שהיה אדם ישר הוא השאיר בבית הספר את כל אנשי הלחי והאצל, למגינת ליבו. אבי אהב אותו ואת אשתו מאוד. עם זאת נשארה בו המון מרירות על אותה אצולת שמאל שמעולם לא קיבלה אותו לשורותיה, וגם משכונת רחביה הדיר רגליו.

התלבטתי אם לקרוא את "בעלת הבית". איכשהו היה קשה לי להאמין שתהיה בספר ביקורת אמיתית על מחנה השלום. מה גם שאת ספרה הקודם של ידלין, "חיי מדף", לא הצלחתי לצלוח. הסיבה שבכל זאת קראתי את הספר היא לא פרס ספיר שקיבל אלא המלצת אפרתי. (כשלא מדובר בריצ'ר אני לא יכולה להתעלם מספר שקיבל אצלה חמישה כוכבים...).
אין ספק שמדובר בספר מבריק. ידלין מיטיבה לתאר את מחנה השמאל, שכונת רחביה, משפחה אשכנזית מבוססת על קשריה ההדוקים והמפוררים, הקנאות הקטנות והגדולות בין האחים, השחיתות שמאפיינת את "מרכז הירש" כמו גם זו של האקדמיה. משחקי השפה של ידלין מרהיבים, לא פחות. היא מערבבת שפה יומיומית עם שפה גבוהה, ועושה זאת בדיוק מושלם ובמיומנות. היא משאירה על הקורא את הרושם שהיא מבריקה, וזאת לכאורה מבלי להתאמץ יותר מדי. אני יכולה להבין מדוע הספר קיבל את פרס ספיר.

ובכל זאת הספר לא חף מחסרונות, אפילו משמעותיים, כאלה שגרמו לי למנוע ממנו את הכוכב החמישי. קודם כל, הביקורת על מחנה השמאל אינה אמיתית. אין בו שום חשבון נפש וערעור האמונה העיוורת בצדקת הדרך. התחושה שעלתה בי היא שאותה עלילה יכלה גם להתרחש גם במחנה הימין. זה לא נורא הפריע לי כי אני מניחה שזה נכון. מי שנהנה לעסוק בפוליטיקה הוא כנראה נוטה לחוסר יושר, שלא לומר רמאות, תככים ומניפולציות, ולא משנה לאיזה מחנה הוא שייך. לא שאבתי שום סיפוק ממפלתם של אלה שאבי שנא בלהט רב כל כך עד יומו האחרון.

החיסרון העיקרי והמשמעותי של הספר בעיני הוא שהוא לא גרם לי להרגיש דבר. המשפטים הארוכים נטולי המרכאות המקשים להבין מי הדובר פוגמים ברצף הקריאה. אני בטוחה שזהו מבנה מכוון, אבל לי הוא הפריע. הספר נראה לי כמו תרגיל אינטלקטואלי בקורס ספרות זה או אחר. הוא כתוב רק מהראש ואין בו דבר מהבטן. בעיני ספר טוב הוא קודם כל כזה שגורם לי להסחף לתוכו ולשכוח את עצמי. כזה שמצחיק, מעציב, מעצבן, ועדיף כולם ביחד. "בעלת הבית" הוא ספר שיש לצרוך במנות מדודות, ישובים על ספה מעוצבת בסלון מסודר, רצוי תוך כדי סחרור כוסית יין. בטח שלא בהיחבא בשירותים בעבודה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נצחיה
נצחיה
תמונה של זלי
זלי
ת
תרצה ישראל
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של יפעת
יפעת
תמונה של חני
חני
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
23קוראים|גיל ממוצע58|78%נשים

על המבקרת

תמונה של בלו-בלו

בלו-בלו

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
173 ביקורות•21 נבחרות•4,437 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות173
ביקורות נבחרות21
לייקים שקיבלה4,437
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת51ספרות מקורית40מתח ריגול והרפתקאות17

דיון על הביקורת

9 תגובות
נצחיה
נצחיה•לפני 5 חודשים

איזה יופי, "ביקורת נבחרת" מלפני עשור.

ואני שמחה שהקפיצו אותה, כי איכשהו פספסתי. סיפור מעולה ממש.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 11 שנים

חני, נכון.אם א היית שייך לא היית יכול אפילו לעבוד. אני אוהבת את רחביה מאוד, אבל בדור שלי

זה כבר היה נטול משקעים.
חני
חני •לפני 11 שנים

אוהבת את רחביה,גרתי שם ברווקותי ויש שם אווירה מדהימה.

צריך לזכור שהעולם של פעם בארץ ישראל חייב איך שהוא להיות שייך . אם אתה נחשב אתה משויך לזרם כזה או אחר את אמרת, האצולה. צודקת לגבי ספרים שמדברים רק אל האינטלקט בלי שום בעיטה בבטן. ביקורת יפה בלו
נוריקוסאן
נוריקוסאן•לפני 11 שנים

מסכימה אתך לגמרי, גם לגבי הספר הזה וגם לגבי הספר הקודם.

לא הצלחתי לסיים את "חיי מדף".
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 11 שנים

אפרתי, תודה על המחמאה

אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

בלו בלו היקרה, נהניתי מאוד מהביקורת שלך ומהסיפור האישי (ותודה על הקרדיט).

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 11 שנים

רץ, מעולם לא הצלחתי להסתדר עם השקפת העולם של העושר המופלג וסוציאלזם.

זו תמיד נראתה לי צביעות. במסע פרסום של הספר וגם בביקורות (לא באתר) דובר הרבה על הביקורת העצמית שיש בספר ועל חשבון נפש נוקב.לא מצאתי כאלה בספר, לא באמת. לא התכוונתי שזו דרך שמחייבת יותר חשבון נפש.
רץ
רץ•לפני 11 שנים

מאוד הסתקרנתי מאצולת השמאל של רחביה - גם עושר וגם סוציאליזם - אז מה הייתה צדקת הדרך, והאם זה מעיד על מחנה השמאל כולו,

מהביקורת שלך נרמז, שבסופו של יום צדקת הדרך התגלתה כטעות גדולה, המחייבת חשבון נפש.
מורי
מורי•לפני 11 שנים

נראה שיש בו הרבה דברים שלא אוהב.

9 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בלו-בלו

כל העומרים שהיו לה

כל העומרים שהיו לה

אורנה ורכובסקי

"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה.
"זו אני." אני נעצרת. אבוד לי.
"את פתחת את החלון?"
"אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר."
קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת.
"אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס."
"מי?" אני שואלת ביאוש.
"הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי."
"אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאילו הוא עדיין נוכח כאן.
"תסגרי את החלון אני אומר לך!" הוא זועק, ספק בבהלה ספק בזעם.
אני מצייתת וסוגרת את החלון. ההגיון לא יוכל להיכנס לחדר אפילו אם ירצה.
"הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור."
אני לא מוותרת. יותר מדי תלוי בוויכוח הזה. "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו."
"הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"
אני לא מבינה בכלל. איך זה יכול להיות. לאן הוא הלך.
"שמעת אמבולנס עכשיו?"
"לא".
"הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו."
"לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך. אני לא אתן."
מבטו ערמומי לפתע, הוא מתבונן בי ואש זרה בעיניו.
"גם את מנסה להרוג אותי, נכון?"
"מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" אני נעלבת באמת. חשבתי שהוא אוהב אותי. חשבתי שיראה כמה כל זה לא הגיוני.
"אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם."
אני שותקת, מוותרת.

***************

הכתוב למעלה אינו לקוח מתוך הספר, למרות שהוא מתואר בו כמעט במדוייק. הוא שלי ונכתב לפני הרבה שנים. כמעט בכל שנה, בסביבות פסח אבא שלי היה מתכנס בעצמו, מסתכל סביב במבטים משונים, כאילו מישהו רודף אותו, ממעט לדבר וכשהיו מנסים לדבר איתו היה עונה "יופי יופי". שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע לאבא רע. זה היה מתחיל תמיד בצורה הפכפכה כזו, יום כן, יומיים לא. רגע אחד מבטים בוהים בחלל, לא מתמקדים בשום דבר, ורגע אחר כך הוא לגמרי עצמו, ממשיך את השיחה כאילו כלום. כשזה התחיל תמיד קיוויתי מחדש שהפעם זה לא ימשיך. שאיכשהו יהיו רק המבטים וזהו. בכל פעם שראיתי אותו ניסיתי להעריך – בסדר/ לא בסדר. זה תמיד המשיך. לאט לאט החלק החולה היה בולע את זה שבריא.

"כל העומרים שהיו לה" עוסק בנושא שממעטים לכתוב עליו – מחלת נפש. עומר היה חולה בסכיזופרניה שנים ארוכות עד שלבסוף, לאחר שהמחלה עיכלה את החיות שבו, התאבד. הספר מתרחש במהלך השבעה של עומר בקיבוץ שבו גדל. הוריו של עומר מנסים להתמודד עם האבל הכבד, וגם להבין מתי השתבש הכל. כיצד יתכן שהילד המתוק וזהוב התלתלים, זה שהקסים את כל הקיבוץ, התקלקל פתאום? האם היה רגע מסויים שבו התרחש הקילקול? והחשוב ביותר – האם אפשר היה לתקן לפני שנהיה מאוחר מדי?

ורכובסקי מעלה את השאלות אך לא מציגה תשובה, וטוב שכך. לא לכל דבר יש תשובה. ורכובסקי מטיבה לתאר את השיגעון שמסתתר בהבלחות של שפיות, את ההדרדרות שלא נראית בתחילה, את הנסיון לשכנע את עומר בקולו של ההגיון, ללא שום הצלחה. היא מתארת את השפעתה של המחלה על הוריו של עומר, אחותו, יחסם של חברי הקיבוץ.
עומר הוא נוכח-נפקד בספר. הוא זה שאינו עוד, אך עצם הליכתו הוא הבסיס לכל הספר. נקודת המבט של עומר לא נמצאת בספר, וזה רק מדגיש בעיני את חוסר היכולת להבין את השגעון. "כל העומרים" הם אותו עומר בגירסאות שונות, כפי שהצטייר בעיני משפחתו וחבריו, לפני ואחרי.

זהו אמנם ספר ביכורים אך הוא בשל וכתוב להפליא. למרות שהנושא כבד והספר עצוב מאוד, הכתיבה לא מחניקה. יש בספר הומור, חמלה, קבלה, הבנה של הטבע האנושי והרבה צניעות. זהו ספר קטן במובן הכי חיובי של המילה.

התלבטתי זמן לא מבוטל האם לכתוב ביקורת לספר הזה, והאם לכתוב ביקורת כל כך אישית. בסופו של דבר החלטתי שלא אוכל לותר. לא על ביקורת לספר מעולה כל כך, ולא על הצד האישי שלי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
לרגל הנסיבות

לרגל הנסיבות

רוית ראופמן

אחד המשחקים האהובים עלי ביותר בילדותי היה להתחבא בארון. הייתי לוקחת ספר ופנס ומתגנבת לארון הענק בחדר השינה של הורי. מעולם לא הצלחתי להיות שם יותר מכמה דקות. לפעמים נבהלתי כי נראה היה לי שאני נחנקת. בדרך כלל אמי מצאה אותי וכעסה מאוד על שפגעתי בקודש הקודשים הפולני - לכלכתי את שמיכות הפוך המאופסנות בתחתיתו של הארון. הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי – איך אוכל לשרוד אם אני אפילו לא יכולה לשהות בארון שכובה על שמיכות פוך?

אבי שרד בארון בלי שמיכות אבל עם ספרים. ככה הוא למד לקרוא בפולנית. אני חושבת שהוא היה שנתיים בארון, אבל אני לא בטוחה. הוא גם היה בבור, בגטו, ברח מהגטו מחופש לילדה, הוחבא במרתף של ביתו שהפך למפקדה של הגסטאפו, היה במנזר. אני מכירה אנקדוטות, חסר לי רצף הזמן. מה היה קודם? כמה זמן? היכן סבתי הייתה בכל השנים הללו? איך אבא וסבתא מצאו אחד את השני אחרי המלחמה?
מעולם לא שמעתי את הסיפור כולו. בתחילה אבי סרב כי הייתי קטנה מדי. את מה שסיפר, סיפר כאילו מדובר בהרפתקאות מלהיבות ורחוקות. זה היה מחושב, כדי ש"לא אהפוך לדור שני קלאסי שחי את השואה בעצמו".

אחר כך כבר לא שאלתי. זה כאב מדי. ניילנתי את עצמי מהשואה ולא קראתי שום ספר בנושא מזה יותר מעשרים שנה. ואז נתקלתי בספרה של רוית ראופמן. לא היה לי מושג על מה הספר. פשוט נתקלתי בו בספריה הדיגיטלית והוא היה פנוי ולא היה לי משהו אחר לקרוא. כשגיליתי שזה "ספר שואה" כבר היה מאוחר מדי, הייתי עמוק בתוך הסיפור. ראופמן כותבת את סיפורה הלא יאמן של בת אמא וסבתא, האם הוחבאה מגיל 7 בבור קטנטן למשך שנתיים על ידי נוצריה זרה שבדיוק איבדה ילד. הסבתא נשארה בחיים בנסיבות שגם הן לא תאמנה, בתקווה קלושה לחזור ולמצוא את בתה בחיים. גיבורת הספר היא הנכדה שגדלה בקיבוץ, המספרת על יחסיה הטעונים עם אמה, כשסיפורה ארוג בקורותיהן של האם והסבתא. תעלומת העלמו של חבר הנעורים של הגיבורה מרחפת על פני הספר עד שנפתרת בסופו הלא יאמן. הייתי כותבת לא אמין אלמלא הייתי מכירה סיפורים פחות מסתברים. אלו החיים שלא יאמנו, במיוחד בתקופה ההיא.

ראופמן כותבת נפלא. הגיבורה שהיא פסיכולוגית (כמו ראופמן עצמה) מנתחת את מטופליה אך עיוורת למה שמפעיל את אמה. היא כותבת על תפקיד סיפור השואה כמפתח בהצלחת ההשרדות עצמה. היא מטיבה לספר על ההשלכות של קורות הדור הראשון על הדור השני. ספר קשה לקריאה וגם קריא מאוד וקולח באותה נשימה.

במהלך הקריאה הרגשתי את הסכין חותכת בבשר. הניילון נקרע. מי שלא היה שם לא יוכל להבין לעולם. הרגשתי גם אשמה. הנה אני, קוראת סיפור שואה של מישהו אחר, בעוד שאת סיפורו של אבי אני מכירה רק בחלקו. ביד ושם ממתין לי סיפורו המוקלט של אבי במסגרת פרוייקט שפילברג. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לשמוע אותו, למרות בקשות חוזרות ונשנות של בכורתי.

אולי אחרי הספר הזה אעזור את הכוחות לעשות זאת. אני קצת סולחת לעצמי, כי "לרגל הנסיבות" אני שפויה. ואולי אפילו אגייס את הכוחות כדי לכתוב את סיפורו של אבי ומשפחתי. הספר של ראופמן הוא בדיוק הספר שהייתי רוצה לכתוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
פליאה

פליאה

צרויה שלו

"הייתי בכיתה" סיפר לי אבי, "וראיתי שבחוץ יש איזושהי התרחשות. לא ידעתי בדיוק מה, אבל היה ברור לי שקורה משהו. חשבתי מייד שאולי צריכים אותי. יצאתי מהכיתה וקפצתי החוצה מהחלון במסדרון. נחתתי על המדרכה וכמעט שפגעתי בבן גוריון. הוא פשוט עמד שם ואמר לי 'ילד, כדאי שתסתכל לאן אתה הולך'. מזל שלא היה לו מושג ."

הסיפור הזה (שהוא אמיתי לגמרי) היה אחד מהרבה סיפורים משעשעים ששמעתי מאבי על ימיו כנער שהצטרף לשורות הלח"י. דמיוני הוצת מספורי ההרפתקאות – פעולות, אקדחים, מעקבים. ממש הרבה אקשן. היה מדהים לראות את אבי, איש המחשבים החנון, מפרק אקדח ומרכיב אותו במהירות. "הייתי אלוף, מפקד כיתה כבר בגיל 16" אמר בגאווה לא מוסתרת. הרבה שנים עברו עד שהתחלתי להבין שההרפתקאות האלו לוו במחיר נפשי לא פשוט בכלל. "איך סבתא קיבלה את זה?" שאלתי אותו כשהפכתי לאמא בעצמי. "היא התחננה שאעזוב, שאני כל מה שנשאר לה אחרי השואה. שאתן לאחרים לסכן את עצמם. אבל איך יכולתי. הרי לא קיבלו אותי לפרטיזנים כי הייתי צעיר מדי. ללח"י קיבלו אותי וסוף סוף יכולתי להילחם בחזרה. הייתה שם חברות שאת לא יכולה להבין. היינו שם מכל העדות, דתיים וחילונים, גברים ונשים. כולם ביחד."
רק בזקנתו החל אבי להבין את המחיר ששילם. "לא יכולתי להתקבל לרפאל. לא היה לי סיווג בטחוני מספיק כי הייתי בלח"י. בנס בכלל התקבלתי לטכניון. הם לא קיבלו אנשים מהלח"י. המדינה זרקה אותנו. היו לוחמים שאחרי קום המדינה לא היה להם מה לאכול. הרדיפות בארץ אחרי שעברתי רדיפות בשואה הן אלו שגמרו אותי."

"פליאה" של שלו מדבר על חייהם של לוחמי חירות ישראל אחרי קום המדינה ומפנה את הזרקור אל הקשיים של אותם לוחמים. גם הקשיים בחיים במחתרת וגם הקשיים להמשיך בחיי שגרה לאחר קום המדינה. עטרה היא בתו של איש לח"י שנפטר, המנסה להבין את עברו של אביה ואת נישואיו הראשונים כדי להבין את עצמה. חייה של רחל, האישה הראשונה, משתרגים בחייה של עטרה, בתה של האישה השניה, והתרת תעלומות העבר חורצת גורלות בהווה. הכתיבה של שלו מעולה. היא מטיבה לכתוב על כאב ועל רגשות בכלל, על גורל ועל אשליית הבחירה. העלילה מתרחשת בעיקר בירושלים הכבדה והמכבידה בהסטוריה שלה, ובחיפה, עיר הים וההר, אליה בורחת עטרה, כאבי. כאבתי ודמעתי ובעיקר התגעגעתי לאבי שאיננו עוד. המון שאלות עלו בי במהלך הקריאה לגבי העבר הפרטי שלי. שמות הלוחמים שמוזכרים בספר הם שמות של אנשים שנלחמו עם אבי. כל כך רציתי לשאול ואין את מי.

"פליאה" הוא ספר שנכנס לקרביים ועוצר נשימה. חשיבות מאורעות העבר לזהות בהווה מתוארת בהרבה ספרים, אבל שלו היא כל כך כישרונית עד שהיא חותכת בבשר החי. הספר קל לקריאה וכבד בו זמנית. הרבה מאוד משלו עצמה נמצא בספר הזה. לעיתים התבלבלתי מי זו עטרה ומי זו צרויה. מרדכי שלו, אביה של צרויה, היה בעצמו איש לח"י. נראה כי הכמיהה של עטרה לגלות את עברו של אביה היא גם החיפוש של צרויה.

הקלישאה שהמציאות עולה על כל דמיון נכונה לעיתים. הסיפור הפרטי שלי משתלב בזה של צרויה. אבי הוא זה שגייס את אביה של צרויה ללח"י. היא כנראה לא יודעת את זה. אני לא בטוחה שאביה ידע. אבי היה עולה חדש שנאלץ לקפוץ שלוש כיתות. "הילד שלי לא ישאר כיתה" אמרה סבתי. שואה מבחינתה לא היוותה תירוץ. היא לקחה לנער בן ה-15 מורה פרטי לעברית, תנ"ך ותלמוד. המורה היה מרדכי שלו. "הבנתי שאנחנו חייבים שהוא יכתוב במעש" סיפר אבי. "אבל זה לא מכובד שתלמיד יגייס את המורה שלו. אז שלחתי אליו מגייס אחר, מבוגר יותר." מרדכי שלו ואבי נשארו חברים עשרות שנים. הוא היה האדם היחיד שאבי העריץ.

אבא, אני מקדישה לך את הביקורת הזו. אני מתגעגעת אליך יותר מכפי שאפשר לתאר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
סטייל משלך

סטייל משלך

שירה ברויאר

השנה האחרונה דרדרה באופן משמעותי את הסטייל שלי. לא שקודם הייתי חובבת אופנה, אבל לפחות הייתי לבושה ביותר מטישרט מהוה ומכנסי טרנינג. תוסיפו לזה התקף אלרגיה שלא מאפשר לי ללבוש בגד שלא נופל ממני וקבלו את הסטייל הנוכחי המופלא שלי. סגנון הלבוש המסמורטט מתמזג להפליא עם נפשי הדהויה. העולם החליט, כך נראה, שהקורונה נעלמה. לצערי, אני כרגיל באיחור לא אופנתי בעליל. הגדולה שלי בקבוצת סיכון, אבל לא מספיק. רופא המשפחה איחר ביום אחד בהגשת הבקשה לחיסון מוקדם לילדים, וביום המחרת הוצאה ילדתי באופן רשמי מקבוצות הסיכון. רק שהוירוס לא יודע את זה. כך אנחנו נאלצים להמשיך ולהסתגר בבית, בעוד העולם יוצא לחופשי. הבנות עדיין לא בבית הספר, קיבלתי אישור מיוחד מהעבודה להישאר בבית ולהתלבש כהומלסית.

הסגר הכפוי הדביק את הקטנה שלי למסכים. מסתבר שגידלתי גיימרית. היא משחקת בכל מני שרתים עם אנשים מכל העולם, מורידה אפליקציות, משתפת, מייעצת. אחת ההתקנות חייבה אותה לפתוח חשבון ג'מייל. היא ניסתה שם משתמש סטנדרטי, כזה הכולל שם משפחה ושם פרטי. "אמא, השם שלי תפוס!" היא הודיעה לי. מי יכול היה לקחת לי את השם ועוד לכתוב אותו נכון כמו בגרמנית?" זה באמת היה מוזר. גיגלנו, וכך מצאנו שהשם של הקטנה שלי אכן תפוס, וגם מצאנו את הספר הזה של בעלת השם. זה באמת כבר היה יותר מדי. הקטנה שלי, ששמה בביקורות שלי תמיד היה "קרילך" משום שהייתה מביאה לי ספרים, דוחפת אותם בפרצופי ודורשת "קרילך!", מלאת סטייל, אבל לא כזה שכותבת הספר התכוונה אליו. מה שמעניין אותה בבגדים הם שיהיו רחבים ונוחים ולא יפריעו לה בתחביבי הספורט השונים שלה, שכרגע מתמקדים בקיר הטיפוס שבנינו בבית אחרי הסגר הראשון. מכיוון ש"בגדי בנות" לא מאפשרים לה את חופש התנועה שהיא אוהבת, אני קונה לה "בגדי בנים". "זה ממש לא פייר שמישהי לקחה לי את השם וגם כתבה ספר בנושא שאני הכי שונאת! זה בכלל לא חשוב מה לובשים. בנות שקוראות את הספר רק ימשיכו לחשוב שהן חייבות להתלבש יפה."

אז אני כותבת את הביקורת הזו. "סטייל משלך" זה חשוב, בתנאי שהוא כולל את החופש ללבוש מה שאתם רוצים ולעשות מה שאתם בוחרים.

מצחיק לחזור לכתוב כאן ביקורת דווקא על ספר בנושא הזה, במיוחד שקראתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה ולא הצלחתי לכתוב ביקורת על כלום.

לפני 5 שנים•בלו-בלו
הַדֶּבֶר (1963)

הַדֶּבֶר (1963)

אלבר קאמי

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
תעשו לי טובה

תעשו לי טובה

גייל פארנט

אני שונאת להשאיר מנוי לא מנוצל בספריה. זו מן שריטה שלי. אין מצב שמותר לי לקחת מספר מסויים של ספרים ואקח פחות. בזמן האחרון קרה שהגעתי לבד לספריה – לבנות היו עיסוקים משלהן, הבעל היה בעבודה. איימתי שאם אני הולכת לבד אני חוזרת רק עם ספרים לעצמי. זה איום חזק אצלנו בבית כי כולם מכורים לספרים, רק שלא העזתי לממש אותו עד לפני כמה ימים. הפעם החלטתי שאני אכן שואלת ספרים רק לי. אז היו לי שנים עשר מנויים לנצל.
כל ההקדמה הארוכה הזו באה להסביר איך יתכן שלקחתי את "תעשו לי טובה". מה לי ולספר הזה? הרי זה ספר שני של סופרת של רב מכר שלא סבלתי, הנושא לעוס ושחוק – רווקה שרוצה ללדת ילד בכל מחיר, שמסבירה כמה קשה לאישה בעולם של גברים, ועוד פעם יהודיה אמריקאית. גם הכריכה האחורית המסבירה כמה הספר נועז ושנון רק הרתיעה אותי. בדקתי בסימניה ומצאתי את הביקורת הקטלנית והמצויינת של yaelhar. לא הייתי אמורה אפילו להרים אותו מהמדף. אבל היו לי שנים עשר מנויים. אז שאלתי אותו, ולא ציפיתי לכלום.
למרבה ההפתעה שלי חיבבתי את הספר. ודאי שהוא לא יצירת מופת, אבל הוא מצא חן בעיני. קודם כל הספר הצחיק אותי – למרות ההומור הירוד. אני מניחה שזה תלוי מצב רוח שלי יותר מאשר איכות הכתיבה, אבל מודה שצחקתי. מעבר לכך – הספר נכתב ב-1980. גם עשור אחר כך החינוך שקיבלתי בבית שלל מכל וכל אמהות יחידניות, סקס של נשים לא נשואות, וודאי שלא סקס עם מספר גברים שאף לא אחד מהם הוא "חבר רציני". אני מדמיינת את הורי ז"ל מצקצקים בלשונם. לאישה כזו יש כינוי ראוי שלא מזכירים ב"בית טוב".
מעבר לכך – סגנון הספר קליל וקולח, הרעיון של יצירת רשימה להשגת מטרה הוא למיטב ידיעתי מקורי וחדשני לתקופתו. במהלך הקריאה ראיתי דמיון רב ל"פרויקט רוזי". אני משוכנעת שהיתה כאן השפעה לא מבוטלת, ו"תעשו לי טובה" קדם בהרבה.

כאמור, לא מדובר ביצירת מופת, אבל מדובר בספר שמציג גיבורה שבסך הכל שלמה עם עצמה, לא שרוטה מדי, עצמאית, מתמודדת בהצלחה עם תלאות העולם ומצליחה למרות שאין לה גבר. זה הישג לא מבוטל גם בימנו, וודאי שב-1980.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
זמן שאול

זמן שאול

עמליה רוזנבלום

לילה. כולם ישנים. אני יושבת ליד המחשב ועוברת על טיוטת מאמר שאני אמורה להגיש עד הבוקר (23:59 זמן ניו-יורק ליתר דיוק). זה לא עובד. המשפטים כבר מנוסחים היטב, בדקתי את ההוכחות, אבל אני לא מצליחה לכתוב את המבוא שאמור להסביר את החשיבות של העבודה הזו. הספק מתחיל לנקר. אולי היא בכלל לא חשובה? אולי המודל שהגדרתי מיותר לחלוטין? אני חייבת להתרכז אבל אני לא בפוקוס. אין לי שום הפרעת קשב, אבל החיים מספקים הפרעות למכביר. מד הסוכר של בתי הבכורה מצפצף. הסוכר גבוה. אני מדליקה אור קטן, מקווה שאף אחד לא יתעורר, שואבת אינסולין מהאמפולה והולכת להזריק לה. היא לא מתעוררת. אני יכולה לזקוף לזכותי הצלחה קטנה. אני מתיישבת שוב ליד המחשב. הקטנה משחררת כמה שיעולים קטנים. אני קופצת. היא שוב מצוננת, אחרי שתי שפעות ועוד שתי הצטננויות החורף הזה. רק שהגדולה לא תדבק. לפחות זה לא קורונה. אני בודקת שניה בוואינט את מניין הנספים. כבר יותר מאשר מהסארס. אבל כשהיה הסארס לא היו לי ילדים ולא חרדות והייתי כל כך מרוכזת. הלב שלי דופק מהר, אזני כרויה לכל התהפכות במיטה. איפה הייתי?

אם הייתי מעשנת זה כנראה היה הזמן לקחת הפסקת סיגריה. אבל אני לא מעשנת, שונאת את הריח. אני יכולה למזוג לעצמי משהו אבל שתיתי כבר כוס יין היום. אם היה לי כדור כזה, ג'יני, שישחרר אותי מכל כבלי ויתן לי אנרגיה בלתי נגמרת האם הייתי בוחרת להשתמש בו?

שאול סמל בן ה-52 הוא סופר ישראלי מפורסם של סיפורים קצרים שפרסם לאחרונה לפני עשור. הוא מחלק את חיו לסירוגין בין ניו-יורק לישראל. בניו-יורק הוא מרצה מן החוץ. בישראל מחכים לו גרושתו ירמה שני ילדיו נוח ונעמי, וכן גם אמו וצפיותיה. כצפוי מסופר מפורסם, שאול הוא נרקיסיסט רב קסם שמעמיד את עצמו ויצירתו במרכז הוויתו. הכל מותר לו בדרך ליצירה הגדולה הבאה. אלכוהול ללא סוף, סמים, נשים. הוא דורש מכולם, מנצל וזורק ללא רגשי אשמה. כמעט ללא רגשי אשמה כשזה נוגע לילדיו. אבל, כפי ששם הגיבור מרמז, (רמז שקוף מדי לטעמי), שאול חי על זמן שאול. מפלס הכבוד שהוא מנפיק מפרסומי העבר כבר מגרד את תחתית כוס הוויסקי שהוא מרבה לשתות, המשרה ביו-יורק בסכנה, מתחרה צעיר ומבטיח צץ בשמי הספרות הישראלית, וכולם כבר התייאשו שהוא יפרסם. האמנם בגיל 52 השיא מאחוריו? שאול פוגש באלונה, צעירה מבריקה וחסרת השכלה, וגם מתוודע לג'יני, סם המאפשר להגיע לפסגת השמיים אך הנחיתה ממנו היא לתהומות השאול. כצפוי, שאול מתפתה לעיסקה עם השטן, והקורא מבין שהסוף המר בדרך.

הכתיבה של רוזנבלום קולחת ומצויינת למרות העלילה הצפויה. הגיבור הוא קלישאה – גבר פריווילגי בגיל העמידה, אדם שיכול ליצור רק כשהוא שיכור/מסומם תוך התעלמות מוחלטת מהסובבים אותו ורגשותיהם, בחורה צעירה שלמרות שהיא חסרת השכלה היא כמובן מוכשרת כמו שד וכותבת טוב יותר מבוגרי פקולטאות יוקרתיות. הנרקיסיסטיות של הגיבור הפריעה לי להתחבר אליו ולהזדהות איתו. גם כמות כותרי הספרים והסופרים שנזרקו לאוויר במהלך הקריאה נראתה לי מוגזמת. כמו התייפייפות כזו "תראו כמה אני משכילה. אל תפספסו את ההתכתבויות ששתלתי בטבעיות בעלילה עם סופרים כל כך חשובים". מה שמציל בעיני את הספר הוא ההומור שבו. שאול סמל אמור להיות סמל לקלישאה. הוא אמור ליפול כי גברים לבנים כבר לא יכולים להיות גיבורים של רומן, עבר זמנם, כפי שאומרת לשאול הסוכנת הנחשבת ברברה סטיין (לשעבר אתי עבאדי). רוזנבלום לוקחת גיבור כזה וקוצצת אותו בקלילות חתיכה אחרי חתיכה מבלי שנשנא אותו או נאהב אותו, יותר כתרגיל ספרותי. ההומור הזה מכסה דיון כואב מאוד – האם אפשר להיות יצירתי מבלי להיות, סלחו לי, חרא של בנאדם? הדיון בספר נראה לי אמיתי, כזה שבאמת מעסיק את רוזנבלום, יוצרת, וגם בתו של אדם ברוך ובת זוגו של יובל בנאי.

טוב, אני חוזרת למאמר שלי. מדהים מה שאנחנו נוטים לעשות כשאנחנו אמורים לעשות דברים אחרים לגמרי. הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן. כי היו הרבה הפרעות. גם רעות וגם טובות. היו החיים. התגעגעתי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
מסעותי עם חמותי

מסעותי עם חמותי

מאירה ברנע-גולדברג

ביום רביעי, ערב יום השואה, חזרתי הביתה מהעבודה אחרי הצהריים. בבית מצאתי את חמותי משגיחה על בנותי. היא החזיקה בידה נר זיכרון ועיינה בתשומת לב בתווית שעל הנר.
"מאיפה הנר הזה? "
"קיבלנו בבית הספר" ענתה הגדולה שלי, "לזכר הנספים בשואה."
"טוב, זה לא של המשפחה שלנו. אבל חבל לזרוק. אני יכולה להביא לכם טפט שאפשר להדביק על התווית ולא יראו כלום. את יכולה לשים את הנר לקישוט בחדר."
"אבל סבתא" התמרמרו שתיהן, "זה לא יפה. זו מישהי שנרצחה בשואה."
"שטויות" פסקה חמותי, ורק אז שמה לב שבעצם הגעתי.
"אני בדיוק עושה איתן יצירה עם הנר הזה" היא הסבירה לי.
הרגשתי שהדם עולה לי לראש. איך היא מעזה?!! ואני עוד דור שני.
שנים שלא אמרתי לה כלום. זה אף פעם לא הועיל. תמיד נהיה מזה ריב, כאשר בעלי תקוע באמצע. אבל הפעם לא יכולתי לשתוק.
"אצלנו בבית מכבדים את יום השואה!!" אמרתי בקול רם, חצי צעקתי. "אנחנו מדליקים בערב את הנר, ובוודאי שלא עושים ממנו עבודת יצירה!"
חמותי אספה את חפציה והלכה. תהיתי אם התקשרה לבעלי להתלונן או לא. קוויתי בשבילו שלא. ידעתי שהוא יקח את זה קשה.
"סבתא הגזימה הפעם" אמרה הגדולה שלי.
"זה היה ממש מגעיל מצידה" אמרה הקטנה.
שתקתי. לא רציתי ללבות עוד את האש. זו בכל זאת סבתא שלהן. לצערי.

"מסעותי עם חמותי" עוסק בעיקר ביחסי כלה/ חמות. שירה היא אמא לשני ילדים קטנים, שצריכה להסתדר עם חמות בלתי נסבלת, ובנוסף גם אמא איומה. שירה וחמותה דליה לא סובלות אחת את השניה, ובתווך נמצאים הבעל/בן וכן הילדים. דליה היא החמות מהגיהינום. היא לא חוסכת את ביקורתה מכלתה, גם בפני הילדים. יחסית לחמות המתוארת בספר חמותי היא זהב טהור. בכל פעם שדליה נעלבת היא מתקשרת לבנה כדי לתנות את צרותיה ולהסביר לו כמה אישתו נוראית. שירה עצמה לא מסוגלת להתמודד עם דליה, ולכן שותקת או מתקשרת לבעלה כדי שיסביר לאמא שלו במה טעתה. כמובן שאף אחת מהשיחות העקיפות הללו לא עוזרת. גם אצלנו זה מעולם לא עזר. כצפוי, שירה ודליה נאלצות לשתף פעולה, ומגלות שבעצם השד לא כל כך נורא.

ספר קליל וקולח, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אני לא חושבת שיש הרבה כלות שלא תזדהנה עם שירה. כערך מוסף, הספר מטפל בהרבה נושאים חשובים מלבד יחסי כלה/חמות – יחסי אמהות בנות, הפרעות אכילה, וכן בעיות בנישואים.
החסרון העיקרי לדעתי הוא שהספר מאוד שטחי וצפוי. הרגשתי שדליה היא חסרת מימד, מן גרוטסקה צבעונית של חמות שבעצם אינה דמות ממשית אלא אוסף של קלישאות. מצד שני, הספר כאמור לא מתיימר להיות רציני ועמוק, אז בהחלט אפשר להנות ממנו כספר כיפי ולא מחייב.

אסיים בעוד אנקדוטה משלי. כשהגדולה שלנו נולדה היינו מותשים כמו כל הורים טריים לילד ראשון. הורי לא היו בקו הבריאות אז לא היתה אפשרות שיבואו לעזור, ולחמותי לא התחשק. מה שכן, לא היתה לה שום בעיה להעיר לי על הטיפול בתינוקת. "את צריכה לדאוג שהיא תמיד תהיה מכוסה, אחרת היא תצטנן. כל הזמן לעמוד ולכסות אותה."
"אבל איך אני אשן" עניתי ברצינות, "הרי דקה אחרי שאני מכסה אותה היא מעיפה את השמיכה."
"הכי חשוב שלא יהיה לה קר. את אמא. את צריכה לדאוג לבת שלך!"
ההורמונים עלו לי לראש.
"את יודעת מה? את מוזמנת לבוא אלינו ולבדוק את השמיכה. הכורסא בחדר שלה פנויה. אני הולכת לישון."
מאז לא שמעתי ציוץ על השמיכה...


***********
כיף לחזור לכאן. התגעגעתי

לפני 8 שנים•בלו-בלו
אדם

אדם

יהושע סובול

לקראת יום השואה הקרב ובא, החלטתי לשוב ולעלות את הביקורת הזו, לאחר שנמחקה ע"י מנהלי האתר, ללא התראה. כשערערתי על ההחלטה נאמר לי שאני יכולה להעלות אותה שוב, ללא הסיום שלה כי היא פוגענית.

לקחתי מאוד קשה את המחיקה הזו, ביחוד את ההאשמה שאני היא הפוגענית. תחילה נעלמתי מכאן, אבל חשבתי שנית לאחר תגובות מחממות לב שקיבלתי. זו לא הדרך הנכונה. אני מעדיפה שאנשים יגיבו לביקורת הזו, ואולי גם יחוו את דעתם על עצם המחיקה, מתי ראוי להעלים ביקורת, מהו גבול חופש הביטוי.

אז הנה הביקורת, ללא סופה המקורי. בבקשה כתבו כל מה שעולה על דעתכם.

******************************
אני נוהגת לכתוב ביקורות אישיות. ספרים תמיד מזכירים לי את החיים שלי, ואני נוטה לשלב את חיי עם עלילת הספר.

הפעם זה אחרת. הפעם הספר הוא החיים שלי. סלחו לי אם זה הולך להיות מקוטע, כי הספר הזה גדול עלי. זה בעצם לא ספר אלא מחזה. נתקלתי בו לגמרי במקרה. מחזות זה לא הקטע שלי בכלל. אני שונאת תיאטרון, והפעם האחרונה שהייתי בהצגה היתה כשחייבו אותי בבית הספר. מחזות ישראלים אפילו לא קראתי. זה התחיל משיחה אקראית. מישהו ששמע שאני דור שני לשואה הזכיר את הטרילוגיה של סובול על גטו וילנה. בקושי היה לי מושג מי זה הסובול הזה, אבל עניין אותי לקרוא על החיים בגטו. במיוחד כשהבנתי שמדובר במחזות שזכו בפרסים רבים, והועלו גם בעולם.

השגתי קודם דווקא את המחזה השני בטרילוגיה - "אדם". אני לא יכולה לתאר את הזעזוע שלי כשגיליתי שאחת מהדמויות הראשיות במחזה היא דודתי, זו שאני קרויה על שמה. ה"עלילה", או אם כבר "עלילת דם" שמתוארת במחזה שונה לחלוטין ממה שסופר לי בבית. לא אפרט כאן. מצד
אחד הסתבר לי שדודתי היתה דמות מפתח במחתרת, הרבה מעבר למה שהעלתי בדעתי. מצד שני, היא מתוארת במחזה כמי שבין השאר עסקה ב"מקצוע" העתיק בעולם.

המחזה נכתב לפי רשימות של אחד מחברי המחתרת בגטו. אף אחד לא טרח לאמת את הדברים באופן הסטורי - הרי הכי קל לכתוב מה שרוצים על אלה שנרצחו. מי יתבע את דמם?

מה שעוד יותר מקומם היא העובדה שכל הגיבורים מלבד אחד מופיעים במחזה בשמם המלא. אני לא יודעת אם זה חוקי, אבל מוסרי זה בטוח לא.

בימים האחרונים, מאז שנתקלתי במחזה, אני לא מצליחה לישון ולא להתרכז בכלום. בפעם הראשונה אני חושבת איזה מזל היה לנו שאבי לא נתקל במחזה הזה, למרות שנכתב כבר ב-1989. הוא היה פשוט מת במקום. הוא לא היה יכול לשאת את הדיבה על אחותו האהובה, האדם שהוא אהב הכי כל חיו.

כל ילדותי הרגשתי את כובד המשא של שמי. אני מרגישה שאני חבה לה, להוציא את האמת לאור. התחלתי לאסוף עדויות ומסמכים, מהקצת שנשאר. אין מישהו אחר לזעוק בשמה.

אני שונא אנשים שמתפרנסים מהשואה" נהג אבי לומר. והנה, מחזאי שתהילתו באה לו מפרסום דברים חסרי שחר, ללא אימות הסטורי, ואפילו לא טרח לשנות את שמות הדמויות. גם לא טרח לחפש את המשפחות ולקבל את אישורן.

לפני 9 שנים•בלו-בלו

ביקורות נוספות על "בעלת הבית "

בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

#
אלישבע פוגל, האם במשפחה המטריארכלית המתוארת בסיפור, היא מרכז המשפחה. היא בעלת תפקיד בכיר באחד המכונים לשלום, המוקמים חדשות לבקרים כדי שלעשירי חו"ל יהיה איפה לתרום למען עולם טוב יותר. מכון בו עושים פעילויות ניו אייג'יות שמצטלמות היטב והן חסרות ערך לחלוטין. אלישבע פוגל היא ידוענית, מטפחת קשרים עם ידוענים אחרים, חיה בבית "שווה" בירושלים, נוסעת המון לחו"ל (לעבודה, אלא מה?)

לה ולבן זוגה יש שלושה "ילדים" (שגילם בין סוף שנות השלושים לאמצע שנות הארבעים והם בעצמם הורים). תפקידם במשפחה הזו להיות "הילדים". הם נכנעים למנהיגותה של האם, מקבלים את קביעותיה הפסקניות לגבי איך מתנהגים. "הילדים" האלה, במיוחד אסא האמצעי, כמהים להסכמה ולקבלה של אמם, לשווא. יש לה משימות חשובות יותר מאשר לקבל ולהסכים עם בני משפחתה. למשל לחנך את כל העולם, להדגיש בפני ילדיה שהם אינם שונים בעיניה מאנשים אחרים שאינם צאצאיה, לדרוש ולקבל צייתנות וחוסר סקרנות לגבי פעילויותיה, להעריץ אותה.

הספר כתוב בהומור אירוני. הוא מסתלבט על אותם אנשים נשואי פנים, פריבילגים, שגידלו משפחה, צברו רכוש, ראו את עצמם מורמים מעם גם במיוחד, כשמדובר בחוקים שכמובן אינם חלים עליהם. הם הפכו את עצמם למכובדי השבט עם קוד בלתי פציח של התנהגות ושיח. קרתה להם תקלה – למרות ההקפדה על סודיות מה שעשו התפרסם. מבחינתם זה מטרד לא נעים שהם יכולים למחוק באמצעות מלים והתנהגות כאילו אריסטוקרטית. לא משהו שיפריע להם להמשיך לקנות את הסיפור שהם מספרים לעצמם לפני השינה.

ההומור של ידלין דומה יותר לשמחה לאיד. אפשר להבין את השמחה לאידה של אלישבע, שמכף רגל ועד ראש מעצבנת, מתחסדת ומשחקת תפקיד בלי שמץ מודעות. אבל השמחה לאיד לא עוצרת שם ולמעשה כל הדמויות, גם המשניות ביותר, הן נלעגות, סטיריאוטיפיות, ומציגות לפנינו סוג של תיאטרון אבסורד דווקא בשאיפתן להשפיע על עולמן ולבנות אותו בדרכן.

יש סופרים ישראלים שאולי מה שמשותף להם הוא התייחסותם לדמויותיהם בבוז אנין. ידלין כמובן, על בסיס שלושת הספרים שלה שקראתי וגם מאיה ערד, החוטאת באותה חמיצות חסרת אמפתיה כלפי דמויותיה כמו ידלין (אולי מינוס ההומור).

התחלתי לחשוב שזה הבון טון שלנו. אנחנו הרי מצהירים שאנחנו נוסעים לחו"ל כדי להתרחק מישראלים אחרים. אז הדמויות שנאהב לכתוב ולקרוא עליהן, הם ישראלים אחרים עלובים ומדכדכים. הם מביכים, הם מסתבכים, הם קטנוניים. אנחנו כמובן טובים מהם, רק מכוונים זרקור אל אלה שלא יודעים להתנהג. אבל ככל שידלין מרחיקה את עצמה מהגיבורה שלה, מסתבר שהיא בעצם אלישבע פוגל, שבטוחה שהיא יודעת הכי טוב איך אחרים צריכים (לא) להתנהג.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•yaelhar
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

לפני כמה שנים ראיתי את הסדרה 'שטוקהולם', סדרה עם קאסט שחקנים משובח, הזכורה לי כקומדיה שחורה ועוקצנית כדבעי. הבנתי שהיא מבוססת על ספר של נעה ילדין, אז רשמתי לפני. לפני כמה ימים הזדמן לי לנסות ספר שמע, דבר שלא ניסיתי עד היום, וכשראיתי את הספר הזה וראיתי שהסופרת היא ידלין, אמרתי, ננסה.

הספר זכה בפרס ספיר לפני כמעט עשור, וגרעין העלילה פשוט למדי. משפחה בורגנית-חילונית-ירושלמית-אשכנזית מרחביה, עם כל מה שזה אומר. משפחה שלא מזכירים בה כסף אבל יודעים שיש "נכסים". במשפחה שלושה ילדים, ובהם הדמות המרכזית, אסא, ד"ר כנראה די מעמיק לפילוספיה, אבל כושל בחייו האקדמאים, פרוד, והפחות מוצלח במשפחה, דרכה אנו מתוודעים לסיפור. האמא, אלישבע, הדמות הדומיננטית והחזקה במשפחה, מואשמת במעילה של כמה מיליונים ב"מרכז לשלום בר-קיימא על שם הירש" שבו היא עובדת כסמנכלי"ת, ומכאן העלילה מתמקדת בעיקר ביחסים בין האחים וההורים, ובינם לבין עצמם.

האמת היא שאין יותר מידי מה לנתח. בסך הכל מדובר בספר כיפי, זורם, שנון, ציני ואירוני במידה שזה שילוב די טוב. מצד אחד זו לא ספרות ירודה ויש בה המון משפטים ממזריים, ומצד שני לא כזו שדורשת מאמץ מיוחד או שטומנת בחובה תובנות יוצאות מן הכלל. ידלין יודעת את מלאכת הכתיבה, והיא משתמש בה היטב. היא נוגעת בנקודות כואבות, בעיקר בהצבת מראה ברחובות רחביה השקטים המשקפת את השמאל החילוני-אשכנזי השבע והמרוצה מעצמו, וחושפת את הזיוף הצדקני והמתנשא, כמו גם את הקיום הבנלי, המשעמם והנדוש. אגב כך, ילדין חובטת גם בתרבות הריאליטי והניו אייג' שתפסו תאוצה בעשור ההוא. הדמויות לא שטוחות לחלוטין אבל חסר בהן איזה עומק, איזו התייחסות לכאב, מלבד אולי מעט אצל אסא, ומכאן גם חוסר היכולת להזדהות או לחוש אמפתיה.

לגבי הפלטפורמה. לא חשבתי שספר שמע זה משהו שאני אתחבר אליו אבל אני מוכרח לציין שהופתעתי לטובה. הקריינית הייתה מוצלחת, הדיאלוגים נשמעו אותנטיים, ופתאום נסיעה או ריצה קיבלו גוון נוסף. שלושת הכוכבים מצהירים כי לא מדובר ביצירת מופת אבל גם לא בבזבוז של זמן.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יוסף
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

****




"אני לא קורא ספרות ישראלית", אומרים לי לא פעם. כי או שזה פלצני ואליטיסטי (נגיד) כמו עוז, יהושע, באר או גרוסמן, ואז זה גם טעון עד זרא באלף אלפי משמעויות ישראליות פנימיות על יחסנו לכיבוש, למלחמה, ל-48' או לעיירות הפיתוח ונהיה כבד וקשה, או שזה מתנחמד ומרוצה מעצמו סטייל יעל הדיה, אשכול נבו או אפילו מאיר שלו, או שזה ג'נרי וקולי עד כדי להרתיע כמו אתגר קרת או קסטל בלום. אולי יותר מזה, נדמה לי שמה שמפריע לרוב ה"לא קוראים ספרות ישראלית" זה מה שמפריע לנו כשאנחנו מטיילים בחו"ל ולא רוצים לפגוש תיירים ישראלים אחרים. זו הפמיליאריות הדביקה הזאת, העברית הקולנית המביכה, וחוסר היכולת להרחיק את עצמנו פיזית או רגשית מהאנשים האלה, הישראלים, שכובשים, שמנגבים חומוס, שמעגלים פינות ושלא יודעים מתי להתאפק. עדיף לקרוא על פינות רחוב בשטוקהולם מאשר לפגוש מישהי שדומה לדודה שלך או לאקסית שלך או לרס"פ שלך מהטירונות בבית קפה בגדרה. די, אנחנו פה בשביל להתרחק. העברית הזאת, שלא עוברת אף פעם בתרגומים משפות אחרות, זאת עם המילים המסובכות והגבוהות, מסתדרת לנו איכשהו רק כשאנחנו קוראים עיתון בארץ, גם זה די והותר, ואם יגישו לנו את "ידיעות" בטיסת אל-על ממילאנו, נקמט את אפנו באנינות ונרגיש את הצביטה הזאת של אוף, הנה, חזרנו. כולם ישראלים פה.

וגם אני, גם אני ככה לפעמים. קורא ספרות ישראלית, אבל כמעט מרגיש צורך להתנצל על זה, כאילו הצבעתי "יש עתיד". זה לא שאני אוהב ספרות זרה יותר, אבל הרבה פעמים, גם עבורי, הספרות הישראלית לוקה במה שלקה הקולנוע הישראלי עד לפני עשור בערך - היא פשוט ישראלית מדי.

נכנסתי לספר הזה בזהירות, אחרי שקראתי כמה ביקורות ואת המאחורה של הכריכה, אבל די מהר הרגשתי שאני משיל את שכבות ההגנה שלי כלפיו, וכלפי הישראליות שלו, שדווקא כאן היא איכשהו מועילה לספר ולא גורעת ממנו, ושבמקום למצוא בו פגמים אני מצליח להרפות ואפילו ליהנות מהכתיבה הרהוטה, השוטפת והמדוייקת להפליא ומאינספור הפנינים שיש בו. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שקראתי ספר שמצליח להכיל מילים מכל משלבי השפה העברית והמתלעזת כמעט מבלי שזה יישמע מתאמץ או מתפלצן או פשוט כמו טעות. "אנקדוטלי", "אחושלוקי", "אנרכיסטיותו" (!), "אג'נדה", "אוריג'ינליטי" חיים ביחד איכשהו, וזה מרגיש ממש בסדר, כי הדמויות מדברות ביניהן בדיוק כמו שאנשים מדברים (בארץ, לפחות) והקולות שלהם נשמעים אותנטיים להפליא, אבל הספרות שמחברת בין הדיבורים הרגילים האלה היא מספיק "ספרותית" ומספיק "גבוהה" אבל לא יותר מדי משתיהן, כדי שהספר לא יהיה מדובר מדי או פרחי מדי, לא מתוחקר מדי ולא נוקשה מדי.

העלילה עצמה פורשת את קורותיה של משפחת אצולה ירושלמית אשכנזית שנקלעת שלא בטובתה למערבולת אנינה של פשע צווארון לבן שמבוצע בידי אם המשפחה, סמנכ"לית מכון שמאלני אליטיסטי לקידום שלום, כשהיא נחשדת במעילה רבתי בכספי המכון. המשפחתולוגיה המורכבת והרצינית - אם תרצו סוג של תמונת מראה של "זגורי אימפריה" העממית - וישראלית לא פחות, מתוארת בקולמוסה המושחז של ידלין באופן רציני, מעמיק ורב אבחנה, אבל גם בקריצת עין ובהומור דק ועדין, בטון כמעט משעשע ולחלוטין לא מצחיק. אני לא בטוח שמי שיגיע לספר כדי לחפש את "הבלון השמאלני שידלין נועצת בו סיכה" יקבל את כל מבוקשו, אבל לא הרבה ייצאו נקיים כאן, כי נדמה שהחלקים הפחות טובים של הישראליות אינם פוסחים גם על אלה שאין להם ממש צורך לחתוך פינות, לקצר תהליכים, לחתוך נתיבים בכביש או למעול במיליונים, אבל עושים את זה בכל זאת (רק שאולי בשפה יותר נקיה), פשוט כי הם יכולים.

אהבתי מאוד לקרוא את הספר הזה, שיש בו את כל הטוב והרע שאנחנו יכולים לזהות בעצמנו כישראלים וכבני אדם, עם כל הרקב המתוק והבלתי מושלם הזה שאופף אותנו והופך אותנו לבני אנוש.



****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

הספרים קוראים לי בחנות הספרים בקולותיהם השונים. לפעמים זה הסופר ששמו מתנוסס על הכריכה, והוא הבטחה שלא הכזיבה, ואני מיודעת איתו מספריו הקודמים (אף שהוא איננו מכיר אותי. מין ידידות חד צדדית שכזאת), לפעמים הציור על הכריכה קורא לי, לפעמים שם הספר, שזכה ליחסי ציבור דחפניים ואגרסיביים, כאילו היה נוזל כביסה או גבינה מיוחדת, לפעמים שם הספר וכריכתו מוכרים לי מסימניה, אף שאינני זוכרת אם לרע או לטוב, לעיתים זה נושא הספר או הסוגה לה הוא שייך (אל תעקמו את אפכם האנין, ידידי מסימניה, ואל תפלטו: נו, בטח, ספר מתח...) ופעמים לא מעטות גם אני נלכדת בכזב הידוע, שכריכה אחורית, שמו.

הספר הזה קרא לי במדבקה העגולה המוזהבת שנצצה מכריכתו: זוכה פרס ספיר לספרות.

ובכן, לו אני הייתי בוועדת הפרס הייתי מוסרת אותו במו ידי לנעה ידלין וגם מודה לה מקרב לב, על שהואילה בטובה לקחת אותו מידי.

בעלת הבית קרא לי ואני נעניתי, בעונג, בשמחה, במתח, במעורבות, בצחוק מתגלגל, בהשתאות.

האם גם אתם שמעתם את הרחש העז, שהפיק האוויר, שיצא מן הבלון ששמו: משפחה ירושלמית-משכילה-חילונית-שמאלנית-מודעת לעצמה, כשידלין תקעה בו את סיפורה המושחז?
אני שמעתי.

דוקטור אסא פוגל, עשה את הדוקטורט שלו בנושא בלתי אופנתי בעליל: האווילות של הניו-אייג'ינג. אלא שהרציונאליות איבדה מזמן את קסמה, גם אצל אלה שאמונים על טוהר השכל. ובגלל שהרציו פשט את הרגל, אסא פוגל אינו מקבל תקן בשום אוניברסיטה שמכבדת את עצמה. בתחילה הוא מחזר אחר אוניברסיטאות כדוגמת פרינסטון, בתקווה להיות מחוזר, וכשהוא פונה מיואש אל השוק המקומי, הוא מגלה, כי גם המעוז האקדמי מתנהל כמו שוק, וכי מפעם לפעם יוזמן לאיזו תוכנית בוקר בטלוויזיה, כדי לסתור גל חדש של פלאות בנגב, שתיקה בצפון או כת במסווה של רעיון קוסמי רוחני.

אסא פוגל שוחה בתוך תחושת העליונות שמקנה ההשכלה. אמא שלו, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, משמשת כסמנכ"לית של מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא, אביו הוא סטטיסטיקאי, בעל חברת השמה משגשגת, שמשתעשע ברעיון ליצור משחקי מחשב לילדים, שיטמיעו את עקרונות הסטטיסטיקה. אחותו הגדולה, היא בעלת חברת נדל"ן מצליחה, ואחיו הצעיר הוא פסיכיאטר ילדים, שיוזם תוכנית ריאליטי העוסקת באסונות אצל ילדים והשפעתם על חבריהם. וחוץ מזה, פרודתו של אסא היא עורכת דין, אשתו של אחיו היא פסיכולוגית, בקיצור, כולם חכמים ונבונים, כולם משייטים להם על עננת המצוינות, ראשיהם באוויר המזוכך והדליל של הסנוביות האינטלקטואלית, ורק רגליהם מדשדשות באדמה המשותפת גם ליצורים נחותים.

אלא שיום אחד נוחתת על ראשיהם צרה בלתי צפוייה: אלישבע פוגל, אם המשפחה, האמונה על יפייפות הנפש בצד השמאלי של המפה הירושלמית, נחשדת בנטילת 3.4 מיליון שקל מכספי המרכז לשלום, אותו היא מנהלת. מתברר שבין מבצעים של שלום, כדוגמת ציור יונת שלום, הארת מרכז עזריאלי או משחק כדורגל מעורב בעיר ערבית, נשרו חלק מן התקציבים אל חיקה המרופד היטב של אלישבע פוגל, ונקנו כמה דירות באזורי יוקרה. מוכר משהו?

הכרוניקה העיתונאית מציפה את הטקסט של ידלין, וכמעט כל דמות מזכירה לנו איזו דמות מן החיים הציבוריים. ארץ קטנה עם שפם וגיבורים קרובים קרובים. ידלין נותנת בידנו זכוכית מגדלת ולא פעם גם מיקרוסקופ, ובכישרונה הגדול היא מאירה בזרקור את הפינות האפלות של היומרה וההתנשאות. אבל אל לכם לחשוש כי האקטואליה פוגמת בסיפור. בדרך כלל, האקטואליה היא משענת קנה רצוץ לסיפור טוב, כמעט תמיד היא משמשת מין תותב, והקורא הנבון מחפש את השווה והשונה בין הבדיון והמציאות. וגם אנחנו מתקוממים, כאילו רקיחת סיפור אקטואלי הוא מין אקט נצלני, במקום שהסופר ימציא לו סיפור, הוא גונב את החיים ושותל אותם בספרו. אבל בספר הזה, האקטואליה רק מגבירה את ההנאה. לא מפני שאנחנו מכירים את העובדות מן העיתון, אלא מפני שהספר מחדד את מה שקראנו בעיתון. פתאום אותן מילים של הכרוניקה העיתונאית, הפכו למציאות קרובה, שהרי בשביל הקורא הנאמן הסיפור מדבר על גיבורים בשר ודם.

השפה של ידלין עשירה ורבת רבדים ושפת גיבוריה, כמה מפתיע, היא שפת דיבור משובצת בסלנג. המשפטים מתגלגלים ארוכים ארוכים, מפוסקים, ללא מירכאות והדוברים מתערבבים והמילים דוהרות ואין רגע דל ואין פסקה משעממת.
כאילו, מאיפשהו, וואללה, ממש ממש, לבאס, ביג דיל, קטעים, זה מפגר, משוגעת על..., בטח ובטח, כפרה, סבבה, שטיקים, משבצים בחינניות את הגיגיהם של אסא ומשפחתו.

עד הסוף לא ברור אם היה או לא היה. שהרי לאלישבע פוגל, נקיית הכפיים, יש תירוצים וסיבות ורקורד עשיר ועושר בכלל, ומהוגנות מוכחת ופרופסורה באמתחת, ובית פרטי ירושלמי בשכונת יוקרה, ושום דבר בו לא מזכיר נובורישיות, כי גברת פוגל שייכת לסולתה ושמנה של העלית.

אחד הקטעים המצחיקים בספר, הוא הריאיון העיתונאי שנותנת אלישבע פוגל, בעקבות שכירת יחצן. בריאיון היא מורידה את בנה הדוקטור לדרגת "איש חינוך", הכל כדי ליצור תדמית של מהוגנות. כשהיא מתארת איך עסקה באפיית עוגיות לנכדים, כשבאו לעצור אותה, לא יכולתי שלא לצחוק בקולי קולות.

אני מקווה שנעה ידלין שמעה את צחוקי והבינה עד כמה אהבתי את ספרה המענג.
נהדר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אפרתי
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

על נועה ידלין שמעתי בעקבות סדנאות כתיבה. באמת התחלתי לקרוא את הרומן שלה בתקופת שבוע הספר. הסיפור מגולל את סיפורו של אסא דוקטור בלי משרה ופרוד טרי, התגלה שאימו האהובה חשודה שגנבה ממקום עבודתה 3.4 מיליון שקל ועכשיו הוא מנסה לנווט במציאות הטרופה שלו. עם ביתו אלונה שנכנסת לטלוויזיה, גרושתו שעדיין אכפת לו ממנו, בדידות וכניסה לזוגיות ושיחות פילוסופיות עם אחיו. אהבתי מאוד את הספר, במיוחד אהבתי את הניחוח של אגתה כריסטי שיש בספר,דמותו של אסא מאוד מעניינת חשבתי שהוא איזה מן סניגור בין הטוב לבין הרע מנסה לבחון האם אימו אשמה או שלא.מרתק.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי החמודה
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

היה היתה משפחה מתפקדת להפליא.
רגע, רגע. קאט. מה פתאום משפחה מתפקדת? ועוד להפליא?
מה כבר יש לכתוב על משפחה כזאת?
אז זהו, שמסתבר שבניגוד לדעתו של טולסטוי, גם המשפחות המאושרות אומללות כל אחת על פי דרכה.

***

הכירו את משפחת פוגל: יש אבא ואמא שנשואים באושר כבר הרבה שנים, שניהם מצליחים מקצועית, יש שלושה ילדים, שניים אקדמאים, אחת בעלת עסק עצמאי ומצליח. כולם מסודרים, כולם הורים לילדים.
למשפחת פוגל לא חסר כסף, אבל במשפחות טובות לא מדברים על זה.
להורים יש בית ברחביה (ולא רק בית אחד, אבל גם על זה לא מדברים).
והכל זורם על מי מנוחות עד ש-.

***

כן, ה"עד ש-" בכל זאת חייב להגיע, הרי לא חשבתם שספר שלם יספר רק על חייה השגרתיים של משפחה מתפקדת להפליא.
אם המשפחה, אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה וסמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא נחשדת במעילה ובגניבה של תרומות שנועדו לקידום השלום.

מה גורם לאשה מצליחה, שלא חסר לה דבר, כולל עקרונות נעלים למיניהם, לשלוח יד בכסף שלא נועד לה?
על השאלה הזו, שמסקרנת אותי תמיד (ומוזנת באופן תדיר מדי ע"י פרשיות שחיתות למיניהן), לא נמצאת תושבה בספר.
ואולי חוסר התשובה הזה, הוא בעצמו סוג של תשובה.
אלישבע פוגל, בשום שלב, לא מודה באשמה. לא מכה על חטא. האם בתוך תוכה היא מכירה באשמתה או שמא תחושת הצדק בכיס מושרשת אצלה כל כך עד שהיא מאמינה באמת ובתמים שאין בה כל אשם?

ומה לגבי משפחתה האוהבת והתומכת?
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הבן, אסא, דוקטור שלא הצליח להשתלב באקדמיה, גרוש ואב לבת.
נושא הדוקטורט של אסא הוא "אנטי רציונאליות ואנטי־אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש" אבל נראה שהפרשיה בה מעורבת אמו מבלבלת מדי מכדי לאפשר לו להתייחס אליה ברציונליות צרופה, ומי יכול להאשים אותו.
המשבר בו מעורבת האם מטלטל ומחדד את מערכות היחסים והדינמיקות הפנים משפחתיות והספר צולל לתוכן, מנתח, מפרק, מתבונן בזכוכית מגדלת.

האם יש בספר ביקורת חברתית על המגזר אליו משתייכת משפחת פוגל, אשכנזים-חילונים-שמאלנים-אמידים?
קשה לומר.
קחו לדוגמה את הקטע הבא:
"ופתאום חשב כמה מרובעים, ממסדיים, בני המשפחה שלו בעצם, עם כל הליברליזם המפואר וההומניזם וזכויות המיעוטים ורדיפת השלום והמוסיקה הקלאסית והבוז לתיאטרון המקומי והזכות לשמוע את ואגנר. איזו אמונה יוקדת בצדק הם נושאים איתם בסדר לבם, ולא בצדק שיש להילחם למענו אלא בצדק טבעי שנעשה כל העת, ניצחון הטובים והמוכשרים על הטובים פחות מהם, אמונה עיוורת, נאיבית, כמעט פרובינציאלית, בתקינותם הבסיסית של הדברים, שמקרים פרטיים יוצאי דופן רק מחזקים אותה, אם הם משנים משהו בכלל. יש בהם משהו צדקני, חשב עכשיו. איזו מילה איומה, אבל זה נכון. הם מלאים בתחושה של צדק, יש בעולם הזה צדק, והם בצדו הנכון. והם חושדים בחלש, גם אם לא יודו בכך אף פעם”.
האם הביקורת הזו, המופנית כלפי משפחת פוגל, היא בעצם ביקורת המופנית כלפי כל השבט אליו הם משתייכים?
ניתן לקרוא כך את הספר, אבל אין חובה. הספר, מצדו, לא מספק הוכחות.
או האם ההתגייסות של אנשי שמאל לחתום על עצומת תמיכה באלישבע פוגל עוד בטרם התבררו העובדות היא ביקורת כלפי המחנה הזה? לאו דוקא. זוהי התנהגות אנושית צפויה, שהיתה יכולה לקרות בכל מגזר.
יותר מכל, נוצרת התחושה שהספר מדבר על המגזר הנ"ל פשוט כי זהו המגזר היחיד שקיים בעולמו של הספר ובעולמם של גיבוריו. מתנחלים, למשל, מופיעים בספר רק כקריקטורה מוקצנת בתוכנית סאטירה, שעל פי תוכנה נוצרה אף היא על ידי אנשי שמאל.

***

עיקר כוחו של הספר, בעיני, הוא האופן בו הוא לוכד בדיוק רב את ההווה הישראלי. בין אם בתיאור האופן בו פועלת התקשורת, מפרומואים לתוכניות ראליטי ועד ראיון עיתונאי שלם, שהקורא הלא תמים יטעם בו מיד את טעמו של תבשיל שנבחש היטב בידו המיומנת של יועץ תקשורת, ובין אם בדיאלוגים האותנטיים להפליא.
אותנטיים כל כך, עד שהצלחתי תוך כדי קריאה לשמוע את קולם של הדוברים, ודמויות של ממש החלו להצטייר לנגד עיני.

מצד שני, כל אלו מעלים תהיות לגבי עתידו של הספר: האם הוא יהיה קריא, חד ומשעשע באותה המידה גם בעוד עשר שנים? ועשרים? וחמישים?
אין לי מושג, ולא כדאי לחכות כדי לבדוק את זה.
לכו לקרוא עכשיו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

כנראה שבשנת 2013 לא היו ספרים טובים יותר כך שספר בינוני זה זכה בפרס ספיר. באמת לא משהו. ניסיון לצייר הוויה ישראלית שממש לא שכנע אותי. אפשר לקרוא אבל לא חובה לגמרי.

לפני שנה•
★★★★★
•רוני
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

בזמן הקריאה שאלתי עצמי מדוע הספר זכה בפרס. כל זמן הקריאה חיפשתי את התשובה.
הספר עמוס בארועים שקופצים מנושא לנושא חלקם אינו תורם לעלילה אבל משקף את התזזיות של הישראלי המצוי. בכל דיון אם פרטי ואם ציבורי, הדוברים נכנסים אחד לדברי רעהו מתחילים סיפור וגולשים לסיפורי משנה, אינם ממוקדים ובנוסף מאד אנוכיים. בכל ארוע שהמספר מצפה שישתתפו איתו, בצערו ,בשמחתו, הישראלי המצוי מגיע לעצמו לחויה שלו לסיפור שלו. אין לנו את גן ההקשבה. וכך בדיוק הספר. יתכן שהשיקוף הזה של החברה הישראלית זיכה אותו בפרס.

לסיכום ספר מענין ושונה, זאת למרות שסיפור המסגרת פשוט ולא יחודי והכתיבה קצת מעיפת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אסתר
בעלת הבית

בעלת הבית

נעה ידלין

וואחד ספר פופולרי, יכולה להבין ישראליות ועוד רכילתית על עלית מושחתת או לא טהורה או שנטפלים אליה יוצרת עושה מקדמת ובסך הכול אנשים שרוצים לעשות טוב ולחיות את חייהם בשקט, אז הספר כל כך ניקרא ונכתב עליו כבר הכול אז אינלי מה לחדש ולא כתוב כלום מעבר לזה שדווקא גם אני נהנתי ובעיקר שמתי לב לסיפור בסוף שמוצנע כזה בקשר לרופא וטרלהלה, שמתם לב?
75 הצעות מכירה.
31 ביקורות ורובן מפרגנות ואלו שלא לא ממש פוסלות וכן יש גם שפסלו ממש.
הכי אני אוהבת את אלו שקובעים ספרות ישראלית אני לא קורא, ואז מתנצלים טוב נו ניכנעתי הזדמן לי ווטאבר.
אני אוהבת לקרוא ספרות ישראלית גם וגם נשית. אז תודה לספר הקליל מצחיק שנון ועדיין לא באמת משהו משהו.
וכן מודה קשה לי עם העלייהום על האוכלוסייה שמבוקרת בספר.
תודה רבה לכם
שבוע קסמרפא מבורך.
יום ראון 04-12-2022 13:52

לפני 3 שנים•
★★★★★
•איור וודה
דירוג
3.0
לפני 4 שנים

“לפני כמה שנים ראיתי את הסדרה 'שטוקהולם', סדרה עם קאסט שחקנים משובח, הזכורה לי כקומדיה שחורה ועוקצנית”