“10,000.
כיאה וכיאות לתוכן, הסקירה הזאת נפתחת במספר. על פי מחקרים שונים, המספר הזה, 10,000 הוא מספר שעות האימונים הנדרשות לצורך הגעה למומחיות בתחום. המספר הוא אוניברסלי, ואינו תלוי בתחום המומחיות עצמו. בין אם זה טניס, או נגינה בכינור, או קסמים, או כל תחום אחר. כמובן שמתבססים על כישרון בסיסי בתחום, אבל בהינתן הכישרון הזה, מה שמבדיל את המומחים באמת, המגיעים להצלחה יוצאת דופן משאר המוכשרים סתם, הוא ננשקעה באימון. אני אחסוך לכם את החישוב, כי עשיתי אותו בעצמי. בהנתן שבשנה יש כשלוש מאות ימי חול שאפשר להקדיש ללמידה או לאימון, את מספר הקסם הזה, 10,000, אפשר להשיג בשלוש שעות אימון מדי יום במשך עשר שנים, או בעשר שעות אימון מדי יום במשך שלוש שנים.
לפני מספר שנים פרסמה איימי צ'ואה, אמריקאית ממוצא סיני, ספר מעורר מחלוקת. היא קראה לו "המנון הקרב של אמא נמרה", וסיפרה על תכנית אימוני הנגינה של שתי הבנות שלה, תכנית שמטרתה היתה להביא אותן לרמת מומחיות פנומנלית. צ'ואה כתבה את הספר שלה בצורה פרובוקטיבית במתכוון, וביססה את התזה שלה על הפער בין מה שהיא קראה "חשיבה מערבית" ובין החשיבה הרווחת בתרבויות המזרח. לטענתה הפער הזה מתמקד בשני הבדלים עיקריים: אחד בנוגע למקומה של הילדות בחיים, והשני למקומו של המושג "מחוננות". בעוד בתרבות המערבית רואים את הילדות כמטרה בפני עצמה, ותולים הצלחה בכישרון מולד, הרי שבתרבויות המזרח הילדות אינה אלא הכנה לחיים הבוגרים, וההצלחה תלויה בעבודה קשה ובהתמדה. כאן מסתמכת צ'ואה על מספר הקסם עשרת אלפים, ומתארת משטר אימונים הנשמע לאוזן מערבית נוקשה מאוד וגובל בהתעללות: שעות אימון, איסור על חברויות ושאר פעילויות "בזבוז זמן" כמו טלויזיה או משחקים. ואכן, המשטר נושא פירות. הבת הבכורה מגיעה להישגים גבוהים בנגינה. הבת השניה מתמרדת לכאורה ונוטשת את הנגינה (שמחה הגלויה של הקורא המערבי שרואה בכל הגישה חילול הקודש ממש), אבל רק כדי להשקיע מאמצים דומים בטניס מקצועי, ולהצליח בו.
רומיקה מגלה בגיל צעיר שיש לה זיכרון מעולה וחוש יוצא דופן למספרים. ההורים שלה, ובעיקר אב שלה מחליטים לרתום אותה למשימה שאפתנית למיצוי הכשרונות שלה. הוריה של רומיקה הודים, והם עובדים במיטב המסורת שאותה הגדירה איימי צ'ואה כמסורת מזרחית. הם חיים באנגליה, ומבחינת המשפחה המאמץ הזה, וההכרה בכשרונות, תביא לילדה את מיטב ההצלחה בהשתלבות. הספר הוא סיפור ההתמודדות של רומיקה-רומי. וגם קצת ההתמודדות של ההורים. כמו שהעירה בלו בלו נכונה, למרות הכותרת אין זה ספר על הכשרון. במקרה נבחרה מתמטיקה, אבל על פי המתואר בספר זה היה יכול להיות נגינה בפסנתר, או בכינור, או משחק שחמט, או התעמלות קרקע. מתוארת תוכנית העבודה והכללים הנוקשים, אבל לא מתוארת העשייה עצמה. ובעיקר לא התשוקה אליה, או ההנאה ממנה. מתמטיקאית מחוננת לא רק חושבת על מספרים מדי פעם, ולא רק מסייעת לכרטיסן ברכבת ההודית לחשב את סכומי השוחד שלקח. ילד שהכישרון המתמטי זורם בדמו חושב כל הזמן על מספרים, אם מבקשים ממנו ואם לא. הספר עוסק במאמץ, בבידו החברתי שהמאמץ גורר איתו, ובמחיר הנפשי. אבל בניגוד לאמירה המוצהרת, זה בעיקר ספר על הגירה, ועל המחיר שהגירה ומעבר בין תרבויות גובה ממשפחה.
במהלך כל הקריאה הרגשתי אג'נדה. לאלווני ניקיטה עושה הכל כדי שארגיש את ההתעללות. את חוסר ההוגנות בדרישה מילדה לשבת וללמוד, את הקשיים לעמוד במשימות, את הבעיות החברתיות, ואת הכשל הנפשי בהעדר תמיכה הולמת. יתכן שכל זה נכון, אבל התחושה שלי היתה של תיאור חד צדדי. צד ההורים מדוברר, אבל בשטחיות היוצרת עליבות. ואני מתקשה להזדהות עם ספרות מגוייסת. האם המישטור של ילדת הפלא הוא היוצר את הטרגדיה? אנשים במערב מאוד רוצים להאמין שכן. אבל יש סיפורים אחרים. קחו את סרינסאווה רמנוג'ן לדוגמה. רמנוג'אן היה מנהל חשבונות הודי שגילה כשרונות מתמטיים יוצאי דופן. המתמטיקאי הרדי הזמין אותו לבוא לאנגליה ולהתפתח שם מבחינה מתמטית. חייו של רמנוג'ן באנגליה היו קשים ומדכאים. הוא התקשה להסתגל למזג האוויר, חוסר ההשכלה הפורמלית שלו יצרה מצב שהוא כל הזמן גילה דברים שכבר היו מוכרים לפניו, והוא התגעגע לארצו ומולדתו, וכפי הנראה סבל מדיכאון מתמשך. רמנוג'ן לא היה בן שש בעת שכשרונות התגלה. הוא היה בן עשרים ושש. ואכן, הגירה היא סיטואציה קשה, ועוד יותר מכך מעבר בין תרבויות שונות. בוודאי כאשר מעורבת בכך משפחה שלמה.
אבל זה נראה שהכי נוח לבנות סיפור כזה: או שיש כישרון או שאין, מי שיש לו כישרון אינו צריך לעבוד קשה, כי הוא הרי מוכשר. זו הגדרת "מחוננות" מערבית, זו המתבטאת במבחנים כמו זה של מנסה. ומי שאין לו כישרון, אין טעם שיעבוד קשה, כי ממילא הוא לא יצליח. וזה נוח לדבר על המחיר הנפשי של עבודה קשה ושל נוקשות או סמכותיות של הורים ומורים. זה נוח, כי המשמעות היא שאין צורך לעבוד. אלא רק לחפש אחרי הנאות ואטרקציות. אני מודה שאני נוגעת בדבר, וגישה כזאת מעצבנת אותי אישית. הילדים שלי, בלי אבחון מחוננות רשמי, למדו ולומדים במסגרות שמשלבות לימודים אקדמיים בשנות התיכון. ואני, כהורה, מוצאת את עצמי כל הזמן במגננה חברתית. להסביר שזה מה שהם רוצים, שיש להם גם "חיים" (מה זה?) מחוץ ללימודים, שאני לא אמא "דוחפת" חס ושלום,ושאין צורך לזמן את יצחק קדמן. אינספור תגובות וכתבות פופולריות מספרות על המחיר הנפשי של יגיעה רבה בזמן הילדות, ושאין להציב אתגרים או לדרוש דרישות מילדים. והכל בחסות הסיסמה הלא מאוד מוצדקת "תנו להם להיות ילדים". אף אחד לא מספר על המחיר הנפשי של אינטלקט חכם שלא מקבל את המזון הנדרש לו למחשבה. הראש ממשיך לעבוד, איך שלא יהיה, אבל כאשר הוא עובד במלוא הקיטור על אפס פעולה, הוא גורם למוח לפתח חרדות ומתחים. ובכן, גם זה קיים, ויש לתת על כך את הדעת.
ואם נחזור לרומיקה. החיים הציבו בפניה אתגר משמעותי, והיא שילמה מחיר קשה. אבל האתגר לא היה בהכרח קשור ליכולותיה האינטלקטואליות הגבוהות. היא נולדה במשפחת מהגרים, חוותה פערים בין דרישות המשפחה והחברה מסביב, בגישה ללימודים, לשפה, ללבוש ולתרבות. ועברה ילדות שאין בה הרבה תקשורת תומכת. עצוב, נכון. לא בהכרח בגלל "הכשרון של רומי". לא השתכנעתי, ולא אהבתי.”
