ביקורת ספרותית על השעה שבה התחלתי להאמין - טרגדיה אמיתית - פרשת רצח מאת וולי למב
ספר טוב

---

את הספר הזה קראתי לפני כמעט שנה ולא כתבתי עליו ביקורת. סיכמתי לי אותו במשפט אחד כהאי לישנא:
"תולדות ארצות הברית ממלחמת האזרחים (חלף עם הרוח) ועד הפוסט טראומה (קולומביין). אבחנות מצוינות על חיים עם פוסט טראומתית ועל מבוכי החיים באופן כללי."

היו בו קטעים שהפריעו לי והיו בו קטעים שמאוד הכאיבו לי והיו קטעים שחסרו לי ומן הסתם גם קטעים שהתייתרו לי בכל השש מאות שישים עמודים האלה.
בעצם לא. לא היו בו קטעים שהתייתרו לי. לעיתים הרבה מילים הן סתם הרבה מילים אבל כאן נבנו מן המילים הפשוטות (והכתיבה אכן מאוד פשוטה) אנשים אמתיים לגמרי, כאלה שלפעמים קשה לחבב ולפעמים אי אפשר שלא.
זה כל כך אותנטי שזה נשמע כמו וידוי אמיתי (וזה אכן תיעודי בכל מה שקשור לקולומביין אבל כל השאר לא) וקצת התבלבלו לי המספר והסופר, שהוא בחור טוב שמעביר סדנאות כתיבה לאסירות, אבל את הרוב הוא בדה מליבו.

"תודה לתלמידות שלי ולידידותי בכלא יורק; כל אחת מהסופרות-האסירות שעבדתי איתן הוסיפה להבנתי לגבי שיטת הענישה באמריקה ולימדה אותי את החשיבות הטמונה בעזרה שניתנה להן במציאת קולותיהן המושתקים"
כתב הסופר וולי למב באחד משלושת עמודי התודות שאני תמיד טורחת לקרוא והצליח לתאר את מנוע הכתיבה שלי ולגעת בלבי.

ועדיין לא הרגשתי צורך לכתוב על הספר או אולי לא רצון או יכולת להתייחס אליו באופן לגמרי אישי ועדיין אין לי רצון או יכולת להתייחס אליו באופן לגמרי אישי.

העניין הוא שאני נזכרת בספר הזה לעיתים קרובות - שלשום, למשל, כשהייתה כאן אזעקה והבת שלי שהייתה לגמרי צוק איתן עד לא מזמן, בכתה בהיסטריה. ואנחנו עוד מהמפונקים, אלה שיש להם אזעקה אחת ביום וממ"ד בדירה.
כשנזכרים במשהו לעיתים קרובות זה סימן שהוא רוצה יחס.

אז פתאום חשבתי על המינוח "לזרוע מוות" – למה לזרוע? לזרוע זו ההתחלה והמוות הוא הסוף.
"הזורע רוח יקצור סופה" ומה יקצור מי שזורע מוות?
יש אנשים שרגע המוות הוא בשבילם הסוף ויש אנשים שבשבילם הוא רק ההתחלה, זרע של חיים מסוג אחר -
אלה שראו את המוות, אלה שהקשיבו בעל כורחם לרעשים שהוא עושה, אלה שקפאו או הסתתרו ולא יכלו או לא הספיקו למנוע, אלה שגם בעתיד ישמעו צופר אופניים או זיקוקים ויתקפלו כמו עוברים מייבבים.

הספר הזה הוא לא על מי שהלך ולא ישוב עוד לעולם, אלא על מי שמתעורר בצעקה כשההרים עוד בוערים באש זריחות וצריך להמשיך הלאה ובעיקר על מי שחולק את חייו עם ה"ניצוֹל" וצריך להתמודד באופן יומיומי עם ההרים הבוערים של מישהו אחר, הרים שהוא עצמו לא יכול לראות (ויש לו גם הרים משל עצמו).
אני משתמשת במרכאות כפולות, למרות רתיעתי מסימן הפיסוק הזה, כי ה"ניצולים" לא ניצלו, לא ממש. הם כלואים בתוך רגע המוות ולעיתים הופכים לשליחיו, כמו מי שנגוע במחלה ונושא בגופו את זרע הפורענות, ניצב במרוץ השליחים של האלימות.

"מורין ניצלה מהוצאה להורג כשפתחה את דלת הארון ונכנסה למבוך – בית כלא מרובה מסדרונות שארבעת הקירות החיצוניים שלו היו פחד, כעס, אשמה וצער"
מספיק לקרוא את המשפט הזה כדי לדעת שוולי למב יודע על מה הוא מדבר.

הספר הזה ידבר למי שהחיים שלו היו אי פעם ממש מסובכים בלי קצה חוט וגם למי שחי אתו. זה כולל כמעט את כולנו, אני חושבת, כי אין ספק שאזורים כמו שלנו מעלים משמעותית את אחוזי הסובלים מהפרעות דחק פוסט טראומתיות בסטטיסטיקה העולמית. יש בסיפור יסודות חזקים של כפרת עוונות נוצרית-אמריקאית ובכלל, במובן מסוים, אחת הגיבורות הראשיות שלו היא ארצות הברית, אבל בסופו של דבר הוא, כשמו, ספר של תיקון. ככזה הוא אוניברסלי.

""...ועכשיו נשמע מה יש לאוגוסטינוס הקדוש לומר?"
משכתי בכתפי. "למה לא?" אמרתי.
ד"ר פ' קראה מתוך ספר אדום כדם בכריכת עור:

"נשמתי היתה משא כבד, פגועה ומדממת, היא עייפה מהאיש שנשא אותה, אך לא מצאתי לה מקום שבו תוכל לנוח. לא קסם הטבע ולא ניחוחו המתוק של הגן הצליחו לשכך את כאבה. היא לא מצאה שלווה בשיר או בצחוק, וגם לא בחברת ידידים סביב השולחן או בתענוגות האהבה, ואף לא בספרים או בשירה... היכן ימצא ליבי מפלט מעצמו? לאן אוכל ללכת ולהשאיר את עצמי מאחור?"

"הקטע הזה מדבר אליך?" היא שאלה."

כן, הוא מדבר אלי. מספיק לקרוא את הקטע הזה כדי לדעת שגם אוגוסטינוס הקדוש יודע על מה הוא מדבר.

נסי לדמיין שאת נמצאת בערפל גמור, חסר מוצא, בוצי וטובעני, ומישהו בא ואומר לך שאת במבוך.
אני מסכימה שמבוך הוא לא המקום האידיאלי להימצא בו, במיוחד כשמסתובב בו מינוטאורוס, אבל אפשר לצאת ממנו. צריך פשוט להעז לפנות בפניה הנכונה או אולי למצוא את מי שמביט במבוך מלמעלה ויודע את הדרך החוצה.

על זה מדבר הספר הזה.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על השעה שבה התחלתי להאמין - טרגדיה אמיתית - פרשת רצח