ביקורת ספרותית על הכישרון של רומי מאת לאלוואני ניקיטה
ספר טוב

---

ספרון קטן, כמעט פנקס. כריכה שחורה. שיטת טרכטנברג. הייתי בת שש כשאבי הוציא אותו ממדף הספרים. זה היה ביום בו הודיעה המורה להורי שיש לי זיכרון יוצא דופן. אבי לא הסתפק בזה כסתם מחמאה, מבחינתו זה היה מידע שיש לעשות בו שימוש. "תוכלי להיות מפורסמת. הילדה הכי צעירה שיודעת להכפיל מספרים בני שש ושבע ספרות באופן מיידי. אם רק נתרגל מהספר הזה. כל מה שצריך זה זיכרון". סרבתי. לא רציתי להכפיל מספרים גדולים. רציתי לקרוא עוד ספר של השביעיה הסודית, לחפש אבנים נוצצות בוואדי עם אירית, לטפס על עצים. להיות סתם ילדה. אבי היה מאוכזב ממני קשות. זה לא עזר לו. שיטת טרכטנברג נשארה על המדף ואני עד היום לא מכפילה בעל פה מספרים בני שבע ספרות.

לרומי שבספר לא היה מזל כזה. בהיותה בת למהגרים הודים בבריטניה, היא לא היתה במעמד לסרב לאביה. כאשר המורה בבית הספר הודיעה להוריה שרומי מחוננת החליט אביה שזה פתח להשתלבות המשפחה בחברה הלבנה שרואה אותם כזרים. מכאן היתה לו מטרה. רומי תהיה הילדה הצעירה ביותר שתתקבל לאוקספורד ותלמד מתמטיקה. שיגרת האימונים שנכפתה על רומי מחרידה בעיניים מערביות. היא לא הורשתה להתרועע עם חברים אחרי בית הספר, היא למדה שעות כל יום, גם בסופי שבוע. חיי המשפחה הפכו למחנה אימונים כדי להגיע למטרה הנכספת.

"הכשרון של רומי" צבט לי את הלב ומעך אותו. גם אני כמו רומי הגעתי בסופו של דבר לאוניברסיטה בתיכון. אלא שהיה הבדל גדול – אצלי זה היה מבחירה (לפחות ככה חשבתי), והייתי קצת מבוגרת מרומי. ובכל זאת כל כך הזדהתי איתה. הקונפליקט המתמיד לעשות את מה שמצפים ממך ולהצטיין מול ההתבגרות המלבלבת. ילדה צעירה מדי שמסתובבת בין בחורים בוגרים ומנסה להיות כמותם תוך כדי הסתרת גילה. הצורך לרצות את האב ולזכות להערכתו ואהבתו שאפשרית רק בהליכה בדרכו, דרך המתמטיקה, אלא שהוא מחמיר כל כך עד שזו זכיה בלתי אפשרית. אם שנמצאת בצללים ושאמונתה שונה אלא שדעתה לא נחשבת, לא בעיני האב ולא בעיני הילדה. וגם ילדות לאבות מהגרים (אבי ניצול שואה) שהמציאות חיבלה במאמציהם להגשים את עצמם וראו בבנותיהם את שגריריהם להשתלבות בחברה.

מה שהפריע לי אצל רומי הוא העדר מוחלט של תשוקה למתמטיקה. אפילו בתחילת דרכה לא ניכרת בספר שום התלהבות למתמטיקה. אצלי זה היה, ועדיין, כל כך אחרת. אני לא יודעת אם זה חוסר אמינות של הסופרת, או דווקא ההיפך, רק מדגיש את חוסר הברירה של רומי ללכת בדרך שהתוו לה ושלא אהבה אפילו מעט.

הקונפליקט בין התרבות ההודית לתרבות המערבית המתואר בספר הוא מרתק ועצוב. לאלואווני לא חוסכת מאף אחת מהתרבויות את ביקורתה, אלא שזו ניתנת בעדינות ובחמלה ולא בגסות חומסת. פחות אהבתי את הכתיבה בגוף שלישי ע"י מספר שלפעמים הוא כל יודע אך לעיתים חסר. דמויות ההורים נותרו עד הסוף לא מספיק מפותחות ומובנות. נראה לי שהיה עדיף לתת לרומי לדבר בגוף ראשון.

סוף הסיפור בלתי נמנע. (זהירות, ספויילרים בפסקה הקרובה). רומי לא יכולה להמשיך ולחיות במסגרת הנוקשה הזו שגבתה ממנה מחיר נפשי קשה. הכמיהה העזה לאהבה ולהשתלבות בחברה חזקה מכל ציווי מהבית ומובילה את רומי באופן בלתי נמנע לשקר להוריה תוך נקיפות מצפון עזות. היא מתמכרת ללעיסת גרעיני כמון בכמות מסחרית. התיאורים שלה טובלת את אצבעה בתבלין ומכניסה לפה, לשונה מלאה כיבים מוגלתיים מחודי הגרעינים שנתקעו בה, העלו דמעות בעיני. כשהוריה מגלים את שקריה השבר מתבקש.

ספר עצוב על מחוננות והתפקיד שממלאים ילדים בעל כורחם, וגם על התנגשות בין תרבויות, אבל עם סוף שאולי יש בו תקווה.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על הכישרון של רומי