ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 23 ביולי, 2016
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
כל מעשה שאנחנו עושים הוא בסופו של דבר תולדה של העבר. העבר שלנו, או של סביבתנו. אי אפשר להתחמק מזה. העבר שולט על ההווה, ולא פחות מכך - על העתיד. קשה, לפעמים בלתי אפשרי, לתקן או לשנות את מה שכבר נגזר עלינו לפני כן. לפני חודש, שנה, מאה שנה. אלף. אני יושב פה וכותב בבית שלי במודיעין את הסקירה הזאת על הספר הזה, ולא הייתי עושה את זה אם הסבתא של הסבתא שלי לא היתה פוגשת את הסבא של הסבתא שלי לפני מאתיים שנה, בשידוך או שלא בשידוך, באהבה או שלא באהבה. אני חולק איתם לפחות משהו, גנטיקה, נטיות פוליטיות, ערכים. היו להם חיים שלמים ומלאים עם הורים שאני לא מכיר וילדים שאני לא מכיר, בני משפחה ובעלי חיים ומאכלים וחוויות ותאוות ותחושות והשכלה ורוח על הפנים שאני רק יכול לתאר לעצמי אבל לא אדע לעולם. אפילו את שמותיהם אני לא יודע. אולי אני יכול לברר, אבל אין לי זמן ולא רצון חזק מספיק. הם הושפעו מהעבר שלהם, והעבירו משהו לבניהם, ולבני בניהם, וכן הלאה עד אלי. והלאה.
בעשרים באפריל 1999 נכנסו אריק האריס בן ה-18 ודילן קליבולד בן ה-17 לתיכון "קולומביין" שבו למדו, חמושים מכף רגל ועד ראש, רצחו שנים עשר תלמידים ומורה אחד, פצעו עשרות אחרים, והתאבדו. אמריקה כולה נכנסה לסחרור של האשמות וחשבון נפש, ומציאת אשמים אמיתיים ומדומים. את כולם העסיקה השאלה, מה גורם לנערים מבתים טובים ומשפחות נורמטיביות לפתח שנאה תהומית כזו ולערוך טבח מזוויע באנשים רבים כל כך? האם מי שאשם הוא תרבות הצריכה? משחקי הוידאו האלימים? תוצאות לוואי של נוגדי דיכאון? התפרקות ערכים ותיקים של קהילה ומשפחה? תגובת נגד לחוסר התייחסות לנידוי חברתי? הקלות הפושעת של רכישת נשק בארצות הברית? ואולי האשמה נעוצה דווקא בחינוך לקוי, מתירני מדי?
כמובן שלא היו ולא יהיו תשובות חד-משמעיות. אלפי מחקרים נכתבו ועוד ייכתבו על מקורות הרוע, ותשובה חד-משמעית, חוששני שלא תהיה לעולם. לכל מסקנה תהיה גם מסקנה שכנגד, לכל תיאוריה - תיאוריה שתפריך אותה. מייקל מור בסרטו הדוקומנטרי המופתי "באולינג לקולומביין" סוקר מספר רב של גורמים אפשריים להבדלים התהומיים בין ארצות הברית למדינות כמו קנדה, גרמניה, יפן ואפילו ישראל בסטטיסטיקה של אירועי ירי אלימים. מסתבר, כצפוי, שזה לא רק משחקי וידאו אלימים (שכמותם משחקים בני נוער ומבוגרים בכל רחבי העולם ולא פוגעים באיש) ואפילו לא רק הנגישות לכלי נשק, שכמותה יש גם במקומות אחרים. אבל ללא כל ספק שהעבר המדמם של ארצות הברית, רצוף המאבקים, מלחמות האזרחים, והתרבות המקדשת פתרונות כוחניים לקונפליקטים מבית ומחוץ, חוזר לרדוף אותה בתנועת מטוטלת שאינה פוסקת אף פעם.
גם באופן אישי, ולאו דווקא בסדר גודל של אומה, יש משקל רב בדרך שבה העבר מעצב אותנו מבלי שנשים לב. ילדים מוכים גדלים והופכים פעמים רבות למבוגרים אלימים בשרשרת שקשה מאוד לנתק, ועבר רצוף טראומות יוצר במקביל פוסט-טראומה ודפוסי התנהגות שמהדהדים לעתים למשך דורות שלמים. קל ושטחי לפעמים לראות מעשה נפשע ככל שיהיה ולבודד אותו מכל מה שקרה בעבר. בצדק אף אחד לא יסלח לפושע שעבר התעללות בילדותו, אבל אין ספק שיש צורך לראות, עד כמה שניתן, את התמונה המלאה.
****
וולי למב כתב יצירה מונומנטלית בעלת רבדים רבים שעל פני השטח, הטבח בתיכון קולומביין הוא האירוע המכונן שלה. מדובר בפיצוץ שמשסע אולי את "החברה האמריקאית" אבל למעשה בתוך אותה חברה חיים המוני אנשים פרטיים, כמוני וכמוכם, שמנסים לפענח מה עובר עליהם כשמשהו רע קורה. מה הגורמים למה שקרה, והאם היו בכלל יכולים לשנות משהו ובאיזו נקודת זמן, אם בכלל. איך טראומה מתפשטת באופן כאוטי גם אל ההווה והעתיד וגם, באופן מפתיע משהו, אל העבר, ומגלה מרבצים של כאב שלא ידענו על קיומם. כמה פריכים יכולים להיות חיינו וכמה רעוע עלול להיות הבסיס שעל פיו חיינו עד כה.
הספר בן כמעט 700 עמודים, ולמרות הנטייה שלו להיכנס לארכנות יתר בתיאורים, מכתבים היסטוריים ואירועים שהקשר שלהם לזרם העלילה המרכזי קלוש למדי, הוא page turner מובהק. קראתי אותו בעניין רב ולמרות שלפעמים אין כמעט עניין נראה לעין, הוא מרתק לכל אורכו, ומגוון בהחלט בצורת הכתיבה ובקונפליקטים שהוא מעלה. גיבור הספר אנושי מאוד ואמין מאוד, ומצאתי את עצמי כמה פעמים מנסה לגגל את שמות הגיבורים האחרים, כשנטיתי להאמין שמדובר באנשים שאכן היו קיימים במציאות. למרות שבתחילה החיבור לטבח בקולומביין נראה לי מאולץ, חלק מהז'אנר שתופס טרמפ על אירועים אמיתיים מתוך חוסר יכולת להשתמש בדמיון ולכתוב משהו בעל ערך, המשך הקריאה דווקא פרש בפניי עוד אינספור ניואנסים על פוסט טראומה או התמודדות עם קשיים לא פופולריים, מה שלעתים מתקרא בלשון שטוחה "החיים עצמם". הקשר בין אירועים מתקופת מלחמת האזרחים, ואפילו מהמיתולוגיה היוונית, למה שקורה בסוף המאה העשרים ואף מאוחר יותר מתואר באופן אינטיליגנטי ומעניין, לא צפוי ומאתגר.
מומלץ מאוד.
****
34 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על השעה שבה התחלתי להאמין - טרגדיה אמיתית - פרשת רצח
» ביקורות נוספות על השעה שבה התחלתי להאמין - טרגדיה אמיתית - פרשת רצח
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-2 חודשים)
אני רוצה להוסיף משהו לגבי הכריכה.
לכאורה, יש כאן עיצוב כריכה אניגמטי, מאוד לא מזמין להיכנס לספר ולקרוא. משהו בדימוי נראה שטוח, משעמם. לפחות מהבחינה הזאת, הכריכה נכשלה במשימתה הראשונה במעלה - למשוך קוראים.
לעומת זאת, לאחר הקריאה, הכריכה נראית לי מבריקה פשוט. ה"גמל שלמה" (ויותר מדוייק, את ה-praying mantis) שמצוייר על מחברת כתיבה ריקה נבצע באמצעיתו ע"י סליל הטבעות האדומות, הטראומתיות, אבל הוא בכל זאת ממשיך מעמוד אחד לעמוד האחר, לכאורה בלי הפסקה. ממשיך הלאה. מאוד סמלי, מאוד מעניין. |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת טובה.
גם אני התרשמתי עמוקות מהספר הזה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-2 חודשים)
ברמה הראשונית, אני מסכים עם דברייך, בת-יה.
"אנחנו" אחראיים על "עצמנו". אבל אם השכנה מכה את ילדיה, או שהילד שלה יורה ברוגטקה על חתולים בשכונה, או מתבודד וממלמל פסוקים מהקוראן בזמן שהוא מגדל זקן או חוזר מחופשה בטורקיה. ומה אם הילד "שלנו" עושה את כל אלה? מושג הקהילה, על כל הערכים הטובים שהוא נשא אתו (מומלץ בהקשר הזה לקרוא את הפרולוג ל"מצויינים" מאת מלקולם גלדוול) עבר מן העולם. האחריות, שהיתה רחבה יותר והוטלה על כל חברי הקהילה, אולי נשאה איתה גם מה שנתפס היום כהתערבות בחיים האישיים של כל משפחה או פרט, אבל גם הקלה על מי שלא יכול היה לשאת אותה לבדו. היה במי להיעזר, עם מי להתייעץ, ועם מי לחלוק קשיים.
- לגבי "מוצרים", שזה נושא שונה לגמרי, כמובן שכפרט אין לך יכולת ממשית להגביל מכירה שלהם. אבל כחברה, יש בכך מורכבות גדולה, אם המוצר הוא נשק שאפשר לקנות בסופרמרקט ללא בדיקות רקע, ואז נעשה שימוש בנשק להרג המוני, על ידי הילד של השכנה מסעיף א'. |
|
|
בת-יה
(לפני 9 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת טובה, אלא שיש לי השגה על כל מה שנכתב עליו
על מה בדיוק אנחנו אחראים? האם יש לי זכות להיכנס לדירה של שכנה ולהוכיח אותה על חינוך לקוי של ילדיה? ואיך יש לי בכלל יכולת להגביל מכירה של מוצרים? יהיה כל אדם אחראי לעצמו, ומתוך זה למשפחתו, ומתוך זה לסביבה שהוא גר בה, וכך הלאה. וכאן שהשאלה שנשאלת היא מה חושב כל אדם לעצמו ומה הוא עושה.
|
|
|
צב השעה
(לפני 9 שנים ו-2 חודשים)
מזדהה מאוד עם ההגיגים שהעלית, ובמיוחד עם המשפט "הכאוס מדלג, פעם כך ופעם כך, והופך את העולם על פיו."
|
|
|
חני
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
קיאנטי איטלקי אכן משקה ראוי והדיון שהעלת יכול להתקיים בכל נושא עם השאלה כמה העבר משפיע לנו על העתיד
ואפשר לומר אפילו בקיאנטי המסורת של פעם מול התעשיה המודרנית של היום.
אך לגבי הרצח או החינוך של הילדים שלנו, או עשיית שלום במזרח התיכון או כמה הקוטג' עולה.אילו דברים שיש ביכולתינו להשפיע עליהם לזה התכוונתי באמירה "זה שלנו".יש במודיעין סיירת הורים נפלאה והיא לא קשורה לשום עבר.העשייה היא כאן ועכשיו למען הילדים שלנו. אנחנו לגמרי אחראים על המפלצות שאנחנו מייצרים היום כולל העובי של האייפון וכמה הוא ישפיע ומשפיע על חיינו.סקירה יפה והזעם הזה שרוצחים מתהדרים בו ומתחבאים מאחוריו קשור לחינוך נטו,של הבית והסביבה. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
אנחנו *תמיד* משפיעים על העתיד. אולם בדרך כלל לא ניתן לחזות במדוייק את התוצאות.
המציאות היא לא משחק שחמט, ולפעמים כשאתה "רוכב" על המפלצת אין לדעת לאן תשליך אותך. עם זאת, ישנם אנשים, בדרך כלל מדינאים, שיודעים לנווט בחכמה במים הסוערים האלה הרבה יותר טוב ממה שמקובל לחשוב, ולפחות לשלוט - אם לא בכיוון הרוח אז בכמות המלחים שיש להשליך אל הים :-/
|
|
|
רץ
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
השאלה הגדולה - האם אדם או אומה הם אדונים לגורלם, או שגורלם נקבע רק על בסיס אירועי העבר, האם אנחנו יכולים לחזות את העתיד על בסיס העבר - התשובה ממש לא, המציאות שלנו משתנה לעתים באופן מפתיע שאין לנו עליה שליטה, ולפעמים אנחנו מצליחים, להשפיע על העתיד שלנו
למרות העבר וההווה, אנו לעתים מצבים חזון שהוא שונה מהעבר או ההווה, וחותרים לממש אותו, כך בו גוריון ערב הקמת המדינה, או הרצל עם חזון המדינה היהודית.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
רץ, תודה. מדוייק מאוד. כל מה שאנחנו מנסים לעשות הוא לגזור מאירועים מסויימים אל "תהליכים", סליחה על המילה הגסה. כל אירוע הוא גם סימפטום לתהליכים מוקדמים וגם מחולל של תהליכים אחרים.
וכך הכאוס מדלג, פעם כך ופעם כך, והופך את העולם על פיו.
מסמר עקרב, אני מבין למה התכוונת בדיוק. יש למקריות תפקיד חשוב בניסיון להבנה של משהו שקרה לנו, או שלא, אבל בדרך כלל המקריות תופסת תפקיד כשמדובר באירוע ספציפי ולא בתהליך ארוך, וגם אז בדרך כלל מדובר בשוליים, בפריפריה. אפילו בפיגוע או ברעידת אדמה, כמובן שתהיה חשיבות עצומה למי עמד איפה ומי בדיוק התכופף במקרה לשרוך את נעליו. אבל בתמונה הרחבה יותר אין לכך משמעות. רצח רבין לא היה קורה אם רבין היה מחליט לנסוע בדרך אחרת או אם חשדו של אחד המאבטחים היה מתעורר, או באלף ואחד תרחישים אחרים שהיו מסיטים את ההיסטוריה. אבל המקריות בכל זאת אינה משחקת תפקיד אמיתי אלא רק תיאורטי. צילה, את צודקת. באמת קשה לעכל את זה. הייתי בקצת "לופים" כשנכנסתי לזה. כמו מסע בזמן. |
|
|
צילה
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
מעניין, קשה לי לעכל את זה רציונאלית. העתיד נשלט או בעצם כבר נקבע על ידי העבר.
|
|
|
מסמר עקרב
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
אלון, צודק לחלוטין. המקריות או הגורל לא מסירים מאיתנו את האחריות למעשינו. הכוונה שלי הייתה להאיר פן אחר של הדברים, תהייה בנוגע למידת השליטה של האדם על חייו.
|
|
|
רץ
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מעניינת - לאופן שאירוע אחד יכול להעניק תובנות לתהליכים חברתיים, או לפענח את מקורות והדינאמיקה של הרוע
בקשר לדטרמיניזם - העבר הוא שגוזר את העתיד - אם כך, הרי כל היסטוריון היה עתידן.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
כמובן שמקריות מובילה לכל דבר. או גורל, אם אתה מעדיף להאמין בזה.
אבל זה לא מסיר מעלינו את האחריות. לא על התוצאות של מעשינו, ולא כדי לנסות ולתרץ, או למצוא סיבות, למעשיהם של אלה הקשורים אלינו.
|
|
|
מסמר עקרב
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
רציתי להתייחס לשאלה שהעלית בתגובה לחני - "מה זה אומר לגמרי שלנו? בפועל? שאנחנו אחראיים?" אכן, העבר שולט בהווה ואף בעתיד. ומה מכתיב את הכול? הרצונות שלנו, המעשים שלנו וההחלטות שאנו מקבלים, או המקריות הצרופה?
מעשה הטבח של שני הנערים הרוצחים שרצחו שנים עשר תלמידים ומורה התרחש רק בגלל ההחלטה המזוויעה והמצמיתה שהם עצמם קיבלו, אך שלושה עשר הנרצחים הספציפיים מצאו את מותם רק בשל המקריות הצרופה שזימנה אותם למקום באותה שנייה בדיוק. כל מעשה שאנחנו עושים הוא בסופו של דבר תולדה של העבר, והעבר עצמו הוא במידה מסוימת תולדה של מקריות. קראתי ספר אחר של למב, "שומר אחי", ואני ממליץ לך עליו בחום. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
וכמובן - הילדים שלנו. אם ילד שגידלנו, השקינו, בתשומת לב, באהבה, בהשקעה, יצא מדרך הישר ונהיה... טוב, אתן לדמיון שלכן להמשיך.
אז זה הוא, או אנחנו? מה "לגמרי שלנו" כאן?
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
נכון... ולא נכון. מה זה אומר "לגמרי שלנו"? בפועל? שאנחנו אחראיים? אולי. אבל שום דבר הוא לא לגמרי שלנו.
בדיוק עכשיו חזרתי מאיטליה. באחד הערבים ניהלתי שיחה על בקבוק קיאנטי עם מנהל המלון המשפחתי ששהינו בו, והוא נתן לי סקירה קצרה על מה שמתרחש באיטליה מבחינה אתנית ופוליטית. מה שאנחנו קוראים "איטליה" גם הוא (בדומה למה שאנחנו מכירים כ"סוריה", "עיראק", "ישראל", "קונגו", וכן הלאה) - הוא ביטוי מומצא, מאומץ, מושרש, של איחוד של כמה נסיכויות ומדינות שהיו באזור עד לתקופת גריבלדי. העמים שחיים שם, ואפילו מדברים "איטלקית", שונים זה מזה מבחינה לאומית ואתנית, שלא לומר מתנגדים זה לזה, ודוחים את האיחוד המלאכותי שקיים שם כבר יותר ממאתיים שנה. הצפון מתכחש לדרום, הדולומיטים מתכחשים לשכניהם, חלק מסלובניה הוא איטלקי... אבל אנחנו חושבים שאיטליה זו איטליה, כמו שהאיחוד האירופי הוא האיחוד האירופי. וגם אצלנו, כמובן. גם אצלנו. אין "שלנו". העבר מחזיק אותנו בזנב.
|
|
|
לי יניני
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מעולה ויחד עם זאת מסכימה לחלוטין עם חני.
|
|
|
חני
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
אולי אנחנו תולדה של דורות עברו ,אך מה שאנחנו עושים פה בהווה הוא שלנו לגמרי.
|
34 הקוראים שאהבו את הביקורת
