ביקורת ספרותית על אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים מאת איילת ולדמן
ספר טוב

---

כשהתחתנתי שמרתי על שם המשפחה המקורי. לא מקף ולא תוספת. זה עלה לי בביקור ארוך במשרד הפנים, התעקשות עם שלוש פקידות שטענו ש"אין דבר כזה, אישה נשואה מוכרחה לשאת את שם בעלה", וחתימה של בעלי שהוא מסכים (כן, כן). הסיבה להתעקשות הזו לא היתה פמניזם הצהרתי. אני פשוט רציתי להישאר כמו שאני, ושם משפחה הוא חלק גדול מהזהות, כך הרגשתי. לא היה נראה לי שאני צריכה לוותר על זהותי עם נשואי.
כשנולדה הבכורה היינו צריכים להתמודד עם הדילמה של בחירת שם משפחה עבורה. בהיעדר פתרון מספק החלטנו לתת לה את השמות של שנינו ובכך להפיל את הבעיה עליה... כתבתי בבית החולים את השם המבוקש, והפלא ופלא קיבלתי בדואר את תעודת הלידה ובה שמו של בעלי בלבד. הפעם לא עמדו לי כוחותי להגיע שוב למשרד הפנים, וכך נשאר שמה כשם בעלי בלבד.
כך נוצר מצב שלבעלי ולבנות יש שם משפחה אחד, ולי שם אחר. זה לא הפריע לי במיוחד עד ששמעתי את הקטנה בת הארבע וחצי מסבירה לחברה "אני ******, גם אחותי ****** וגם אבא שלי. אבל אמא שלי היא +++++ כי היא נולדה במשפחה אחרת." אחר כך היא אמרה לי "אמא אולי תשני את שם המשפחה שלך לשם של אבא?" "למה דווקא אני?" התעקשתי לחנך לשיוויון, "אז אולי כולנו?" היא מצאה מייד פתרון, "נהיה כולנו ***** - ++++ , מה את אומרת?" "אני אחשוב על זה" עניתי. "ואז מה יהיה כשאנחנו נתחתן?" שאלה הגדולה, "כמה שמות נסחב?" אמרתי לה שהיא צודקת, שאין לי פתרון יעיל וצודק לבחירת שם משפחה.
*******
כשהגדולה נולדה נשבעתי שאני לא קונה שום דבר ורוד ושום דבר נוצץ. בחנויות צעצועים השתדלתי לדלג על המחלקה של הבובות ולהגיע למחלקה של המכוניות, מטוסים וכו'. מה זה השתדלתי, יותר נכון לומר התעקשתי. אבל הקטנה הסתכלה על המכוניות וכלי העבודה כאילו הם אוויר והתעכבה ליד הבובות. מאז שיכלה להביע את דעתה בשפה ברורה ולא מתפשרת (שנה ושמונה...) היא התעקשה ללבוש רק שמלות ורודות ונפוחות, כפי שהסבירה בעצמה למוכרות המשתאות. אני הרגשתי כישלון. "איך יתכן שלאמא פמניסטית כמוני יש ילדה שהיא סטראוטיפ של בת?" תהיתי.
כשנולדה הקטנה הייתי במקום אחר לגמרי. התמודדנו עם הסוכרת של הגדולה, והיא גדלה לתוך בית שונה. היא לבשה את הבגדים שהיו ושיחקה בצעצועים שהיו. אלא שהיא רצתה רק צעצועים של "בנים". ליום ההולדת השני שלה היא ביקשה מטוס. כשהתחילה ללכת לחוגים היא דרשה שנרשום אותה לחוג קפוארה. ילדה יחידה בדמות ברבי דקיקה עם בנים שגדולים ממנה בשנה וחצי. "היא לקפוארה, לא לבלט" הזכרתי שוב ושוב למזכירה שניסתה להכניס את הקטנה לחדר מחול. "יש לה פשוט גוף של בלרינה. למה רשמת אותה לחוג של הבנים?"
גיליתי שכשאני מפסיקה ככל שאוכל להמטיר עליהם את דעותי ולתת להן לבחור הן מתפתחות באופן הטוב ביותר. דווקא הגדולה משחקת כדורגל בהפסקות עם הבנים, והקטנה התקרבה לברביות ושמלות וורוד. הן מה שהן, ולשתיהן יש עמוד שידרה מפלדה. איזו ברירה יש להן? הן צריכות להתמודד איתי...
**********
איילת ולדמן, סופרת ואם לארבעה, מתארת בין השורות בספר את הקשיים לגדול כבת לאמא פמניסטית. את החרדה לאכזב, את החובה לבחור בשוויוניות, את הפחד להפוך לאמא במשרה מלאה משום שזו בגידה בכל הערכים עליהם חונכה. את הקושי הרב להודות בכשלון להיות "רק" אמא כשהעזה ועשתה את הבחירה הזו. הספר לכאורה דן באיילת כאם, "אמא רעה", וההתמודדות שלה עם חיי היומיום. אלא שאיילת מבינה שהאמהות שלה היא בהרבה מובנים נגזרת של ילדותה שלה.

לא ציפיתי להרבה מהספר. חשבתי שזה עוד ספר קליל המדבר על נושאים חשובים אך שחוקים בחייה של אם- הנקה, זוגיות, קריירה, משפחה מורחבת וכו'. להפתעתי מצאתי ספר שנכתב מהבטן והראש כאחד, מנתח בכנות יוצאת דופן את קשיי החיים בעיניים פקוחות לרווחה, ולא נעדר ביקורת עצמית. להיפך, ולדמן היא הראשונה לבקר את עצמה. כשהיא מתארת את משטרת האם הרעה שמדבר על ההערות הרבות שסופגות אמהות על אמהותן מנשים אחרות, היא מודה שגם היא העירה הערות מיותרות לאמהות אחרות ושפטה אותן. ולדמן לא שולפת פתרונות מהירים. היא פשוט מתארת מצבים ואת ההתמודדות שלה איתם – לפעמים בהצלחה, לפעמים לא, ולפעמים הקשיים הם כאלו שאי אפשר להצליח. אהבתי את נקודת המבט שלה על החיים. היא פסימית וגם אופטימית, היא פמניסטית אבל אין בה שום שנאת גברים, היא אמא טובה וגם אמא רעה. היא איילת, ובסופו של הספר היא מבינה שזה לא רע בכלל להיות איילת.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים