שניהם עבדו במשמרת האחרונה שלהם בבלקג'ק פיצה באותו לילה, אם כי איש מלבדם לא היה מודע לעובדה זו. ייאמר לזכותם: הם היו שומרי סוד מוכשרים ביותר. מתכננים סבלנים. הם תיכננו זאת במשך שנה, הסתירו את כוונותיהם ועיני כול על הנייר, בווידיאו, באינטרנט. אחד מהם כתב בספר המחזור של חברו בשנה האחרונה בתיכון, "אלוהים, אני לא יכול לחכות שהם ימותו. אני יכול לטעום את הדם כבר עכשיו." והשני ענה, "להרוג אויבים, לפוצץ דברים, להרוג שוטרים! אכה בהם בזעם האל!"
אכה בהם בזעם האל: אולי יש בכך רמז. אולי היכולת שלהם לתעתע בכולם היתה ההצדקה שלהם. אם אפשר להערים עלינו, הרי שכולנו טיפשים; הם היו אפוא נעלים, והיה בידם לגרום לכאוס. אבל אינני יודע. אני רק עוד תיאורטיקן של כאוס ותועה במבוך כמו כולם.
זה היה יום שישי, 16 באפריל 1999, ארבעה ימים לפני שהם פתחו באש. נשארתי אחרי הלימודים לאסיפת הורים ולישיבה של איגוד המורים, ובין לבין צילצלתי למורין להגיד לה שאביא הביתה פיצה. בלקג'ק פיצה היתה בדרך בין בית־הספר לבית.
השעה היתה עדיין מוקדמת. עוד לא התחיל הלחץ של יום שישי בערב. הוא עמד ליד הקופה הרושמת, נשען במרפקיו על הדלפק ודיבר עם נערה בחלוק עבודה של ספרית. או אולי לא דיבר בעצם. היה טלפון נייד על הדלפק והוא הקיש עליו באצבעו כדי לגרום לו להסתובב - הביט כל הזמן בטלפון המסתובב במקום על הנערה. אני זוכר שתהיתי אם נכנסתי באמצע מריבת אוהבים. "אולי כדאי שאחזור," הנערה אמרה. על החלוק שלה היה כתוב "תספורות נהדרות", וזה העיד עליה שהיא עובדת במספרה הסמוכה - המקום אליו נהגה מורין ללכת.
"היא בת־הזוג שלך בנשף הסיום?" שאלתי אותו. האירוע הגדול היה אמור להיערך למחרת במרכז העיצוב של דנוור. משם יחזרו הנערים והנערות לבית־הספר, למסיבה אחרי הנשף שתימשך כל הלילה ושעליה הופקדתי כמשגיח.
"אני לא מתכוון ללכת לנשף המזויף הזה," הוא אמר. הוא קרא מעבר לכתפו, "איך מתקדמת ההזמנה לחצי־פטריות־חצי־כדורי־בשר?" חברו פתח את התנור והציץ פנימה. סימן לו באגודל מורם לחיוב.
"אז תגיד לי," אמרתי. "החבר'ה פה עוד מנהלים את קרבות הקמח המפורסמים של בלקג'ק פיצה?"
הוא העניק לי חצי חיוך. "אתה זוכר את זה?"
"בטח. החיבור הכי טוב שכתבת בכל הסמסטר."
הוא היה בכיתת הספרות שלי בשנה שעברה. כנער שהקפיד על ציונים בעקביות, הוא העדיף ללמוד על־פה הגדרות מהמילון וציטטות משייקספיר מאשר לעשות משהו יצירתי. ובכל זאת החיבור שלו על מלחמות הקמח של צוות הפיצרייה, שאותו עיצב כפרודיה על מלחמה, היה הדבר התוסס ביותר שכתב בכל הסמסטר. אני זוכר שכתבתי על העבודה שלו, "כדאי שתחשוב על כתיבה יוצרת בשנה הבאה." והוא קיבל את עצתי. הוא היה בכיתה של רונדה בקסטר. אבל רונדה לא חיבבה אותו - היא אמרה שהוא מתנשא. היא לא אהבה שהוא מגלגל את עיניו בתגובה על הערות של ילדים אחרים. לא הרגשתי כלפיו שום רגש במיוחד, לא איבה ולא חיבה. פעם הוא ביקש שאכתוב עבורו מכתב המלצה כלשהו. לא זוכר באיזה עניין. אך אני כן זוכר שישבתי וניסיתי לחשוב על משהו לכתוב.
הוא רשם את ההזמנה שלי בקופה. הושטתי לו שטר של עשרים. "אז מה קורה איתך בשנה הבאה?" שאלתי. "קיבלת תשובות מבתי־הספר שפנית אליהם?"
"אני מתגייס לנחתים," הוא אמר.
"כן? טוב, שמעתי שהם מחפשים כמה גברים טובים." הוא הניד בראשו בלי חיוך והושיט לי את העודף.
חבר שלו נשא את קופסת הפיצה אל הדלפק. הוא איבד את מראהו הנערי כפי שזכרתי אותו מהשנה הראשונה. עכשיו הוא היה בוגר גבוה וכחוש, בעל אף נשרי, זנב־סוס עלוב למראה וסנטר בולט כמו של ג'יי לנו. "ומה התוכניות שלך לשנה הבאה?" שאלתי אותו.
"אוניברסיטת אריזונה."
"נשמע טוב," אמרתי. הנדתי בראשי לעבר כובע הרד סוקס שהוא חבש. "אתה אוהד הסוקס?"
"קצת. רכשתי את גָרסִיאפּארָה במשחק ליגת הפנטזיה שלי ."
"צעד נבון," אמרתי. "הלכתי הרבה למשחקים של הסוקס כשהייתי בקולג'. באוניברסיטת בוסטון. אצטדיון פֶנְוֵויי פארק היה חמש דקות משם."
"מגניב," הוא אמר.
"אולי זאת השנה שלהם, מה?"
"אולי." לא נשמע שהיה אכפת לו לכאן או לכאן.
גם הוא היה בכיתה לכתיבה יוצרת של רונדה. היא נכנסה יום אחד לחדר המורים, כולה נסערת בגללו. "תקרא את זה," היא אמרה. "זה לא חולני?" הוא כתב סיפור בן שני עמודים על נוקם מסתורי במעיל גשם שחור משובץ בראשי מסמרים. בזמן שספורטאים ותלמידי הקולג' יוצאים מבר הומה אדם, הוא מוציא אקדחים וחומרי נפץ מהתרמיל שלו, מחסל אותם ועוזב את המקום בחיוך על פניו. "אתה חושב שאני צריכה לטלפן להורים שלו?" שאלה רונדה.
משכתי בכתפי. "הרבה בנים כותבים חרא מהסוג הזה. יותר מדי משחקי וידיאו, יותר מדי טסטוסטרון. שזה לא ידאיג אותך. הוא פשוט צריך חבֵרה." אבל היא כן דאגה, במידה כזו שהניעה אותה לצלצל להוריו. כעבור שבוע היא התייחסה לפגישה ההיא כאל "בזבוז זמן".
הדלת נפתחה בחבטה; חמישה או שישה נערים קולניים נכנסו לבלקג'ק. "להתראות," אמרתי.
"להתראות," הוא ענה. ואני זוכר שחשבתי שהוא יהיה נחת טוב. מהוקצע, אחראי ודייקן, חולצת הטריקו שלו מגוהצת ותחובה בצורה חלקה במכנסיו הקצרים מבד לא־קמיט. תנו לו כמה שנים, חשבתי, והוא יהיה חומר מתאים לקצונה.
***
באותו ערב, בשעת הארוחה, מורין הציעה שנצא לקולנוע, אבל התחמקתי בנימוק של תשישות־סוף־השבוע. היא ניקתה את השאריות, אני האכלתי את הכלבים, ופרשנו לטלוויזיות הנפרדות שלנו. בשעה עשר הייתי שרוע על הכורסה שלי בבטן מלאה פיצה וצפיתי ב'רצח מאדום לשחור' עם כתוביות. מגזין 'ניוזוויק' נח פתוח בחיקי לקריאה בהפסקות לפרסומות, פחית בירה ניצבה על המפשעה שלי, ודיסק של ואן מוריסון הידהד בתוך גולגולתי: 'Astral Weeks', אלבום שיצא לאור ב-1968, השנה שבה מלאו לי שבע־עשרה.
הייתי בן ארבעים ושבע באותו יום שישי. חודש קודם לכן, מישהו שאל באתר מוזיקלי באינטרנט שהתחלתי לבקר בו, "מהן עשר יצירות המופת של עידן הרוק?" עשרות גולשים התחילו לשלוח רשימות, ותוך כדי כך התנצחו בקשר לטיב הבחירות שלהם. (דימיתי את אחי האינטרנטי כגבר רווק, מקריח ושמן, בחולצת טריקו צבעונית - בגודל אקסטרה לארג' כאשר אקסטרה־אקסטרה לארג' היה מתאים לו יותר.) הרשימה הנבחרת שלי היתה שנויה במחלוקת לא פחות משל האחרים. הבאתי עלי את זעמם הידידותי של חברי לרשת כשהכנסתי לרשימה שלי, למשל, את 'Nebraska' של ברוס ספרינגסטין ולעומת זאת דילגתי על Born to' 'Run ועל 'Born in the U.S.A'. "חבר, כדובֵר של המעריצים האמיתיים של הבוס," כתב לי מהנדס מִחזוּר ממישיגן, "אני מצטער להודיע לך שאתה דפוק על כל הראש!" גם אני לא טמנתי את ידי בצלחת, כמובן, והעלבתי קשות פרופסור לספרות של ימי הביניים בכך שהצהרתי שלהקת 'בקסטריט בויז' אינה אלא גלגול של הלהקה ההיא, המשעממת והמוערכת יתר על המידה מתקופה מוקדמת יותר, 'הביץ' בויז'. איש האקדמיה שאל אם הוא יכול לכתוב לי באופן פרטי, ואני הסכמתי לשלוח לו את כתובתי. כעבור שבוע קיבלתי בדואר שליחים, על חשבון אוניברסיטת פרינסטון, מעטפה שהכילה כתב הגנה מלומד (גם אם לא משכנע), בן אחד־עשר עמודים, על האלבום 'Pet Sounds'.
במשך שבועות על גבי שבועות כיליתי את זמני בהאזנה לשירים ובהרכבת רשימות: 'Sgt. Pepper' או 'Songs in the Key of Life'? אריתה או אֶטה ג'יימס? שמרתי לרשימה הסופית שלי את ואן מוריסון היוצא דופן אך תמיד מעניין, אך התקשיתי להחליט בין האלבום האלגנטי 'Moondance' לבין 'Astral Weeks' הכואב. מכאן, באותו יום שישי, האוזניות.
אבל זו היתה מגננה, מההתחלה ועד הסוף, אני מבין זאת עתה: הטלוויזיה, המגזין הפתוח, הסקירה המוזיקלית של חיי, השיחות המוקלדות. הקפתי את עצמי במולטימדיה תקשורתית כדי למנוע חדירה רגשית של מורין.
צללית נעה על פני השטיח, ואני הרמתי את מבטי לעברה מ'רצח מאדום לשחור'. "קיילם?" אמרו שפתיה. היא החזיקה במגש הנצרים שלנו, ונר דולק היווה משקל נגד לשתי כוסות יין אדום. הסתכלתי על היין שהתנועע בכוסות בזמן שהיא חיכתה. הנר היה מבושם - תבלין כלשהו. באותה תקופה היא העריצה את זמרת העידן החדש אֶניה, והתעניינה בארומתרפיה.
הרחקתי את האוזנייה השמאלית שלי. "כן, תני לי כמה דקות," אמרתי. "אני רוצה להוציא את הכלבים, לראות קצת חדשות. אני אעלה אחר כך."
מורין, עם כוסות היין שלה וכתפיה המובסות, הסתובבה והחלה עולה במדרגות. יכולתי לקרוא את הגב של מוֹ ממש כפי שקראתי את הרמזים האחרים, אך לקרוא ולהגיב הם שני דברים שונים. "תראו, אל תסתכלו סתם על הדפים," נהגתי להגיד לתלמידים שלי. "תהפכו לדמויות. תחיו בתוך הספר." והם היו יושבים שם ובוהים בי בנימוס כאילו הייתי חייזר מכוכב־לכת זניח.
מורין היא אשתי השלישית, ההזדמנות האחרונה שלי לפני פסילה, ולמיטב ידיעתי, היחידה מבין השלוש שבגדה בי. הנר הדולק על המגש? הוא היה אחד הסימנים שהסכמנו עליהם אז, בקונטיקט ב-1994, בתקופה שהלכנו לייעוץ זוגי ובעת התהליך המשפיל של הגברת הרגישות - שבע הפגישות שהשתתפנו בהן אחרי הילולת הזיונים שלה במלון מריוט עם פול הֵיי.
האיש שפגשתי כמה פעמים במסיבות הצוות שלה. שהיה רשום בפנקס הטלפונים שלנו. ואם אני חושב על זה עכשיו, גם אנחנו בטח היינו רשומים בפנקס של משפחת היי.
***
"הלו?" אמרתי. בדרך כלל כשבדקתי מבחנים הייתי מניח למזכירה האוטומטית לענות. אך באותו ליל מרס הגשם החל להקיש בחוזקה על רצפת העץ של המרפסת, והכלבים נכנסו הביתה כשעל גבם גבישי קרח. הייתי מוטרד מכך שמוֹ נהגה במכונית בדרכים בוגדניות בדרכה הביתה מהטאי–צ'י, והייתי במצב של ציפייה מסוימת לצלצול טלפון.
"אפשר לדבר עם מורין קוורק?" שאלה האישה.
"היא יצאה," אמרתי.
"אתה מר קוורק?"
"כן, אבל תשמעי, לא קונים שום דבר במספר הזה. תמחקי אותנו מהרשימה של..."
"אתה יודע עם מי­ מורין יצאה?"
הסרתי את מכסה העט שלי. קרעתי פיסת נייר ממחברת בחינות של אחד התלמידים כדי לרשום את המספר שלה. "סליחה," אמרתי. "תגידי לי עוד פעם, מי את?"
היא לא הזדהתה בשמה אלא בעקיפין: היא חברתה הטובה ביותר של טרינה היי. טרינה יושבת ממש לידה, היא אמרה, אבל נסערת מכדי לדבר בטלפון. "רצינו רק שתדע, במקרה שאתה לא יודע, שאשתך מנהלת רומן עם פול."
לא אמרתי דבר במשך כמה שניות, אך כשדיברתי לבסוף לא עלה בדעתי להגיד אלא, "איזה פול?"
"פול היי," היא אמרה. "בעלה של טרינה. ידעת שיש להם ילד קטן בשם קייסי? או שטרינה חולה בזאבת? או שהם בונים בית?" אלוהים, היא נתנה לי את כל ערוץ הביוגרפיה, ואני עוד הייתי תקוע בפול היי? פול היי? מאיפה אני מכיר את השם הזה? הבגידה של מורין עוד לא הופיעה בתודעה שלי, או אולי כן, כי הדחף הראשון שלי היה להרוג את השליח.
"ומי את - נקבה בלי חיים משלה שצריכה לדחוף את האף לעסק של החברה שלה?"
"זה כן העסק שלי, אוקיי?" היא אמרה. "אני הסנדקית של קייסי."
"את שמנה, נכון? יש לך קול שמן."
"אתה יודע מי קנה לטרינה ולפול את המגרש שעליו הם בונים את הבית שלהם? אבא של טרינה. חודש לפני שהוא מת."
"אין לך הרבה אפשרויות, נכון? או שאת מתעסקת בבעיות של טינה או שאת יושבת לבד ואוכלת גלידה ענקית של בן אנד ג'ריס בכף מול הטלוויזיה."
"קוראים לה טרינה, אוקיי? והחיים הפרטיים שלי הם לא עסקך. רק תגיד לאשתך הזונה שאם היא חושבת לעבור לגור בבית החדש של טרינה כשהוא יהיה גמור, היא... היא..."
לרגע עמדה דממה חנוקה, התלחשויות עמומות. ואז הנוקמת חזרה לדבר, בקול בוכים. "אני מנסה למנוע מאשתך להרוס את הנישואים של החברה שלי. אוקיי?"
"כן, בטח, שמֵיינה. פרס נובל לשלום יישלח אלייך בדואר." אני לא זוכר מי מאיתנו ניתק ראשון את השיחה.
צעדתי הלוך ושוב, מילמלתי לעצמי. זרקתי את מחברות התלמידים שלי לכל עבר והפחדתי את הכלבים עד שהסתתרו מפני. כשהבחנתי בכך שהטלפון האלחוטי עדיין נתון בידי, הטחתי אותו חמש או שש פעמים בדלת המקרר. מפתחות המכונית שלי היו מונחים על הדלפק. לטשתי בהם עיניים במשך כמה שניות ואז חטפתי אותם.
עדיין לא פיזרו חול על כביש בְּרָייד לֶייק, אך אני התעלמתי מהעובדה שהדרך כוסתה בשכבת קרח. כשחלפתי על פני הכניסה של בית הסוהר לנשים, הבחנתי באורות קדמיים שהתקרבו מולי ולחצתי על הבלמים. הסחרור שאליו נקלעתי כמעט ריסק אותי אל שער הביטחון. ליבי הלם בחוזקה. נשימתי התפרצה בנשיפות קצרות, נזכרתי מיהו פול היי.
פגשתי אותו פעמים אחדות במסיבות הצוות שלה. שיער אדמדם, מבנה דובי. ניהלנו שיחת חולין. הוא היה אוהד של המֶטס. מורין היתה באותה עת אחות ראשית במוסד הסיעודי ריבֶרקְרֶסט, והמאהב הצעיר היה אח בצוות שלה.
היא למדה טאי–צ'י בבית־ספר לקראטה במרכז קניות קטן ליד מסוף תְרי ריבֶרס. יש שם מכולת, חנות אופניים, מסעדה סינית בשם הֶפי ג'וי ובית־הספר לאמנויות הלחימה של קאפוטו. חלון הזכוכית היה מכוסה אדים. יצאתי מהמכונית, הלכתי אל הדלת, פתחתי אותה לכדי חרך צר. כעשרים ילדים קטנים בחליפות קראטה עמדו בכפות ידיים צמודות כבתפילה. "השתחוו למורה, השתחוו לדגל," אמר המדריך. טוב, בסדר, חשבתי. היא אשמה.
עשיתי את דרכי הביתה, החלקתי וגלשתי כל הדרך. לא היתה מכונית במוסך. האכלתי את הכלבים, אספתי את מחברות המבחנים מהרצפה, הרמתי את הטלפון. אין צליל חיוג; חיסלתי אותו. אחרי שסיימתי לשתות שתי כוסות ג'וני ווקר, היא נכנסה ובידיה אוכל סיני. "היי," אמרתי. "איך היתה הנהיגה?"
"לא מי יודע מה, אבל היה לי מזל. נסעתי בעקבות משאית החול כל הדרך מכביש ברייד לייק. אכלת כבר?"
"לא."
היא לחצה על כפתור המזכירה האוטומטית. ההזמנה שלה בכלבו ג'יי סי פֶּני הגיעה, אחת האחיות שלה במשמרת הבוקר לקחה חופשת מחלה ונזקקה למחליפה. היא העמידה קומקום תה, ערכה את השולחן לשני אנשים ופתחה את מכלי הקרטון. "תסתכל על זה," היא אמרה. כף ידה הפתוחה היתה גדושה בשקיות רוטב סויה וחרדל. "אם מישהו יאכל את כל כמות הנתרן שיש פה, הוא יקבל שבץ מוחי על המקום."
"אז למה נסעת לקצה השני של העיר למקום הזה כשהיית ממש ליד הפי ג'וי?" אמרתי.
"כי בפעם האחרונה אמרת שהאוכל בהפי ג'וי שמנוני מדי."
נכון - כך אמרתי. והאוכל היה באמת שמנוני.
העברתי בכף מן האוכל לצלחת. הקומקום שרק. מורין קמה להביא את התה. "מה קרה כאן?" היא שאלה. אצבעותיה החליקו על דלת המקרר.
"מה?"
"השקעים האלה."
"תגידי לי," אמרתי. "מי שוכב מלמעלה, את או הוא? או שאתם מתחלפים?"
אוקיי, החלק הזה קשה. אני לא גאה במוּ שוּ ובעוף ברוטב תפוז שנזלו על הקיר. או בעובדה שהיא ניסתה לצאת מהחדר ואני אחזתי במפרק ידה חזק כל כך עד שנקעתי אותו. או בעובדה שהיא הרסה את המכונית שלה בדרכה לדירה של חברתה ג'קי.
היא לא הסכימה לחזור. היא לא ענתה לטלפונים שלי. בכל יום הלכתי לבית־הספר, לימדתי, סבלתי בשקט את ישיבות הצוות, נהגתי הביתה והוצאתי את הכלבים לטיול. העברתי את הערבים שלי בניסיונות התקשרות לדירה של ג'קי ממכשיר הטלפון החדש שלנו. חיוג חוזר, חיוג חוזר, חיוג חוזר, חיוג חוזר. כשהחבר של ג'קי הזהיר אותי שאפסיק לטלפן או שהוא יגרום לכך שזה ייפסק, אמרתי אוקיי, בסדר, אני לא רוצה צרות. אני רק חייב לדבר עם אשתי.
למחרת, אחרי בית־הספר, נסעתי לבית העירייה וגיליתי איפה הֵיי בנה את בית קופסת־הנעליים הקטנטן שלהם. המקום היה בסוף העולם, אחרי טחנת הקמח. נסעתי לשם עם רדת הערב. שלד הבניין הוקם, הארובה עמדה על תילה. ירח מצולק נתלה מעל.
חזרתי בבוקר, בשבת. הטנדר שלו היה שם. הוא עמד בקומה השנייה. הוא מיצמץ לעברי בתהייה. כיביתי את המנוע. ואז ראיתי את זה, בשקע המושב שליד הנהג: מפתח שוודי ששאלתי מצ'אק ואגנר כדי להדק את שסתום הרדיאטור הדולף במסדרון שלנו. זה לא היה בכוונה תחילה. התכוונתי להחזיר את המפתח במשך יותר משבוע. אבל לפתע עצם הימצאו שם היה צודק ונכון. אש בוערת מילאה את ראשי.
שישה שבועות לאחר אותו רגע, בכיתה חשוכה במרכז הקהילתי של קולג' אושֶנסייד, למדתי בקורס של שליטה בכעסים באמצעות סרט וידיאו על הקרדיולוגיה, הנוירולוגיה והאנדוקרינולוגיה של הזעם - למדתי איך, כשהושטתי את ידי לאותו מפתח ברגים, ההיפותלמוס במוחי שלח מסרים מיידיים לבלוטת יותרת הכליה שלי להפריש קורטיזול ואדרנלין. איך מצבור השומן בגופי זרם למחזור הדם שלי לתוספת אנרגיה וכוח. איך ליבי הלם ביתר עוז והציף בדם את שרירי ואת ריאותי כהכנה לקראת מה שהסרט הלימודי כינה "הנס האבולוציוני של הברירה ללחום־או־לברוח". באותו בוקר ראיתי את היי ובחרתי באפשרות הראשונה.
ניפצתי את השמשה הקדמית ברכב שלו. שברתי את החלונות שנערמו מוכנים להתקנה. כאשר הוא הסתער עלי ניסיתי לחבוט בראשו והחטאתי, תודה לאל. הוא נגח בי בראשו, הפיל אותי לאחור, וגרם לי סדק בצלע, קרע בשפה וחבלה בעצם הזנב.
נעצרתי באותו יום אחר הצהריים. הֵיי קיבל צו הרחקה. מורין סילקה אותי מהבית ולא הרשתה לי לקחת את הכלבים. כולנו שכרנו עורכי־דין. שלי, לנה לוֹוֶקִיוֹ, היתה חברה של דודתי לולי. היא התנהגה בקשיחות. היתה לה תסרוקת מרובעת מצופה לכה. על הקיר מאחורי המכתבה שלה נתלו שתי כרזות ממוסגרות: של נבחרת כדורסל הבנות של אוניברסיטת קונטיקט עם גביע האליפות שלהן, ושל קריימר מסיינפלד.
"איך זה שהוא יכול לזיין את אשתי וגם להיות הקורבן?" שאלתי את לנה.
"הכול בגלל המפתח השוודי," היא אמרה. ניסיתי להסביר ללנה איך הגעתי לנקודה שבה דבר לא חצץ עוד ביני לבין הכאב על בגידת אשתי. היא הינהנה ללא הפסק בעיניים עצובות, ומתחה גומייה באצבעותיה. כשהפסקתי לדבר היא אמרה, "אני עורכת־הדין שלך, קיילם. לא התרפיסטית שלך."
בתקופת ההמתנה להכרעת הדין חויבתי לקחת חופשה ללא־תשלום מן ההוראה. נעניתי להצעה של דודה לולי להתארח בחווה המשפחתית איתה ועם בת זוגה השתקנית, שלא שאלה שאלות ולא נידבה מידע. (זה היה בחודש אפריל, ודודתי האוהדת אך המעשית סיפקה לי מגורים ושירותי מכבסה בתמורה לעבודה בקציר ובזיבול.) הסכמתי לעסקה שגיבשו עורכי הדין. בתמורה למאתיים שעות של עבודות שירות, השלמת הקורס לשליטה בכעסים, ותיקון כל החלונות שנשברו באחוזה הכפרית של בני הזוג היי, הופחתה התביעה הפלילית נגדי על תקיפה וגרימת נזק לכלל עבירה. פירוש הדבר שהייתי עתיד לקבל מאסר על תנאי במקום בית־סוהר וזכות לשיקום מהיר. ההחלטה היתה בידי השופט. אם אקבל על תנאי ואתנהג יפה במשך שנה, התיק הפלילי שלי יימחק ואוכל לשוב להוראה. התיק שלי עמד לעלות לדיון באחד באוגוסט.
התגעגעתי לבית־הספר - לילדים, לשגרת העבודה היומיומית. האם מלני דקרלו התקבלה לאחד מבתי־הספר שעליהם חלמה? האם מייק ג'קארוסו קיבל את מלגת הכדורגל? כשהוַויילדקֶטס הגיעו לחצי הגמר בכדורסל, נסעתי למשחק הגדול שלהם בוותרספילד. טעיתי כשהחלטתי להתיישב בצד של תְרי ריבֶרס. עזבתי אחרי המחצית. לא יכולתי לשאת את העובדה שלמרות הצפיפות על הספסלים נותרו לידי מקומות ריקים. לא יכולתי לשאת את ההתלחשויות, את הראשים שהסתובבו להביט בי: זה המורה ההוא ש...
עבודות השירות היו עונש מר בגלל השעמום. הייתי מסתדר בבית תמחוי או במתן עזרה בהכנת שיעורי־בית, אך הציבו אותי לעבודה באיסוף נתונים במשרד הרישוי - שש שעות של קהות חושים בכל שבת במשך שלושים ושלושה שבועות.
מה, ואתם חשבתם שפקידי משרד הרישוי מקסימים כל כך בשעה שעמדתם בתור לקבלת שירות? חכו עד שתרגישו את האהבה שהם מעניקים לנענשים בעבודות שירות במחיצתם. היתה שם אישה אחת שהדביקה זבל של דיסני על קירות תא העבודה שלה. היא הלכה לממונה עליה והאשימה אותי שגנבתי עדשי שוקולד מצנצנת הזכוכית על שולחנה. אלה היו כמובן שטויות במיץ. היא קינחה את אפה כל שתי דקות והשאירה סביבה את מטפחות הנייר המשומשות, והיא עוד חשבה שארצה להתקרב לטווח של עשרה מטרים ממאגר החיידקים הזה?
וחוץ מזה היה קורס השליטה בכעסים: שתים־עשרה פגישות של שלוש שעות כל אחת, שנוהלו על ידי הזוג בֵּת ודארנל, שכמו יצאו מתוך סדרת קומיקס ויכלו להגיע כמו כלום לחצי הגמר בתחרות על תואר הלקוח הנבחר של דנקין דונאטס. שני אלה עבדו בשיטת השוטר הרע/השוטר הטוב. הוא הרצה על "רגשות השליחות שלנו" והקרין בפנינו את סרטי הווידיאו המיושנים באופן מעורר רחמים - 'משחק האשמה', 'להרוג את הדרקון שבפנים'. היא עשתה כמיטב יכולתה להתגרות בנו, בסגנון סמלת מסדרים, סתמה את הפה לכל בחור שהיה תמים דיו לטעון שהוא לא חייב להיות שם, או שבמידה מסוימת לפחות, זה הגיע לאשתו או לחברתו. "זיבולי מוח!" היא היתה מצהירה, וקוטעת את דבריו של טיפש אחד שהתבכיין על כמה שהוא מִסכן ועל הקשר בין היחס המשפיל שסבל מאמו לבין העובדה שנעץ את מזלג הברביקיו ברגלה של אשתו הנודניקית. "תפסיק להשתמש בילדות שלך בתור תירוץ, ותפסיק לקרוא לה 'האישה'. יש לה שם, נכון? תשתמש בו. ותתמודד עם העובדה שאתה טרוריסט ביתי." בזמן הפסקת הצהריים בפגישה השנייה שלנו גילגלתי בעיני והערתי בקול נמוך הערה עוקצנית באוזני בת, שכמה ראשי כרוב בכיתה שלנו היו צריכים ללמוד שליטה בטיפשות יותר מאשר בכעסים. "מר קוורק, האם קיבלת את הרושם המוטעה שאתה ואנחנו, המדריכים, נמצאים בקבוצה שוות־מעמד?" היא שאלה. "כי זה לא כך. אתה נמצא בקבוצת המתעללים." אחרי מקלחת הצוננים הצטרפתי למעשנים והמקטרים בחוץ, בלי להביע הסכמה או התנגדות לטרוניות שלהם על זמן מבוזבז, על דמעות תנין ועל פמיניסטיות רדיקליות.
אבל למדתי דברים. תוכנית הלימודים היתה אולי זניחה, לדארנל היתה אולי הפרעת אכילה, ובת הסתערה כמו בולדוזר על כל התנגדות, במקום לנטרל אותה, כפי שהיה עושה מורה מיומן יותר. ("היי, אתה לא רוצה לתקן את עצמך? בסדר. תנשור מהתוכנית. לא אני זקוקה לתעודת הסיום.") ובכל זאת יצאתי משם עם הבנה טובה יותר של ביולוגיית הכעס, מה מעורר אותו ומה יכולתי לעשות כדי לקטוע אותו. יתרה מזאת, היו לי שנים־עשר שבועות שבהם קיבלתי מינון קבוע של שפלות רוח. בחיי, שנאתי את תחושת הבחילה שליוותה אותי כשנהגתי בדרך לשיעור מדי שבוע. שנאתי את ההרגשה המוכה/חרֵדה שהיתה לי תמיד אחרי כן. שנאתי את הכורח להתמודד עם העובדה שאם מורין היתה נהרגת בכביש הקפוא באותו לילה, זה היה קורה באשמתי, בין שהיא בגדה בי ובין שלא, כי היא עזבה מתוך פחד. אם הייתי מרסק את גולגולתו של הֵיי במפתח השוודי, האחריות על מותו היתה מוטלת עלי. הייתי בקבוצת המתעללים, לא בקבוצת הקורבנות; זה מה שלמדתי. הטינות שנטרתי עוד מימי ילדותי, התרעומת הצדקנית שלי והתואר השני שלי היו חסרי ערך. הייתי סכום הכישלונות והפעולות שלי, נקודה. כפי שאמרתי, זו היתה התנסות בשפלות רוח.
בבית המשפט קם עורך הדין של היי ושאל את השופט אם הלקוח שלו יכול לדבר. הפרקליטה לווקיו ואני החלפנו מבטים מודאגים; זה לא היה בתסריט. זה לא יכול להיות טוב.
בחודשים שחלפו מאז התקרית, אמר היי, הוא גילה מחדש את ישו המושיע. הוא הפר את הדיבר התשיעי והבין שמוטלת עליו האחריות על תוצאות חטאיו. הוא לא איש נוקם, הוא אמר. הוא הצטער על הכאב שגרם. הוא קיווה שאני אהיה מסוגל לסלוח לו כפי שהוא סלח לי. הוא הסתכל עלי כשאמר את המשפט האחרון. הסטתי את עיני ממנו, החזרתי אליו את מבטי והינהנתי. השופט העניק לי "שיקום מזורז".
עד אז מורין כבר הגישה בקשה לגט. באותו סתיו עזרתי ללולי ולהני בחליבה ובמכירות של התפוחים והדלועים. ניסיתי גם להחיות את המבוך בשדה התירס של חוות ברייד לייק. בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים המבוך היה חלק ממסורת מקומית; בשיא העונה היו עוברים בו כאלפיים איש בתשלום. "אנשים אוהבים ללכת לאיבוד לפעמים," נהג סבי לומר. אך המבוך איבד מכוח המשיכה שלו בסוף שנות השישים, אולי משום שבאותה תקופה רובנו היינו אבודים יותר מכפי שרצינו להיות. במכתבה הישנה שניצבה באסם מצאתי את תרשים העיפרון המקורי של המבוך בן שנים־עשר הדונם ששירטט אבי, מתאריך 12 במאי 1956. שיכפלתי אותו בצורה מוצלחת למדי, הלכתי לעיתון המקומי וניסיתי לשכנע את עורכת הטור בעיתון לכתוב סיפור נוסטלגי. "שובו של מבוך שדה־התירס של חוות ברייד לייק", משהו כזה. אבל היא לא היתה מעוניינת ולא יכולנו להרשות לעצמנו פרסומת בתשלום, כך שכל העניין דעך. אמנם היו לנו כמה משפחות בסופי שבוע שלא ירד בהם גשם, וקבוצות מבתי־ספר במשך השבוע, אבל זה לא היה דומה לתקופה שהייתי ילד, כששורת המכוניות החונות נמשכה למרחק חצי קילומטר לאורך דרך ברייד לייק.
קיבלתי עבודה זמנית כאופה לילה במאפיית מאמא מיה, אותו מקום שעבדתי בו כדי לממן את לימודי בקולג' בשנות השבעים. מר ומרת בּוּצִי כבר יצאו לגמלאות, ובנם הנותר אלפונס ניהל את העסק. בנם הבכור רוקו היה חבר שלי בבית־הספר התיכון, ואחר כך היינו שותפים לחדר באוניברסיטת בוסטון וישבנו זה לצד זה במשחקי הסוקס. השיבה למאפייה נדמתה לי כירידה בדרגה, מה גם שטכנית, אלפונס בוצי היה כעת הבוס שלי. כשהיה ילד, אחיו ואני נהגנו להקניט את אלפונס בלי רחמים. הוא התגרה בנו, אתם יודעים? צרח עלינו, ארב לנו עם פצצות מים. קראנו לו בייבי יואי והוא היה רץ בבכי אל אמו. אחרי מותו של רוקו התחברתי עם אלפונס מתוך ברירת מחדל, אפשר לומר. אם כי הוא עדיין היה מעצבן. עדיין תינוק. אשתי הראשונה פטי ניסתה תמיד לשדך לו נשים מהבנק שלה, אבל הדבר לא עלה בידה. אפילו כיום הבנאדם באמצע שנות הארבעים שלו - מנהל עסק, בשם אלוהים - ואתם יודעים מה הוא הכי אוהב לעשות? לשחק משחקי מלחמה עם רובים שיורים כדורי צבע. אתם יודעים מה מונח על המדף העליון במשרד שלו? רובה מים מחורבן.
בכל אופן, אפיית לילה התאימה לי; ממילא לא יכולתי לישון. אמרתי לעצמי ששנת ההרחקה שלי מן ההוראה העניקה לי את ההזדמנות המושלמת לשוב לכתיבה - הלעטתי את עצמי בשטויות כגון "אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה לימונדה". קניתי קלסר וחבילה של שלוש מאות דפים, הצמדתי אותם לקלסר, שמתי עט בחריץ המתאים, והנחתי הכול על השידה ליד המיטה שלי. אבל לא חזרתי לכתוב. לא פתחתי את הקלסר המזוין אפילו פעם אחת.
ואז מורין טילפנה. לפתע פתאום, בליל כל הקדושים. טוב, השעה היתה אחת בלילה, כך שלמעשה היינו כבר באחד בנובמבר, יום כל הקדושים, כפי שזכרתי עוד מימי ילדותי הקתולית. מו בכתה. היא פוחדת, כך אמרה. סופי, המבוגרת והתלותית משני הכלבים שלנו, חולה, אולי אפילו גוססת. כלבים יכולים למות מאכילה מופרזת של שוקולד, נכון? מורין הכינה כמות גדולה מדי של ממתקים לילדים בליל כל הקדושים, ואחר כך הלכה לישון והותירה את השאריות בקערה ליד הדלת. סופי כירסמה שלושים או ארבעים חטיפי שוקולד קטנים, כולל העטיפות. היא הקיאה שוקולד ועטיפות אלומיניום במשך שעתיים רצופות. המענה הקולי אצל הווטרינר לא פועל. האם אוכל לבוא?
בדרכי עצרתי בחנות מכולת שפתוחה כל הלילה וקניתי פֶּפּטו־בּיסמול לקלקול קיבה. שלחתי את מורין לישון ונשארתי ליד סופי כל הלילה. היא הפסיקה להקיא בסביבות שלוש בלילה. ישבתי שם, התבוננתי בה בשנתה ובחזהּ העולה ויורד בכבדות. נשימתה נרגעה עם שחר. בשבע היא קמה על רגליה, נראתה מאוששת ודרשה ארוחת בוקר.
דבר גרר דבר עם מורין ואיתי. לפעמים היא אמרה אוקיי, אתה יכול לבוא לשתות איתי קפה. "שעה אחת," היא התעקשה. בפעם הראשונה היא אפילו כיוונה את שעון התנור. אחר כך הסכימה שאקח אותה לארוחת ערב. ואז התחלנו להוציא את הכלבים לטיולים ליד מאגר המים. התחלנו לצפות יחד במשחקי הכדורסל של אוניברסיטת קונטיקט בטלוויזיה. לילה אחד כשבאתי אליה הבאתי בקבוק יין, שתינו אותו והתמזמזנו על הספה. עלינו לחדר השינה. היינו מגושמים, חסרי תיאום. גמרתי הרבה לפני שהיא היתה מוכנה. "זה בסדר," היא חזרה ואמרה. "אין דבר."
אחר כך, כשהתחלתי לנמנם, היא אמרה, "קיילם?"
"הממ?"
"גלה לי סוד."
בתחילה לא אמרתי דבר. ואז אמרתי, "איזה מין סוד?"
"משהו שלא סיפרת לאף אחד."
מר זֶדְזילְקו, חשבתי. ראיתי את פניו הרחבות לנגד עיני, את הנורה העירומה התלויה מהתקרה בארון השירות. "אני לא... לא עולה בדעתי שום דבר."
"ספר לי משהו על אשתך לשעבר."
"פטי?"
"פרנצ'סקה. אתה אף פעם לא מדבר עליה."
הסתובבתי לעברה ושכבתי על צידי. ומשום שרציתי לחזור הביתה, נעניתי לה. "טוב," אמרתי. "בתקופה שהתחלתי לכתוב את הספר שלי, היא קנתה לי מחשב. המחשב הראשון שלי."
מו אמרה שזה לא סוד. זה לא נחשב.
"כן, אבל חכי. ביום שהיא עזבה אותי? היא לקחה את המפתח שלה לבית - זה שהותירה אחריה - וחרטה משהו על הצג."
"מה?"
"שתי מילים: סריס רגשי... כאילו כל הנישואים שלנו היו באשמתי. כאילו העובדה שהיא גרה בניו יורק כל הזמן וחזרה הביתה רק בסופי שבוע - בחלק מסופי השבוע, עלי לומר, והם הלכו ופחתו עם הזמן, בעצם - כאילו לא היתה לזה נגיעה לעניין. ותראי איזה מזוכיסט מחורבן אני הייתי: המשכתי לחיות עם הצג הארור. המשכתי להקליד ופזלתי מעבר למילים הללו. עברו ארבעה או חמישה חודשים לפני שניתקתי את הבן־זונה וזרקתי אותו על המדרכה. הרמתי אותו מעל ראשי והפלתי אותו עם הפרצוף למטה, רק כדי שאוכל לשמוע בהנאה איך הוא מתרסק. זה היה בתחילת האביב, כשאנשים עשו ניקיון יסודי, ומשאיות האשפה הסתובבו בעיר ואספו את הגרוטאות שאנשים זרקו. ולמחרת שמעתי את המשאית ועמדתי ליד החלון. רק בשביל ההנאה לראות אותם מסלקים אותו משם... אז הנה הסוד שלך."
"מי עוד יודע על זה?" היא שאלה.
"אף אחד. רק את."
היא הושיטה את ידה. ליטפה את שערי, את לחיי. "אחרי שהורי נפרדו?" היא אמרה. "כשביליתי את סופי השבוע עם אבי? לפעמים, בלילות, הוא היה נכנס לחדר שלי, יושב על כיסא מול המיטה שלי ו..."
"מה?"
"ומאונן." ראשי הסתחרר. היא ציפתה לשאלה שרציתי ולא רציתי לשאול. "הוא מעולם לא הרחיק לכת יותר מזה. הוא מעולם... אתה יודע."
"הוא חשב שאת ישנה?"
"לא. הוא הביט בי כשהסתכלתי עליו. איש מאיתנו לא אמר דבר. הוא רק היה עושה את זה, גומר, ויוצא מהחדר. ובבוקר הוא היה שוב אבא'לה. היה יוצא איתי וקונה לי פנקייקס עם פצפוצי שוקולד לארוחת הבוקר."
"זה חולני," אמרתי. "כמה פעמים זה קרה?"
"פעמיים או שלוש, אולי. ואז הוא התחיל לצאת עם הברקודה, וזה הפסיק." הברקודה היתה אוולין, אמה החורגת, סוכנת נדל"ן בסכומים גבוהים. אוולין ומורין שמרו מרחק זו מזו מהרגע הראשון.
"סיפרת לאמא שלך?"
"לא. אתה האיש הראשון שסיפרתי לו... זה היה מבלבל מאוד. הייתי רק בת אחת־עשרה. רוב הזמן הוא היה מרוחק כל כך. לא זמין. ואז הוא... ידעתי שזה לא בסדר שאני מסתכלת עליו. שזה מלוכלך או משהו, אבל..."
"אבל מה?"
"חלקנו בינינו משהו. את הסוד הזה. אבל זה דפק לי את הראש. אחר כך שכבתי עם כל העולם בתיכון."
כרכתי סביבה את זרועי. חיבקתי אותה בחוזקה, ואז הידקתי את אחיזתי.
"קיילם? אתה חושב שתוכל לבטוח בי שוב? אני יודעת שנתתי לך סיבה לא לבטוח בי, אבל... זאת אומרת, אם תהיה שרלוק הולמס בכל פעם שאצא מהבית..."
אמרתי לה שהייתי רוצה לבטוח בה - אבל לכל היותר אני יכול להבטיח לה שאעבוד על זה.
"אוקיי," היא אמרה. "זה הוגן."
בפגישה הבאה שלנו היא אמרה לי שאם ארצה, אוכל לחזור הביתה. אבל בתנאי אחד: ייעוץ זוגי.
התרפיסטית העניינית שלנו, ד"ר בינה פאטל, לבשה סארי והיתה בת דמותה של שופטת בית המשפט העליון רות באדר־גינסברג. הנחתי שמוֹ תישא באשמה מאחר שהיא היתה הבוגדת, אבל בתוך חמש־עשרה הדקות הראשונות של הפגישה הראשונה הבנתי שד"ר פאטל היא טיפוס קשוח בכל הנוגע לשוויון הזדמנויות. וחוץ מזה, היא אמרה, נרוויח יותר אם נתמקד בעתיד מאשר בעבר. ואם כבר מדברים על להרוויח, השכר שלה היה מאה וחמישה־עשר דולר לפגישה.
ד"ר פאטל נתנה שיעורי בית. היא הורתה למו ולי ליצור סדרת סימנים שנוכל להשתמש בהם כאשר בקשה ישירה גורמת למי מאיתנו להרגיש פגיע מדי. סימנים מוכרים אוניברסליים היו אסורים. אסור להרים אצבע משולשת בתגובה להערה בוטה, למשל; אסור לי לתפוס בתחת שלה, אם נכנסתי במקרה למטבח וראיתי אותה במכנסוני הג'ינס הקצרים, ובא לי עליה. "יצירת סימנים מיוחדים בשבילכם, כזוג, היא חלק מתרפיה באותה המידה כמו השימוש בהם," הסבירה ד"ר פאטל. "וכמובן, בנוסף לכך, יש לכבד בתשומת לב בקשות הדדיות סבירות." כך שמשיכה בתנוך האוזן רצתה לומר: בבקשה, תקשיב לי. יד על הלב: מה שאמרת עכשיו מכאיב לי. נר דולק: בוא נעלה למעלה. תהיה איתי. אהוב אותי. ובאמת אהבתי את מורין. אני אוהב אותה. תבקשו מאיתנו, הציניקנים, להרים את חולצותינו, ונַראה לכם את פצע הירי בלב.
"אתה לא יכול סתם להגיד שאתה סולח לה, מר קוורק," הדגישה ד"ר פאטל בעת פגישות הסולו שלנו, שאותן דרשה מכיוון שמורין דיברה שבעים וחמישה אחוזים מזמן הפגישות הרגילות שלנו. "אם אתה רוצה באמת לחיות בתוך הנישואים האלה, אתה מוכרח להשיל את השריון שלך ולאמץ לליבך את הסליחה."
"השריון שלי?" אמרתי. "מה אני, חרק?"
ד"ר פאטל לא חייכה. "אם לא, ידידי, תמשיך הלאה."
אבל במקום להמשיך הלאה עברנו לגור במקום אחר. אמה של מורין מתה; לאביה ולברקודה היו בת בוגרת ונכדה. היחסים ביניהם ובין מו הסתכמו בכרטיסי ברכה בימי הולדת ובחג המולד, וגם אז הברכות היו תמיד בכתב ידה של אוולין. אבל מו טיפחה אשליה שהיא ואביה יכולים להתקרב אם תחזור לגור בקולורדו. לא הבנתי למה היא רצתה בזאת, למען האמת. כלומר, מקומו של האיש היה ברשימת עברייני המין. אך מעולם לא אמרתי זאת, ומורין לא רצתה לדבר על אביה עם ד"ר פאטל. באשר לי, המחשבה שאעמוד מול כיתות של תלמידי תיכון שלא שמעו על המעצר שלי - לעומת כיתות שכן שמעו עליו - ובכן, הרעיון היה מפתה למדי. אז ערכנו מיליון שיחות טלפון. רישיון ההוראה שלי מקונטיקט היה ניתן להעברה, ומורין תמיד דאגה לחדש את תעודת ההסמכה שלה בסיעוד בקולורדו. טסנו לשם בסוף יוני, הלכנו לראיונות, מצאנו בית שמצא חן בעינינו בצֶ'רִי נוֹלְס. באמצע יולי התקבלנו לעבודה באותו בית־ספר תיכון - אני כמורה לספרות אנגלית ומורין כאחות מחליפה. וכך שכרנו מובילים, סגרנו את חשבונות הבנק שלנו, נתנו תרופות הרגעה לכלבים שלנו למשך הנסיעה מערבה, ועזבנו.
אם עבור מורין קולורדו סימלה שיבה הביתה, אני הייתי גֵר בארץ נוכרייה. "ברוכים הבאים לארץ האלוהים," נהגו אנשים לומר, בדרך כלל בלוויית מנוד ראש לעבר אותם הרים ארורים שסבבו אותנו מכל עבר. "שתו מים, אחרת יקרו לכם כל מיני דברים בגלל הגובה." ובאמת קרו דברים. בחודש הראשון סבלתי כל הזמן מדימומים פתאומיים מהאף.
התגעגעתי בעיקר לדברים הקטנים: לחווה המשפחתית באוקטובר, לצחקוק של דודה לולי, לשביל שעליו נהגתי לרוץ בפנוֵויי פארק. שמרתי על אותם מושבים במשחקי הרֶד סוקס (אזור 18, שורה N, מושבים 5 ו-6) מאז ימי באוניברסיטת בוסטון. ישבתי שם עם רוקו בוצי בשנים המוקדמות, ואחר כך עם אחיו אלפונס. מובן שהלכתי למשחקים של הרוֹקיז, אבל זה לא היה אותו דבר. יש להם יד קלה על ההדק במה שנוגע לחבטות הום־ראן; מישהו חובט, והגובה דואג לכל היתר. בהתחלה מורין הלכה איתי לפעמים לאיצטדיון קוּרס פילד, אך בדרך כלל הביאה איתה ספר, או סחבה אותי אחרי המשחק לאיזו גלריה באזור לוֹדוֹ הבוהמי, בעיר התחתית של דנוור. "כמה נקודות יש לנו עכשיו?" היא היתה שואלת, והייתי צריך להזכיר לה כי מדובר בראנס, בבסיסים, לא בנקודות. אני לא יודע. הכול פשוט שונה שם. אתם יודעים מה אפשר לקבל על פיצה בדנוור? דג מעושן עם או בלי גבינת עיזים. אלוהים אדירים.
הי, מותר לי להגיד משהו להגנתי? במשך זמן מה כיבדתי את הסימנים שלנו. ראיתי שהיא הניחה את ידה על ליבה וניחמתי אותה. הגבתי כמצופה למראה נר דולק. הדלקתי נר בעצמי מפעם לפעם. וזה עבד; המצב השתפר. עלי לומר זאת לזכות הייעוץ הזוגי. אך עם הזמן התחלתי להתרשל. נעשיתי שוב מריר ונפלתי שוב לאותה מלכודת, חזרתי להלך הרוח שהיה אמור להיות מאחורי: התעניתי בגלל העובדה שבימים שני וחמישי, במקום שיעורי טאי–צ'י, היא פתחה את הרגליים לפול הֵיי. אני לא יודע. אולי העניין הזה עם אבא שלה באמת הרס אותה. כלומר, זה היה מוכרח להשפיע עליה, לא? אבל אחרי אותו לילה של ספר־לי־סוד, לא נגענו שוב בנושא - גם לא עם ד"ר פאטל.
אבל אגיד לכם דבר אחד: החזרה של מוֹ לקולורדו לא השיגה לה את הדבר שביקשה בכל הקשור לאביה. בהתחלה היא הלכה לבקר בביתם שלוש או ארבע פעמים. היא התלבשה יפה, קנתה להם מתנות. העדפתי לא ללכת איתה. למעשה, לא בטחתי בעצמי. חשבתי שלמראה אבא'לה היקר אולי תתעורר בי תגובה כלשהי ואתנפל עליו. אחטיף לו אגרוף בפרצוף או משהו. כבר היו דברים מעולם אצלי. מורין תמיד חזרה מהפגישות הללו ואמרה שבילתה יפה, או שהבית שלהם יפהפה, או שהנכדה שלהם אמבר מקסימה. אבל היא היתה מדוכדכת - שקועה במעין רפיון שנמשך ימים אחדים. לפעמים צותתי לה כאשר טילפנה אליהם. מורין ניהלה שיחת חולין עם אוולין במשך זמן מה, ואחר כך ביקשה לדבר עם אביה. בדרך כלל הוא היה מואיל להיענות לה וניגש לטלפון. ובעת שעשה כן נעצבתי לשמוע שמורין היא שדיברה רוב הזמן. הוא מעולם לא טילפן אליה. וגם לא אוולין. או שריל, אחותה למחצה. בשלב כלשהו, בשנתנו השנייה שם, מורין חדלה לטלפן. זה היה לה קשה. זה היה קשה גם לי. ידעתי דבר אחד או שניים על אבות מתנכרים.
***
בכל אופן, נחזור לאותו ליל שישי בחדר המגורים שלנו בקולורדו. 'רצח מאדום לשחור' הסתיים כרגיל, בנימה מוסרית מעורפלת, שירו של ואן מוריסון 'Slim Slow Slider' נמוג עד שדמם, והחדשות החלו. באותו לילה היה שקט יחסי בעולם. לא אירע דבר שהיה יכול להותיר אותך דבוק לכורסה. לא היה זכר לצרות שתיכננו שני בני הזונות הקטנים שטופי הזעם. ערוץ תשע דיווח על שוד מזוין במרכול בלייקווד, על הפגנה למען איכות הסביבה בפורט קולינס. היו החדשות הרגילות, מקהות החושים, מקוסובו. קום כבר, אמרתי לעצמי. לך אליה. במקום זאת נשארתי במקומי לראות את תוצאות המשחקים של הסוקס והסֶלטיקס, עברתי לערוץ מזג האוויר לשידור הטמפרטורות הכלל־ארציות. ארבע שנים חלפו מאז עזבתי, ועדיין התעדכנתי במזג האוויר בקונטיקט.
בכל זאת, התכוונתי ללכת אליה. עמדתי לעשות זאת. אבל החדשות הובילו ללטרמן, ומכיוון שג'יימס בראון היה המוזיקאי האורח, החלטתי לפתוח בקבוק בירה ולצפות גם במנוּדֶה העגמומי. תהיתי אם עלי להוסיף את הסנדק של מוזיקת הנשמה לרשימת יצירות המופת שלי. ואם כן, את מי אסלק כדי לפנות לו מקום?...
עיני נפקחו בקושי מעט אחרי שלוש בלילה. הבטתי סביבי זמן מה עד שזיהיתי את החדר. קמתי, טיפלתי בכלבים ונעלתי את הדלתות בקומה התחתונה. עליתי לשם.
חדר השינה שלנו היה מואר באור נרות גווע ומבושם בריח זנגביל. שעווה זלגה במורד השידה ונקרשה. יצרה קרום מעל השטיח. מורין הזעיפה פנים בשנתה. היא שתתה את שתי כוסות היין. זרקתי את הבגדים שלי ליד המיטה שלנו ונשכבתי לצידה: היא התהפכה לצד השני, התרחקה ממני. אני אוציא מהרשימה את 'Moondance', חשבתי. לא, את Astral' 'Weeks. ובעיצומו של הדיון עם עצמי ראיתי לפתע לנגד עיני את סיכום חיי נטולי המשמעות: מאוּסקטיר , נער חווה, בעל כושל, מורה בינוני. בן ארבעים ושמונה שנים מזוינות, ומה השגתי? מה למדתי אני?
***
אחרי הטֶבח נודע לי שהוא שיקר לי לגבי שני דברים באותו יום אחר הצהריים בבלקג'ק פיצה. ראשית, הוא רק העמיד פנים ולמעשה לא התנגד לנשף הסיום; הוא הזמין נערה או שתיים והן סירבו לו. כפי שנהג תמיד כשאחד מחבריו לכיתה הרגיז אותו או העליב אותו, הוא הלך הביתה, לקח עט סימון ושירבט X על פניהן בספר המחזור שלו. שנית, הוא לא עמד להתגייס לנחתים. העיתון 'רוקי מאונטיין ניוז' דיווח שהכדורים נוגדי הדיכאון שנטל בשל הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית פסלו אותו. קצין הגיוס בא לביתו כדי לבשר לו את החדשות ביום חמישי, יום לפני שקניתי את הפיצה. אבל החבר שלו באמת תיכנן ללמוד באוניברסיטת אריזונה; הוא ואביו נסעו לשם כמה שבועות קודם לכן ובחרו את חדרו במעונות. האם זה היה חלק מהתרמית? האומנם שיחק בעתיד דמיוני כפי שנהג לשחק בבייסבול דמיוני? האם הוליך שולל את הוריו יחד עם כל האחרים? המחשב שלו לא גילה דבר; המחשב הוחרם בתוך כמה שעות, אבל הוא מחק את הדיסק הקשיח יום קודם לכן.
שוב ושוב במשך שנים חזרתי לאותו ליל שישי: כשאיני יכול לישון, וגם כשאני ישן, דלת הפלדה מחליקה ונפתחת ואני צועד לקראתה, מורין מביטה בי בעיניה העצובות, שערה מדובלל, לבושה בחולצת הטריקו החומה הקצרה שלה ובמכנסי הג'ינס נטולי הכיסים. מו נמנית עם הקורבנות שלא תקרא עליהם בסיקור העיתונאי של קולומביין, או תראה ריאיון איתם בתוכנית היום או 'בוקר טוב אמריקה'. היא אחת מנפגעי המשנה, תוצאת לוואי.
אני רק מצטער מאוד שלא עליתי במדרגות באותו לילה. שלא עשיתי איתה אהבה. שלא חיבקתי אותה בזרועותי ונסכתי בה ביטחון. כי תם הזמן. הם כבר קנו את הרובים שלהם, הקליטו את סרט הפרידה שלהם, גיבשו סופית את תוכניותיהם. הם עבדו יחד במשמרת האחרונה שלהם בבלקג'ק - הכינו ומכרו לנו את הפיצה ההיא, שמו ואני הוצאנו מהאריזה פיסה אחרי פיסה ואכלנו. הכאוס עשה את דרכו אלינו, ועמד להטיל אותנו עמוק כל כך לתוך המבוך עד שנאבד זה את זה ונמשיך לנדוד במשך שנים בין הגוויות. אך באותו לילה רחוק מורין שכבה במיטתנו וחיכתה לי.
עלה במדרגות הללו! אני רוצה לצעוק אל בן דמותי חסר הדעה בשבעה־עשר־באפריל־אלף־תשע־מאות־תשעים־ותשע. חבק אותה! תגרום לה להרגיש מוגנת! כי הזמן הלך ואזל. היריות הראשונות יירו בעוד שמונים שעות.