ביקורת ספרותית על אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים מאת איילת ולדמן

---

אני לא שייכת לדור שהתבגר עם האינטרנט.
אבל אני שייכת לדור שגידל ילדים עם האינטרנט.
את עולם הפורומים הכרתי עוד בהיותי רווקה.
אבל בהריון הראשון הוא הפך להיות חלק משמעותי מחיי.
פורום "הריון ולידה" בכיפה, ששימש באותה תקופה גם כ"פורום הורים לפעוטות" דה-פקטו, היה המקום בו למדתי על הריון, על לידה, על הנקה, על חינוך.
אמא שלי הניקה מעט מאוד, ומאחורי דלת סגורה. לולא הפורום, יתכן שהייתי עוברת למטרנה תוך יומיים בלי לחשוב פעמיים.
בספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" נתקלתי פעם אצל חברה, אבל ספק אם הייתי חושבת שאני זקוקה למדריך ההורות הדקיק הזה, עם ציורי הקומיקס שבו, לולא אחת ממנהלות הפורום דאז דגלה בשיטה בהתלהבות כה רבה.
הפורומים בכיפה נטו להיות די מאוזנים. לא שלט בהם הטרור האמהי ששולט במרחבים אחרים ברשת.
לרוב היה שם קונצנזוס שהנקה זה טוב, אבל בשעת צורך של ממש מותר גם לתת תמ"ל, שלידה עם אפידורל לגיטימית כמו לידה טבעית, היתה התנגדות לגישות אדלר ושפר אבל בסופו של דבר, היה קונצנזוס שכל הורה צריך להחליט מה מתאים לו ועובד בשבילו, שמנשאים זה ההמצאה הגדולה ביותר מאז המצאת הגלגל (ואם משווים לגלגלי העגלה - אז המצאה טובה הרבה יותר וללא השוואה) ושלהרגיל את התינוק לישון לבד במחיר של בכי בלי לגשת אליו זה איום ונורא.
טוב, כן, כאן לא היה איזון, אבל הניסיון הפרטי שלי הוא שהפורום איזן את שאר העולם הלא וירטואלי שנטה להאשים אותי בפינוק יתר של הילדים.

***

ההנקה של הבכור שלי התחילה רע. ממש רע. הוא בכה המון. המון. רוב שעות היממה. והפסיק רק כשהוא ינק. הוא לא ישן יותר מחמש דקות בעריסה או בעגלה. הוא ישן בעיקר בהנקה. ולי כאב נורא.
עברתי לגור, פחות או יותר, בטיפת חלב ליד בית ההורים שלי, שם שהינו אחרי הלידה.
האחות המקסימה עשתה הכל כדי לעזור לי, אבל הייתי די נואשת.
בפורום הציעו ללכת ליועצת הנקה, אבל לי, במצב חוסר שעות שינה פאטאלי, כואבת, מותשת עם תינוק שלא ישן אף פעם, לא היו הכוחות להתקשר. לקבוע תור. להיכנס לאוטו. לנסוע.
המשכתי להניק בכאב רב, ופעם ביממה הרשתי לתת לו בקבוק של מטרנה. אז הייתי הולכת לישון למשך שעה-שעתיים, בזמן שבעלי או ההורים שלי מטפלים בתינוק.
כתבתי הודעה נואשת בפורום.
"אני חושבת שלזרוק את הבקבוק והמטרנה ולהשקיע יותר זמן, כוח ומאמץ בהנקה נכונה" כתבה לי אחת המשתתפות "אם לא - סביר להניח שההנקה תיגמר, בשיטה הזו, די מהר."
פרצתי בבכי היסטרי.
באותו רגע, חשבתי שהיא האשה האכזרית והאיומה ביותר בעולם.
כאב לי כל כך, הייתי עייפה כל כך, מוצפת הורמונים. הרגשתי שאני מתאבדת על ההנקה.
עוד קצת מאמץ? עוד?
עוד זמן?
כשאני מניקה פחות או יותר 24 שעות ביממה?
מאיפה אוכל לשאוב כוחות?
אתם יודעים מה, אולי יש בגוף מנגנון שמשחרר הורמונים ע"י זיכרון.
כי אם תלחצו אותי אל הקיר, אני מודה, חלק בתוכי עדיין חושב שהיא אשה אכזרית ואיומה.
למרות שההודעה התמימה הזו רחוקה מאוד ממחוזות האכזריות והזוועה שהרשת מסוגלת להגיע אליהם, למרות שכוונותיה היו טובות.
באותו יום, היא שברה אותי.
ועד היום אני מצטערת שפספסתי את ההזדמנות להגיד לה שההנקה הצליחה בסוף, שהמטרנה לא פגעה בה. ננה-בננה. או משהו.

***
איילת ולדמן, בספר "אמא רעה" עוסקת לא מעט בתופעה האכזריות של אמהות כלפי עצמן וזו כלפי זו.
היא מונה בין הסיבות את הפטריארכיה והפנמת הדיכוי.
את הרצון שלנו לאשר את היותינו אמהות טובות ע"י סימון אמהות אחרות כאמהות רעות, מה שגורם לנו להרגיש עליונות מוסרית או אולי עליונות אמהית.
את האנונימיות שמאפשר האינטרנט שמוציאה מתוכנו את השפל ביותר.
את הפנאטיות הדתית של חלק מגישות ההורות.
היא שוכחת את הגורם ההורמונלי.
בסופו של דבר, חלק גדול מהמשתתפות בפורומים האלה הן נשים בהריון/אחרי לידה, עייפות, מוצפות, המומות מהאמהות שנחתה עליהן וכמה היא לא כמו שדמיינו.
תראו איך הערה אחת, מינורית, נתפסת בעיני עד היום כתגובה מכוערת ומפלצתית. מה הפלא שאנחנו מוכנות לשלוף ציפורניים ולתקוף בחזרה?

איילת ולדמן רוצה שננמיך את רמת השיפוטיות שלנו. כלפי עצמנו וכלפי אמהות אחרות.
היא קוראת לעצמה "אמא רעה" בדווקאיות מכוונת.
היא לא מתכוונת לזה.
"אנחנו, האמהות הרעות, שמחות להודות בחטאינו כי אנחנו בטוחות שאלה שמצליחות יותר מכול להתקרב ולחקות בצדקנות את האם הטובה והסבלנית, המקריבה את עצמה, הנחבאת אל הכלים, שלעולם אינה צועקת, הן האמהות הרעות האמיתיות. אחרי הכל, מהו ילד שאמו הקריבה את עצמה על מזבח חשיבותו שאין בלתה? מהו ילד שאמו הקדישה את עצמה לכל צורך ורצון שלו ללא שמץ של אנוכיות? האם הוא מתחשב, חביב, רגיש ומוכן להיענות לצורכי הזולת לפני שהוא מספק את צרכיו הוא? או שמא הוא כל כך מלא הערכה עצמית, כל כך מודע לתחושה שמגיע לו, שאי אפשר להיות בחברתו? הילדים שלנו אולי לובשים גרביים שאינם תואמים, אנחנו טוענות, אבל הם אנשים טובים יותר מילדיכם".
בסופו של דבר, גם איילת ולדמן, מצליחה להתרברב בהיותה "אמא רעה" באופן שיגרום לנו להאמין שהיא בעצם אמא נהדרת.
גם לי קל להנפיק וידויי אמהות רעה בסגנון הזה: אני, למשל, שונאת לשחק משחקי קופסה. אני נוטה להימנע מ"להעסיק" את הילדים שלי. אני בהחלט מסוגלת להעביר אחה"צ שלווים עם הילדים כשאני שרועה על הספה עם ספר והם משחקים ב... משהו. לא יודעת.
כל אחד מהילדים שלי עבר בגיל מסויים את חוויית ה"משחק עם אמא" בגרסה המיוחדת שלנו:
"אמא! עכשיו תעלי לכבאית!"
אני - לא מרימה עיניים מהספר - "בסדר!"
"אמא! הגענו לשריפה! עכשיו תכבי את האש!"
אני - הופכת דף בספר - "אוקיי!"

בזמן שחברות שלי יוצאות עם הילדים לגן השעשועים כי "אי אפשר כבר להיות איתם בבית, הם יוצאים מדעתם!" אני יוצאת לגן השעשועים רק כשאני מחליטה שיש לי כוח למבצע הזה, ומרגישה שמגיע לי צל"ש על המאמץ.
אני נוהגת לטעון שבזכות היותי אמא איומה שכזו, הילדים שלי הם אלופי העולם בהעסקה עצמית.
אם כי יתכן, כמובן, שזה בדיוק להפך: בגלל שהילדים שלי יודעים להעסיק את עצמם, אני יכולה להרשות לעצמי לשכב על הספה עם ספר.
קשה יותר להודות בחטאי ההורות הקשים יותר. בהרמת קול, בביקורתיות, בחוסר סבלנות.
גם איילת ולדמן לא עושה את זה.

אז על מה היא כן מדברת?
על שפע של נושאים הקשורים באמהות.
היא לא מחדשת הרבה, בפרט לא למי שמצוי בעולם האמהות והפורומים. לא תמיד הסכמתי איתה, לא תמיד הזדהיתי איתה.
אבל היא כותבת על מגוון נושאים די כבדים באופן קליל, משעשע, לעיתים מדוייק ולעיתים מעצבן.
בסך הכל ספר מהנה לקריאה.

====================================
ועוד כמה מילים על הפרק "ספינת חלל".
עולם הפורומים חשף אותי גם לשלל הסופים הלא טובים האפשריים להריון.
הפלות, גרידות, הריון חוץ רחמי, מומים, לידות שקטות.
מקריאה בפורום לא תמיד היה קל להבדיל. הכל נתפס כטרגי, כקשה ללא נושא.

כאשר בסיומם של שבועיים מתוחים בהם חיכינו לדופק הסתבר לי שאני הולכת לעבור הפלה הופתעתי לגלות שאינני מרגישה דבר.
מכיוון שמעולם הפורומים תמיד היה נראה לי שמדובר במאורע טרגי, לא יכולתי שלא לתהות אם משהו אצלי לא בסדר.
ובכל זאת, איך אפשר להתאבל על שק הריון ריק, תהיתי. ומה גם שלא מדובר על הריון שציפינו לו זמן רב, על ילד ראשון, אפילו לא על עובר, על דופק שכבר נצפה.
במשך פרק זמן, הסתובבתי בעולם בתחושת מודעות עצמית רפלקסיבית אינסופית.
מרוב ששמתי לב כמה אני לא שמה לב באופן מיוחד לנשים בהריון מסביבי, כפי שהייתי יכולה לשים לב לו היית מתאבלת על ההפלה -
כמובן ששמתי לב לכל אחת ואחת.

אני לא יכולה לומר שהקריאה בפרק "ספינת חלל" שמתארת את ההחלטה הקשה כל כך על הפסקת הריון הדהדה לי את החוויה שלי או משהו כזה.
המקרה שלי, כאמור, לא היה טרגי.
לאיילת ולדמן לעומת זאת, כבר היה עובר. בעיטות. תמונת אולטרסאונד.
איילת ולדמן נדרשה להחליט החלטה קורעת לב כשעלה החשש לעובר פגוע מאוד.
והיא מתמודדת איתה באומץ.
ובכיתי בפרק הזה. רק בפרק הזה.
וקראתי את המשפט הזה:
"אף אחת מאיתנו כבר לא התייחסה להריון באותו אושר מלא תקווה של אם נטולת מטען"
ופתאום ידעתי בדיוק מה איבדתי, בכל זאת, בהריון הזה, שלא היה יותר טרגי מביצית שלא הופרתה.
איבדתי את הוודאות. את הבטחון. את הקלילות.
ולא שלא ידעתי לפני זה. ברור שידעתי. קראתי בפורומים, כאמור.
ידעתי ששני פסים לא תמיד מובילים לתינוק.
אבל כך זה תמיד היה בשבילי. ארבע פעמים.
וזה היה פשוט וברור והידע שהיה שם, בהיגיון, מעולם לא חדר פנימה אל מעמקי הלב ואל החרדות.
ועכשיו הוא שם.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים