קראתי בעבר את ״הדרך״ שלו ונהניתי מאוד. יש לי נטייה לחוות ״one hit wonders״ עם סופרים ולהתפעל מספר אחד בלבד שהם כותבים, להתאכזב מהשאר לא משנה כמה מומלצים הם בעיני אחרים. לא זה המצב פה.
התחלתי אותו באנגלית, מהר מאוד הבנתי שיהיה צורך לעבור לעברית. אך אל תדאגו- תרגום זה מצוין, בעל משלב לשוני לא נמוך מדי ולא מייגע. הקריאה קלחה לי הרבה יותר וגם פתאום הבנתי רפרנסים לתנ״ך.
מקארתי מתאר את האלימות והמלחמה עקובת הדם של המערב הישן, אמריקאים כנגד מקסיקנים, כנגד אינדיאנים, כנגד עצמם לפעמים. הדמות הראשית שלנו היא בפשטות- הילד. אין לו שם כלל, רק תיאור. לדמויות רבות יש תיאור בלבד. השופט, הילד, הכומר.
כמו ב״הדרך״, מקארתי מביט לאנושות ישר בעיניים. הטוב, הרע, האלטרואיזם והרוע הצרוף, בלי פחד, בלי הססנות, בלי להשמיט פרטי זוועה. בימינו כעת זו נראית שאלה מהותית יותר ויותר. האם ניתן לצפות בתיעודים ממלחמות ולא לאבד תקווה? האם ניתן לשמור על אופטימיות ואמון בבני אדם כשאנחנו נתקלים שוב ושוב בראיות לכך שאנחנו לכאורה חיות ככל החיות? חששתי מעט מלהתחיל את הספר בזמן המלחמה לאור מה שראינו ברשתות החברתיות בתחילת אוקטובר. הוא לקח לי שבועיים לסיים, אולי אכן באופן תת מודע הייתה לי התנגדות אליו. הוא אמור לגרום לתחושה של תבוסה וחוסר אונים, אולי. לא הרגשתי כך לאחר שסיימתי. רק התפעלתי מהכתיבה היפה.
מקארתי גורס כי המלחמה היא עתיקה בדיוק כמו האדמה. היא הייתה לפנינו והיא תישאר גם אחרינו, היא המשחק האולטימטיבי. השימוש שלו בשפה תנ״כית ובמבנים תנ״כיים במשפטים (למשל ״וילך וימצא ויקח״) משרתת את המטרה הזו של הדגשת העתיקות בשפיכת הדם. גם התיאורים של הקרקע, צבעי השמיים (גם בכותרת- ״אדום של ערב במערב״).
אין עוד הרבה להגיד על דמות ״השופט״ שלא נאמר כבר. אני סבורה כי הוא מייצג את התגלמות המלחמה, אך יש שחולקים עליי. גם פה ניכרת כתיבה מקצועית. הדמויות מרגישות אמיתיות- דמותו של השופט היא מוחשית אך לא מוחשית בעת ובעונה אחת, בדיוק במידה הנכונה. המונולוגים שלו גרמו לי לגלות עניין לראשונה בחיי בתחום שחשבתי שלא מעניין אותי כלל- ארכאולוגיה. קחו לדוגמא: ״כל מי שמתקין מחסה מקנים ומתחבא בו צורר את רוחו בגורלם המשותף של היצורים והוא ישקע בחזרה אל הבוץ הקמאי בלא שיעלה קול זעקה אפילו. אבל הבונה באבן מבקש לשנות את תבנית היקום וזה מה שהיה עם הבנאים האלה כל כמה שעשויה עבודתם להיראות לנו פרימיטיבית.״
תיאורי אלימות לא קלים כלל, קחו את זה בחשבון. רבים הזכירו לי את חרבות ברזל כי הם תואמים את חלק מהעדויות של מעשי הטבח שחווינו. היו מוכנים מראש.
הסוף מצוין ובדיוק מה שאני אוהבת בסופים. סיימתי את הספר לפני כחצי שעה ולכן לא אפרט יותר, הסוף טרם ״שקע״ ואני חושבת שכל ניסיון לתאר יהיה לשווא.
הביקורת מוקדשת לראנסיק המקסים שחושד שיש לי מאוורר אפקטיבי במיוחד :)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![עולם חדש מופלא [מהדורת 1985]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2132.jpg)
