ביקורת ספרותית על אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים מאת איילת ולדמן
ספר בסדר

---

בשנת 1993 קיבלתי במתנה את ספר ההורות הראשון שלי, ולמזלי הטוב זה היה "התינוק והילד" של פנלופי ליץ'. בערך בשנת 1997 קיבלתי מגיסתי בירושה המון גיליונות של "הורים וילדים" ובלעתי גם אותם לאורך ולרוחב. בשנת 2004 פרץ האינטרנט על פורומי ההורות הרבים שלו לחיי. וגם בלוגי הורות, בוודאי. במהלך כל אותן שנים כבר הספקתי לקרוא את כל מגוון ספרי ההורות המצויים בשוק (כמעט. את את "הלוחשת לתינוקות" זרקתי אחרי עמוד אחד. לעומת זאת את ד"ר ספוק פילחתי מחמותי וקראתי בהנאה רבה), כולל ויניקוט עם "אם טובה דיה" וברונו בטלהיים שכבר התקדם וכתב על "הורה מתקבל על הדעת". גם ספרים אישיים והומוריסטיים לא חסרו לי, ומכולם ייזכר לטוב עד מאוד "אבהות" של ביל קוסבי.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להסביר למה לקחתי את "אמא רעה" מהספריה, אבל גם למה, אחרי עשרים שנות הורות אינטנסיבית לשישה ילדים, וקריאה בהתאם, כבר לא ממש התרשמתי. נתחיל מהרכילות הזולה. איילת ולדמן התפרסמה כשכתבה בטור האישי שלה ב"ניו יורק טיימס" שהיא אוהבת את בעלה יותר מאשר את ילדיה, ועוררה סערה רבתי בארה"ב. מעבר לכך היא אשתו של הסופר מייקל שייבון, מה שמסביר אולי את גודל הסערה שנוצרה. כך או כך, היא נהנית לקרוא לעצמה "אמא רעה", להוציא לאוויר העולם אמירות פרובוקטיביות, ולפרוש בציבור פרטים אישיים ואפילו אינטימיים על עצמה ועל משפחתה.

הספר נקרא כמו שהוא נכתב - אוסף טורים בעיתון. אולי זה נחמד, אבל שמונה עשר טורים ברצף זו מנה גדושה, בטח לאימהות ותיקות שכבר מיצו, דשו וגלשו בכל היבט של סוגיית ההנקה, חינוך הילדים, לקויות למידה, שיעורי בית וציפיות הוריות. יש שני פרקים מאוד יפים ונוגעים ללב: אחד מהם הוא סיפור ההפלה שהיא יזמה כשבדיקת מי שפיר העלתה חשד למום בעובר. הגישה שלה לנושא הזה מאוד מאביוולנטית ומורכבת, וזו גישה שגם אחרי שנתיים של גלישה אינטנסיבית בפורומים של אובדן הריון לא ראיתי. הפרק המרגש השני נוגע לתורשה, להפרעה דו-קוטבית, ולחששות שהשילוב של השניים מעלה.

שאר הפרקים קלילים, נחמדים לעיתים (בעיקר ההתייחסות לקיפול כביסה כמקביל למיתוס של סיזיפוס. את זה היא גנבה ממני, על בטוח), מטרחנים לעיתים, אמRיקאים מאוד, ובעיקר מעלה תהיה של מה היה הקטע שלה בפרסום הספר הזה. אין תובנות מעמיקות או משהו, וגם לא קו אחיד. סתם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים