נטליה גינצבורג הייתה קודם כל סופרת איטלקייה מחוננת, אבל לא פחות מכך היא הייתה אישה מרשימה שחיה חיים מרשימים והכירה לאורך כל חייה אישים איטלקים חשובים הכרות אישית. השילוב הזה – סופרת טובה שחיה חיים מעניינים והכירה אנשים חשובים – הוא הסיבה העיקרית שבגללה "אמרות משפחה"/"לקסיקון משפחתי" הוא לדעתי מהחשובים והטובים שברומנים האוטוביוגרפיים.
עם פרוץ הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי לחיינו חלה עלייה מרשימה בכתיבה ובפרסום (לעיתים קרובות במימון עצמי) של ספרי אוטוביוגרפיות וספרים המשתייכים לסוגת האוטו-פיקשן הפורחת, שמשלבת בידיון עם סיפורי אישיים של חיים מינוריים. זאת סוגה שחוגגת את האינדיבידואל אבל לעיתים רחוקות הקורא מרוויח מהקריאה משהו לעצמו, וגם אם יש רווח לרוב הוא רווח חינוכי כשאנחנו לומדים משהו על עוני, אונס, הומופוביה, היסטוריה וכיוצא בזה.
באוטוביוגרפיה של נטליה גינצבורג, שפורסמה ב-1963, קורים שני דברים מדהימים: הראשון הוא שנטליה עצמה נעדרת כמעט לגמרי מהאוטוביוגרפיה. היא מספרת את חייה בלי לספר אותם, היא מספרת את חייה באמצעות הזיכרונות שלה מהאנשים שהכירה ואהבה. זאת הפעם הראשונה שאני קורא אוטוביוגרפיה שאיננה מגשימה את המשפט השחוק, "רק על עצמי לספר ידעתי". בעצם, נטליה מוכיחה שאפשר וגם ראוי לנטוש לפעמים את הנבירה העצמית ולהתעכב על האחר.
הדבר השני שהדהים אותי בספר הוא שלמרות שהוא מלווה את הדמויות לאורך מה שנדמה כמו ארבעים השנה המכריעות ביותר בהיסטוריה האיטלקית – שנים שמתחילות בשלטון הפאשיסטי של מוסוליני, דרך חוקי הגזע, שנות המלחמה, השחרור והתהליך הארוך של שיקום המדינה – גינצבורג לא מתעכבת יותר מדי על ההיסטוריה והדמויות שלה נשארות תמיד העניין עצמו. האפקט שנותן המבט הנחוש על האנשים ולא על המהלכים הפוליטיים חזק מאוד: ההיסטוריה הופכת ככה למעין נבל גס, מסורבל ומשני מאוד, שהנפשות הפועלות מנסות להתחמק ממנו בנחישות גם אם לא תמיד מצליחות.
עד כאן מדוע הספר הרשים אותי כאוטוביוגרפיה. אבל מדוע הוא הרשים אותי כספר? ובכן, הסיבה נמצאת בכותרת. "לקסיקון משפחתי" (כך תורגם לראשונה לעברית, כותרת נאמנה מאוד לכותרת המקורית, lessico famigliare) מספר את סיפור משפחתה של נטליה גינצבורג וחבריה דרך השפה הפרטית של הדמויות. אביה, ג'וזפה לוי, היה פרופסור נערץ לביולוגיה, אבל גם אב משפחה אהוב ודומיננטי שהשליט בביתו טרור-רך. האמא, לידיה, הייתה אישה מפונקת אומנם אבל סקרנית ותוססת. כל אחד מארבעת אחיה של גינצבורג זוכה בתורו לאפיון מקורי, משועשע ואוהב, ובעיקר – לכל אחת מהדמויות הללו המשפטים שלה שחוזרים על אינסוף במהלך הסיפור.
באיטלקית, יש לציין, הזמן הסיפורי הוא הזמן הבלתי מושלם, ה-imperfetto, שכאן נעשה בו שימוש בעיקר כדי לתאר פעולות שחזרו על עצמן לעיתים קרובות. כך אל אמרות המשפחה מצטרפים גם כל המנהגים המשפחתיים והאישיים שבתקופות שונות חזרו על עצמן שוב ושוב ונעשו להרגל. אבל הזמן הבלתי מושלם מצניע סוד גלוי די עצוב – כל אותן אמרות וכל אותם הרגלים – כולם נקטעו בשלב זה או אחר. כל מה שקרה אז לא קורה יותר.
לחיות חיים מרשימים ולהכיר אנשים חשובים לא מבטיח שהאוטוביוגרפיה שלך תהיה ראויה לקריאה, הכרחי להיות סופר טוב. הכרחי לדעת על איזה פרט להתעכב ומה להשאיר בחוץ והכרחי לדעת באיזה נטיית זמן לשים את הפועל. רק סופרת טובה יודעת לזקק מתוך חייה את מה שראוי לקריאה ולכתוב ספר אישי מאוד שמצליח לא רק לסקרן את הקורא אלא גם לרגש אותו.
גינצבורג מצליחה לספר את החיים המרשימים שלה כחיים שהיו פשוט חיים, עם קצת מזל ועם הרבה קושי וכאב (שהיא לא מתעכבת עליהם). גם האנשים החשובים שהיא הכירה מתוארים באופן יומיומי, גשמי מאוד, וחסר זוהר. המשפחה היא עולם מופלא, מורכב והפכפך וחברים מרחיבים את הלב כל עוד הם ישנם – אבל בסוף הם נעלמים. הימים חוזרים על עצמם אבל לאט-לאט החיים משתנים, והחיים משתנים שוב ושוב ושוב. הדברים חוזרים על עצמם – אבל לא לנצח. אולי יש פה מידה של נוסטלגיה עצובה אבל זאת נוסטלגיה עצובה שיש בה עצה: תן מבט בחייך, תן מבט באנשים שסביבך. מה הם אומרים? מה הם עושים? תן דעתך על האהבה שיש שם.

(לא קראתי את הספר בעברית ולכן אין לי דעה על התרגומים; בנוסף קראתי ביקורות נורא מתוסכלות שאני יכול להבין, אם אתם חושבים לקרוא קיראו גם שאר הסוקרים)

הקיץ של "ספר הקיץ" הוא לא הקיץ שאנחנו, הים תיכוניים, רגילים אליו. פה מדובר בקיץ פינלנדי. הוא לעולם לא חם מדי ומדי פעם סערות וקור שוברים את שגרת החיים הנעימה והשקטה. אבל עכשיו עלה לי הרעיון שגם עבור דמויות הספר עצמן, לכל אחת קיץ משל עצמה.
סופיה בת השש איבדה את אמה, ואת חודשי הקיץ של ילדותה היא מעבירה על אי קטן במפרץ הפינלנדי יחד עם אביה העסוק תמיד וסבתה, שמניין שנותיה מעל שמונים. הסבתא היא סבתא אמנית ועל כן היא יצירתית מאוד ונערית לפעמים אבל גם חסרת סבלנות ונוטה למלנכוליה. סופיה, לעומתה, עדיין מפתחת לעצמה אופי אבל לעיתים קרובות נדמה שהיא הולכת ונהיית דומה לסבתה ובדיוק בגלל זה לא מעטות ההתנגשויות ביניהן.
הספר בנוי מאפיזודות קצרות מחודשי הקיץ על האי שכמעט עומדות בזכות עצמן כסיפורים קצרים עצמאיים עם אותן דמויות. מי שמכיר את כתיבתה של ינסון (ינסון היא תמיד ינסון) לא יצפה ליותר מאשר התרחשויות קטנות המתוארות במשיחות אלגנטיות של אירוניה ועצבות. בספר הזה אהבתי במיוחד את הפסיעה האטית של הדמויות: הדמויות מתפתחות בתוך הסיפורים עצמם אבל מדובר במיקרו-התפתחויות שכמעט קשה להבחין בהן. ובכל זאת, מסיפור אחד אל משנהו, מצטברת תנועה ומשהו קורה.
באחרית הדבר מתארת המתרגמת מה הוא אותו אירוע סודי שמתרחש בספר וכה קל לפספס: בזמן שסופיה הולכת והופכת לאדם סבתה הולכת וקמלה ונפרדת מן העולם. בטבע, כמו בספר, השינויים קורים כה לאט שבלתי אפשרי להבחין בהן, אבל בסופו של דבר קשה שלא לשים לב אליהם: פה הזרע הפך לעץ, כאן יבש האגם. ובאמת הספר כה מלא בתיאורי טבע שצעידתן הבוטחת של סופי וסבתה לאורך המסלול הביולוגי שנקבע להן אולי נטמעת במחזוריות הכללית של הגאות והשפל, הפריחה והנבילה, תחילת הקיץ וסופו.
מה הוא אם כן הקיץ של "ספר הקיץ"? הקיץ הבראשיתי, הקסום, של סופיה, שמגלה לראשונה את העולם? או שמא הקיץ העצוב והמאוס לפעמים של הסבתא, שכפי שהיא מצהירה יותר מפעם אחת תמות בקרוב? גם זה וגם זה, וגם מכאן הקסם.

"למחרת לא הלכנו ליער": המשפט הזה, העצוב עד מוות, מייצג היטב את הספר המשובח הזה, ספר שלבו לא בהתרחשויות שבסיפור אלא במה שלא מתרחש בסיפור.
נדמה שיש שתי עלילות: העלילה האחת היא סיפור ביקורה של נורה בקובנה בקיץ של שנת 1931. נורה בתחילת שנות העשרים שלה, סטודנטית יהודייה, ציונית, שלומדת ארכיאולוגיה בברלין. בקובנה היא פוגשת את ארין, ידיד המשפחה שעקר לאמריקה ובאותו קיץ מגיע גם הוא לביקור במולדת. נורה, שבאותו ביקור גם מתמודדת עם סלידתה מאביה חולה הרוח, מתאהבת בארין כמעט מיד.
אל העלילה השנייה אנו זוכים להציץ רק מעט והיא כל הסיפור שלא קרה. כל הדברים שהיו אמורים לקרות והכזיבו. ולמרות שזה סיפור שכמעט ולא מסופר ולא מתרחש בכל זאת מדובר בסיפור סוער ומסעיר, שוקק חיים, שוצף כמו נחל שעולה על גדותיו, וזרימתו הבלתי פוסקת נשמעת כל הזמן מבעד למילים שכן נאמרות ומבעד לדברים שכן קורים.
למחרת, למרות שהובטח לה, ארין ונורה לא הלכו ליער לקטוף פטריות. קורים במקום זאת דברים אחרים, עגומים יותר, אבל גם דברים נחמדים מאוד, וגם סתם דברים כמו מפגשים עם חברי ילדות ועם חברות מאורסות.
זה רומן משובח, כאמור, שמזמין לנבור בו. הוא נשאר פתוח לכל אורכו (פתוח כמו פצע) והקורא מוזמן לנבור. זה רומן חניכה שלא מביא לידי חניכה, כמעט הכל נשאר כמו שהיה - ובכל זאת הסיפור, הביוגרפיה של נורה, מתרחבת: כל מה שלא קרה מצטרף לחייה, נטמע בה, מאיר מעט את הלילות וזורק צל על הימים.

(נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

כולם אוהבים לקרוא ולכתוב על טירוף חוץ מהמטורפים. בגלל זה אולי מתפשט השימוש המוצדק במונח "מתמודדים עם מחלות נפש": בדרך לניפוץ הסטריאוטיפים צריך לרצוח את הרומנטיקה. מחלות נפש זה לא רומנטי והדגימה את זה טוב מכולם סילביה פלאת ברומן היחיד שלה, האוטוביוגרפי מאוד, שמדבר על הרבה דברים אבל בעיקר מדבר על דיכאון בגוף ראשון. אני לא זוכר כמה פעמים המילה דיכאון מופיעה בספר ואני בכלל לא בטוח שהיא מופיעה: הדיכאון מסופר והוא מסופר היטב. הוא מסופר בלשון מרהיבה, חדה, צינית, פיגורטבית, ובכל זאת ביובשנות דיווחית, חונקת, שהולמת היטב את תחושת האין מוצא, את חוסר החשק שהוא מסימניו החשובים ביותר של הדיכאון הקליני ורחוק שנות אור מהעצב המתקתק של הדכדוך הנפוץ. אני מתקשה להאמין שהספר הזה קצר כל-כך וכשאני שב ומציץ בו אני מתקשה להאמין שהוא כל-כך אוורירי, כמעט פריך, כתוב בכזאת קלילות. משוררים הם תחמנים, אלופים בטמינת מוקשים, הופכים טיול לשדות פרגים מלבלבים לסכנת נפשות. את נישאת על זרם המילים הפלאתי, הזרם הנעים, ופתאום בא משפט וכמו מערבולת סוחף אותך למעמקים. כמו "פעמון הזכוכית" עצמו: כשפתאום הוא הופיע וגיליתי מה הוא אותו פעמון מפורסם, כשהוא ירד על אסתר ועליי, התקשתי לנשום. ולכן אני גם לא מאמין לה, לפלאת, שבסיום הניחה מה שנראה כרגע אופטימי. כולם אוהבים טירוף חוץ מהמתמודדים עם מחלות הנפש וכשהספר נגמר ואסתר כביכול הבריאה הרגשתי את העמוד רועד תחת חרדת ההתמודדות.

(נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

לא חסר תועלת – לעולם לא חסר תועלת! – אבל בהחלט מביך לחוות דעה חובבנית על יצירה אחת, בודדה, של יוצר גדול. תחשבו על אדם שבא אליכם ומספר לכם על ציור מדהים שראה באיזה מוזיאון בפריז, "מונה ליזה" שם הדיוקן, או משהו כזה. "לאן שלא תלך המבט שלה עוקב אחרייך", הוא מספר לכם בנאיביות מקסימה, "והחיוך שלה! בחיים לא ראיתי חיוך כזה! אם תהיה בפריז כדאי לך, אני ממליץ".

אז כדאי לכם לקרוא את וולבק, וכדאי לכם לקרוא את "סרטונין" שלו. ואולי למרות הכל זאת לא המלצה בלתי-נחוצה. אני בעצמי ניגשתי לספר פעמיים. בכלל לא ברור לי ולא זכור לי למה קניתי אותו, שהרי את "כניעה" שאומנם אהבתי מיד אחרי הקריאה הטבתי לשכוח ולגנות ככל שעבר הזמן. לכריכה היפהפייה כתמיד של בבל היה ללא ספק תפקיד ברכישת הספר, אבל כשניגשתי אליו והתחלתי לקרוא אותו אפילו היא לא מנעה ממני להניח אותו בצד על המדף לתקופת צינון עד הודעה חדשה.

עכשיו, כשניגשתי אליו שוב בתקווה לסיים אותו עד שיגיע השליח עם וולבק החדש, מצאתי את אוזן החמור שסימנה את העמוד – 31 – בו נטשתי את הספר בפעם הראשונה והסכמתי עם עצמי-הקורא של לפני שנתיים. למעשה, שוב לא רציתי להמשיך. עד עמוד 31 וולבק הוא מיזוגן שהגזענות שלו ושנאת האדם שלו לא מונעים ממנו להיות חרמן. אבל הפעם המשכתי לעמוד 32, גם שם לא נכבשתי, ובכל זאת המשכתי הלאה. מתי נכבשתי? לא יודע. ואולי אני כן יודע: כשהופיעה האהבה. אז הבנתי מי המספר ועל מה הסיפור, אז הבנתי את מידת המורכבות, אז רציתי להפשיל שרוולים ולצלול אליה.

יש עלילה אבל אני לא בטוח מה היא. אני גם לא בטוח מה שם המספר, פלורן, נדמה לי. פלורנס? זה לא משנה, הוא שונא את השם של עצמו ולכן הוא ישמח לשמוע ששכחתי אותו. נקרא לו פלורן. גבר בן ארבעים ושש, בעליה הגאה של ג'יפ מסוג מרצדס קלאס 350G הלא סביבתי בעליל. אגרונום במקצועו שמאמין בחקלאות בת קיימא אבל מוצא את עצמו בעבודות שנעות בין מזיקות לחסרות תועלת. כשהספר נפתח הוא כלוא בזוגיות עם יוזו, בת זוגתו היפנית שהוא לא סובל. ההשפלה והמחנק שגורם לו הקשר, יחד עם חוסר היכולת לסלק את יוזו מחייו, מביא את פלורן למסע בריחה והתבודדות שיימשך עד העמוד האחרון.

למעשה – וזה לא היה אמור להפתיע אותי בהתחשב בשם הספר, "סרטונין" – זה ספר על דיכאון. או יותר נכון, זה ספר על הדיכאון המודרני (הפוסט-מודרני? הפוסט-פוסט-מודרני? אין לי מושג איך נקרא העידן בו אנחנו חיים, די לי לחיות אותו). דרך תיאורו המכמיר של דיכאונו של פלורן מנתח וולבק בלשון שנונה, בהירה, וכואבת את אותו תופעה שהפכה לאחת מהמגפות הפסיכיאטריות של זממנו ואולי החשובה שבהן. לדיכאון כמובן יש אלמנטים אישיים ואולי אפילו גנטיים (סיפור נישואיהם של הוריו של פלורן רומז לזה) אבל חשובים לא פחות הם הקשרים הזוגיים והחבריים וההקשרים הסוציאליים והתרבותיים שבתוכם חי האדם הנוטה אל הדיכאון.

פלורן מדבר על עצמו בלשונם של המספרים היודעי-כל אבל תודעתו היא תודעתו של אדם דיכאוני. הוא מייחס לחייו אופי טוטליטרי ואת הבחירות והמעשים שלו הוא מתאר במעין פאסיביות, כאילו המעשים שעשה נכפו עליו על ידי המנגנונים הפסיכולוגיים חסרי התקנה שלו. זאת גישה פסימית, רחוקה שנות אור מהשיח של הפסיכולוגיה החיובית של ימנו ומהגישה האמריקאית הנפוצה אל החיים. אם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אתה אמור להיות התסריטאי, הבמאי והמפיק של חייך בספרו של וולבק אתה השחקן שלוהק לשחק תפקיד שמעולם לא התכוון לבצע.

זאת גישה מרעננת – כל סירוב לחלום האמריקאי הוא מרענן – אבל היא לא תמיד עומדת בבוחן המציאות. אחד מהרגעים המכאיבים ביותר בספר הוא הרגע בו פלורן מפנה גב לישועתו ופונה אל האבדון כמי שכפאו שד. האמת היא – ואת זה יש לומר לכל מי שסובל מדיכאון וקורא את הסקירה – שעם תמיכה מקצועית (שפלורן מסרב לה) אפשר לצאת מזה, אפשר לפחות לנסות. אבל ככל שמתקדמת הקריאה נראה שהשקיעה של פלורן בדיכאונו היא לא רק אמצעי הכרחי כדי לבחון את הפתולוגיה אלא גם, גוועלד, סימבולית. הדבר ניכר בעיקר בסיפורם של החקלאים הצרפתיים ששקיעתם מתוארת באותו אופן פסימי ואדיש, כמי שגורלם נחרץ.

האדישות, למעשה, מתוארת על ידי וולבק כסימפטום העיקרי של הדיכאון בין אם מדובר בדיכאון פרטי או חברתי. כמה יפה – ומכאיב – לשמוע שאחת הסיבות לאותה אדישות היא העובדה שפעם היה טוב: פעם הייתה אהבה, פעם היה אושר, פעם הייתה רווחה כלכלית, פעם העתיד נראה מזהיר, והפעם הזה נחרב בגלל המעשים שלנו. אז בשביל מה להמשיך ולנסות לתקן? אין טעם, וסביר יותר להניח – כפי שקורה גם פה – שניסיונות התיקון האקטיבי יביאו איתם פורענויות מסוג חדש.

את הספר סיימתי בסיפוק רב שעונג ועצב בצידו. משום מה לא האמנתי לפסימיות של וולבק. משום מה גם המיזוגניה והגזענות שלו לא משכנעות אותי. לעומת זאת, בין אם הוא התכוון ובין אם לא, השתכנעתי שהוא אוהב אדם ומאמין בכוחו ליצור יופי בכוחות עצמו, להיות אדון לגורלו, או לפחות להיות שותף. נדמה שהעולם הולך לכיוון לא טוב וככל הנראה על מנת לא להתאבד סיממנו את עצמנו עם כל אותם נוגדי דיכאון המעכבים סלקטיבית ספיגה חוזרת של סרוטונין בסינפסות. אבל במקום להיות מאושרים הפכנו אדישים, והאדישות לא מונעת את הנפילה במדרון אלא רק מאטה אותה. דרושה פעולה, התעוררות.

יכול להיות שהספר הזה הוא קריאת השכמה? אולי. אצטרך לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק (אני מצפה לזה מאוד) כדי להבין כמה מההתרשמויות שלי הן באמת מבוססות. אבל אני לא חושב שזה ישנה לי משהו. מי שכותב ככה, בהומור כזה, בחדות אבחנה שכזאת, הוא אדם מאמין. מאמין באדם, כמובן. כשאני קורא ספר כמו זה חווית הקריאה הופכת אצלי רוחנית. שעה אחרי שסיימתי את הספר צלצל הפעמון: ספרו החדש של וולבק, "להכחיד", סוף סוף חצה את הים והגיע אליי. כשפתחתי את החבילה כמעט יכולתי לשמוע את פתיחת הרקוויאם של מוצרט מהדהדת בסלון. משהו גדול קורה לי.

בביקורת שהתפרסמה לספר ב-7 לילות המבקרת הכתירה את הספר "אנומליה" כספר מושלם, ותהתה – "האם אנחנו רוצים ספר מושלם?" זאת תהייה מעניינת, שככל הנראה יוצאת נגד ספרים שמרוב תחכום ומוקפדות נראים כמעט מהונדסים, כיצירות שנכתבו על ידי אינטלגנציות מלאכותיות או לחילופין לא מלאכותיות אבל עם כוונות ציניות, מסחריות. כשקראתי את אותה שאלה עניתי מיד, שכן, אנחנו רוצים ספר מושלם! ואנחנו רוצים אותו מיד.

גם התקציר עצמו נראה מבטיח (ויש להודות שהוא גם מקיים אחוז גדול מההבטחות). במרץ 2021 נוחתת בניו יורק טיסה מפריז שנקלעה לסערה ועליה מעל למאתיים נוסעים. ביוני 2021 שוב נוחתת בניו יורק אותה טיסה, כלומר אותו מטוס, אותם טייסים ואותם נוסעים מופיעים שוב בניו יורק, למרות שהטייסים והנוסעים המקוריים המשיכו לחיות את חייהם בשלושת החודשים שעברו ונפוצו לכל עבר. במילים אחרות: הרומן לא משתייך רק לז'אנר המדע-בדיוני-לייט אלא גם, ובעיקר, לז'אנר הכפילים.

ובכן, ההבטחה של המבקרת של 7 לילות התבדתה: זה לא ספר מושלם. רחוק מזה. גם התחכום שלו לא מהונדס מאוד, ואין תחושה שהכל נופל בול במקום. זה ספר שללא ספק נכתב באופן מחושב אבל לפי כל הסימנים כתב אותו בן אנוש או לכל הפחות תוכנה פגומה. אבל אני לא חזיר ואני מסתפק גם בספרים לא מושלמים. "אנומליה" הוא ספר כייפי לאללה. זורם, מעניין, לעיתים גם מעורר מחשבה, לעיתים מצחיק, לעיתים מאכזב. אם הסתקרנתם – עזבו את הסקירה וגשו אל הספר. כל עוד ציפיותיכם מונחות במקום הנכון אין לי ספק שתהנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון נערכת היכרות עם כמה מהדמויות שהיו על המטוס ושדרכן תיבחן אותה אנומליה. כל דמות מקבלת פרק שכמעט-כמעט עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא כסיפור קצר, אבל כבר בפרקים הללו עולה ניחוח של תסריטאיות-יתר שתלווה את כל הספר ופוגמת בחוויית הקריאה, בעיקר בגלל שלא מדובר בתסריט טוב מספיק. הדבר ניכר במיוחד בדיאלוגים: לדוגמה, רוב הדמויות מדברות כמצופה מהן, בשבלוניות שמחייב הסגנון של הדמות, וכשהן מדברות האחת עם השנייה נאמרים דברים לצורכי אקספוזיציה באופן מעט מאולץ. יש האומרים שזו פארודיה על התסריטאיות-יתר האמריקאית אבל אני לא מסכים, ומכל מקום אם יש ביקורת היא הולכת לאיבוד.

החלק השני הוא כנראה המקורי ביותר בספר ולדעתי המרתק ביותר ועניינו הטיפול של השלטונות עם האנומליה. האנומליה הרי היא אירוע שלא היה אמור להתרחש אבל קרה בכל זאת ועל כן מציבה הן את המדע הן את כל הממשלות המעורבות בסיטואציה די מביכה. באופן מפתיע החלק הזה מתובל בהמון הומר ולפעמים אפילו גולש למחוזות הפארודיה, הוא מלהטט בין סגנונות כתיבה והמעבר בין הדמויות ונקודות המבט מאוד אפקטיבי. כשזה עובד זה עובד מצוין, ובדרך כלל זה עובד. אם לקחתי משהו מהספר הזה אותו משהו – שאני לא בטוח מה הוא – נמצא פה.

החלק השלישי הוא זה שציפיתי לו ביותר, בו המתח שנבנה בשני החלקים הראשונים נפרק ומתיז ניצוצות. ההתרחשויות העיקריות בו הן העימותים של הדמויות עם הכפילים שלהן. המתח פה הוא מתח עלילתי שמסתיר בתוכו, כמעט בסוד, מתח פסיכולוגי משובח, אבל למרות שרוויתי נחת מהפרקים הראשונים הלכה ההנאה שלה והפכה לאכזבה, גם אם לא הייתה זו אכזבה מרירה במיוחד. הסיבה אליה הייתה סאראמאגו שספרו "האדם המשוכפל" הוא ספר הכפילים הראשון שקראתי שבמקרה ולמרבה הצער הוא כנראה מהמשובחים שבז'אנר הכפילים. כשהאדם ניצב מול הכפיל שלו הוא ניצב למעשה מול עצמו אבל לראשונה רואה את עצמו מבחוץ – מבחוץ באמת – וכל הקונפליקטים הפנימיים הופכים לחיצוניים, בין-אישיים. סאראמאגו הגיע עם המחקר לשיאים מפתיעים ומאוד קשה להתעלות עליו. באופן לא מפתיע גם הסיבוך האחרון בעלילת "האדם המשוכפל" – ואפילו פתרונו של הסיבוך – הופיע כאן לקראת הסוף.

אבל גם אם קשה להתעלות זה לא אומר שאי אפשר לנסות, ובזמן שסאראמאגו הציג מקרה אחד של עימות בין כפילים לה טלייה מציג בערך שישה מקרים, רובם הגדול די מקוריים ונעים בין שעשוע למתח ותדהמה. מצד שני (הסתייגות אחרונה, מבטיח, גם אם בשלב הזה אני מניח שהאמביוולנטיות שלי ביחס לספר לא נעלמה מעינו של איש) שישה מקרים לא מאפשרים התעמקות בתהומות הפסיכולוגיות או העלילתיות שכל מקרה כזה מציע ולכן הפסיפס הסיפורי נותר די שטוח. שטוח ומספק, מעורר מחשבות לא פעם ובעיקר רעב לעוד. ספר לא משביע אבל שפותח לך את התיאבון לעוד ספרים – זה בהחלט לא מושלם אבל זה מצוין.

בביקורת שהתפרסמה לספר ב-7 לילות המבקרת הכתירה את הספר "אנומליה" כספר מושלם, ותהתה – "האם אנחנו רוצים ספר מושלם?" זאת תהייה מעניינת, שככל הנראה יוצאת נגד ספרים שמרוב תחכום ומוקפדות נראים כמעט מהונדסים, כיצירות שנכתבו על ידי אינטלגנציות מלאכותיות או לחילופין לא מלאכותיות אבל עם כוונות ציניות, מסחריות. כשקראתי את אותה שאלה עניתי מיד, שכן, אנחנו רוצים ספר מושלם! ואנחנו רוצים אותו מיד.

גם התקציר עצמו נראה מבטיח (ויש להודות שהוא גם מקיים אחוז גדול מההבטחות). במרץ 2021 נוחתת בניו יורק טיסה מפריז שנקלעה לסערה ועליה מעל למאתיים נוסעים. ביוני 2021 שוב נוחתת בניו יורק אותה טיסה, כלומר אותו מטוס, אותם טייסים ואותם נוסעים מופיעים שוב בניו יורק, למרות שהטייסים והנוסעים המקוריים המשיכו לחיות את חייהם בשלושת החודשים שעברו ונפוצו לכל עבר. במילים אחרות: הרומן לא משתייך רק לז'אנר המדע-בדיוני-לייט אלא גם, ובעיקר, לז'אנר הכפילים.

ובכן, ההבטחה של המבקרת של 7 לילות התבדתה: זה לא ספר מושלם. רחוק מזה. גם התחכום שלו לא מהונדס מאוד, ואין תחושה שהכל נופל בול במקום. זה ספר שללא ספק נכתב באופן מחושב אבל לפי כל הסימנים כתב אותו בן אנוש או לכל הפחות תוכנה פגומה. אבל אני לא חזיר ואני מסתפק גם בספרים לא מושלמים. "אנומליה" הוא ספר כייפי לאללה. זורם, מעניין, לעיתים גם מעורר מחשבה, לעיתים מצחיק, לעיתים מאכזב. אם הסתקרנתם – עזבו את הסקירה וגשו אל הספר. כל עוד ציפיותיכם מונחות במקום הנכון אין לי ספק שתהנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון נערכת היכרות עם כמה מהדמויות שהיו על המטוס ושדרכן תיבחן אותה אנומליה. כל דמות מקבלת פרק שכמעט-כמעט עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא כסיפור קצר, אבל כבר בפרקים הללו עולה ניחוח של תסריטאיות-יתר שתלווה את כל הספר ופוגמת בחוויית הקריאה, בעיקר בגלל שלא מדובר בתסריט טוב מספיק. הדבר ניכר במיוחד בדיאלוגים: לדוגמה, רוב הדמויות מדברות כמצופה מהן, בשבלוניות שמחייב הסגנון של הדמות, וכשהן מדברות האחת עם השנייה נאמרים דברים לצורכי אקספוזיציה באופן מעט מאולץ. יש האומרים שזו פארודיה על התסריטאיות-יתר האמריקאית אבל אני לא מסכים, ומכל מקום אם יש ביקורת היא הולכת לאיבוד.

החלק השני הוא כנראה המקורי ביותר בספר ולדעתי המרתק ביותר ועניינו הטיפול של השלטונות עם האנומליה. האנומליה הרי היא אירוע שלא היה אמור להתרחש אבל קרה בכל זאת ועל כן מציבה הן את המדע הן את כל הממשלות המעורבות בסיטואציה די מביכה. באופן מפתיע החלק הזה מתובל בהמון הומר ולפעמים אפילו גולש למחוזות הפארודיה, הוא מלהטט בין סגנונות כתיבה והמעבר בין הדמויות ונקודות המבט מאוד אפקטיבי. כשזה עובד זה עובד מצוין, ובדרך כלל זה עובד. אם לקחתי משהו מהספר הזה אותו משהו – שאני לא בטוח מה הוא – נמצא פה.

החלק השלישי הוא זה שציפיתי לו ביותר, בו המתח שנבנה בשני החלקים הראשונים נפרק ומתיז ניצוצות. ההתרחשויות העיקריות בו הן העימותים של הדמויות עם הכפילים שלהן. המתח פה הוא מתח עלילתי שמסתיר בתוכו, כמעט בסוד, מתח פסיכולוגי משובח, אבל למרות שרוויתי נחת מהפרקים הראשונים הלכה ההנאה שלה והפכה לאכזבה, גם אם לא הייתה זו אכזבה מרירה במיוחד. הסיבה אליה הייתה סאראמאגו שספרו "האדם המשוכפל" הוא ספר הכפילים הראשון שקראתי שבמקרה ולמרבה הצער הוא כנראה מהמשובחים שבז'אנר הכפילים. כשהאדם ניצב מול הכפיל שלו הוא ניצב למעשה מול עצמו אבל לראשונה רואה את עצמו מבחוץ – מבחוץ באמת – וכל הקונפליקטים הפנימיים הופכים לחיצוניים, בין-אישיים. סאראמאגו הגיע עם המחקר לשיאים מפתיעים ומאוד קשה להתעלות עליו. באופן לא מפתיע גם הסיבוך האחרון בעלילת "האדם המשוכפל" – ואפילו פתרונו של הסיבוך – הופיע כאן לקראת הסוף.

אבל גם אם קשה להתעלות זה לא אומר שאי אפשר לנסות, ובזמן שסאראמאגו הציג מקרה אחד של עימות בין כפילים לה טלייה מציג בערך שישה מקרים, רובם הגדול די מקוריים ונעים בין שעשוע למתח ותדהמה. מצד שני (הסתייגות אחרונה, מבטיח, גם אם בשלב הזה אני מניח שהאמביוולנטיות שלי ביחס לספר לא נעלמה מעינו של איש) שישה מקרים לא מאפשרים התעמקות בתהומות הפסיכולוגיות או העלילתיות שכל מקרה כזה מציע ולכן הפסיפס הסיפורי נותר די שטוח. שטוח ומספק, מעורר מחשבות לא פעם ובעיקר רעב לעוד. ספר לא משביע אבל שפותח לך את התיאבון לעוד ספרים – זה בהחלט לא מושלם אבל זה מצוין.

ספוילרים (?)

"המקום הריק", מחזור הסיפורים האחרון שכתבה ופירסמה יהודית הנדל, עוסק במוות וכמו שמבטיחה הכריכה האחורית הוא עושה את זה בישירות שקשה למצוא, נקייה מפואטיות אבל לא מיופי: אומנם זה רק הספר השני שאני קורא של הנדל אבל אני מאמין פחות ופחות שיש ביכולתה לכתוב דבר מה לא יפה. עוד לפני שהיא פורשת סיפור או התבוננות אני נהנה מהכתיבה עצמה, מכל משפט ומשפט, שעושה חשק לפתוח את הפה ולקרוא את הכתוב בקול כדי לשמוע באוזן את המצלול, את תנועת המשפט האחד שמביאה אחריה את תנועת המשפט הבא. אבל גם אם הכתיבה מוזיקלית לעילא מדובר במוזיקה קודרת. את הספר הנדל כתבה אחרי שהחלימה בדרך נס ממחלה קשה אבל גם הספר השני שלה שקראתי, שנכתב עשרים וחמש שנים לפני כן, קודר מאוד ועל כן אני מאמין שהקדרות, כמו המוזיקליות, היא חלק מסוד היופי של כתיבתה.

הסיפורים עצמם, יש להבהיר, יפים מאוד, גם אם רובם הם לא דוגמה טובה לאומנות הסיפור הקצר. ההתרחשויות בהן דלות מאוד – ולעיתים מוגזמות מאוד – ומלאים במחשבות וזיכרונות. רובם מתרחשים ברגע זה או אחר בגן דובנוב והמספרת פוגשת אנשים ומביטה בהם או מנהלת איתם שיחה קלה. דרמות גדולות כמעט ואין, אבל כשהמוות כה נוכח אין צורך בדרמות, ההפך: הדרמה היא השלווה שלפני או אחרי המוות. הדרמה היא המקום הריק.

הסיפור האחרון, "אגדת הכינור האבוד", הוא הארוך מכולם וגם המורכב מכולם, ומתכתב לדעתי עם "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב, ואולי יותר משהוא מתכתב איתו הוא מבצע אותו מחדש בגירסא פסימית. "כינורו של רוטשילד" מספר את סיפורו של יעקוב בונה ארונות הקבורה שבעקבות מותה של אשתו מארפה וגסיסתו שלו מביט מחדש בחייו שהעביר במרירות ונרגנות ונזכר כמה יפים היה החיים לפני שנרקבו וכמה עודנו יפה העולם הזה. על ערש דווי, כדי להתפייס עם רוטשילד החלילן שנוא נפשו, הוא מוריש לו את הכינור שאחרי מותו של יעקוב מעלה ממנו רוטשילד ניגון עגום שכל הכפר מתאהב בו.

אצל הנדל הכנר הוא אהוב ליבה של דודתה נלה, שחפן מומחה לבאך, שבביקוריה של המספרת – אז נערה ההולכת ומתאהבת בו – מספר לה עוד ועוד על באך אהוב ליבו אגב שיעולים ויריקות דם אל ממחטה. כשמותו מתקרב הוא מתחפר בתוך עצמו, מסתגר, ועם מותו הכינור נעלם. באותו זמן פורצת מלחמת השחרור וערביי חיפה, שבה מתרחש הסיפור, בורחים. המספרת חושדת שאת הכינור הוא הוריש לילד הערבי עם העיניים הגדולות שהיה מאזין מהחלון לנגינתו של אהוב ליבה של דודתה, אבל כשהוא נשאל אם הכינור אצלו הוא אומר "תחפשי אותו בים, גברת, הוא נפל במים, אבוד בים, גברת, וכשאמר זאת צחק ומיד נמלט".

מההבדל בין שני הסיפורים ברורה עמדתה של הנדל לגבי המוות: מדובר באירוע מכוער שגוזר בדידות עד כדי שגעון על אהובי המת ושקשה לחלץ ממנו גאולה אמתית אלא רק כאוס נוסף, סיבוך של האירועים שלא ייתכן לו פיתרון. העמדה הזאת, הקשוחה מאוד, ניכרת בכל שאר סיפורי הספר. ב-"כשעשינו אהבה" הנהדר, למשל, אהובה של רימונה, חברתה של המספרת, נפטר בזמן המשגל. האירוע הזה מטיל עליה אימה ובעקבות שיתוף הפעולה של הרופא קובע המוות, אשתו של הנפטר לא מגלה על הרומן שהיה לו עם רימונה מזכירתו שנותרת בצללים, בודדה בתוך הסוד ובזיכרון המוות שאירוע כשעשתה אהבה.

אבל הפסימיות של הנדל היא פסימיות שקרנית, או לפחות היא רק צד אחד של המטבע, של ההתמודדות האנושית עם המוות. בסיפור הראשון, "המקום הריק", המספרת מבקשת רשות מברנש זקן שאיננה מכירה לשבת לצידו על המקום הריק שבספסל. הזקן מסרב ואומר שהוא ממתין לאשתו שתגיע והמספרת אומרת שכשהאישה תגיע היא תקום. אז הזקן נשבר ומספר שאשתו נפטרה אבל "בשבילי היא עדיין יושבת כאן, אני מקווה שאת מבינה". המספרת אומרת שהיא מבינה ונקשרת ביניהם שיחה שבמהלכה, כדרך אגב ובלי שהזקן שם לב המספרת מתיישבת במקום הריק.

זה רגע חשוב שקל לא לשים לב אליו אבל הוא מספר סוד שהנדל מסרבת לספר בדיוק כמו שאהוב ליבה של דודתה מסרב לספר איפה החביא את הכינור: המקום הריק הוא הזדמנות לשיחה, להתוודעות אל צערו של האחר, לניחומים. המספרת כותבת על כל אותם אנשים בודדים ואומללים שפגשה בגן דובנוב או שראתה מחלון ביתה או שהכירה בימי חייה, ובשיחות עצמן שהיא מנהלת איתם, במבט עצמו, בעדות, בנועם שבו היא נוהגת עם כל אותם אנשים – בדרכיה מלאות החמלה – היא מעניקה לכל אותם אנשים גאולה מהמוות. היא מתיישבת במקום הריק ומאפשרת שיתוף ואפילו שחרור מן המועקה, גם אם רגעי. זהו שיעור יפה, יפה כמו הכתיבה עצמה שנובע בין היתר גם הוא מהיופי שלה, שמלמד איך לנהוג במי שקרס עליהם עולמם: להביט מבלי להסב את המבט, פשוט להיות שם, להקשיב, לחמול - זה עולם ומלואו. מומלץ לכל.

ארוך ועלול להכיל ספוילרים (שכידוע הם משהו סובייקטיבי, לדעתי אין, אבל ראו הוזהרתם)

כשיצא ספר הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט "צילום מסך" עומרי הרצוג, שתיאר אותו כספר "מהפנט ומזהם", אמר כי הספר תופס מקום על המדף הדליל של הספרות הרדיקלית בעברית. נזכרתי בהכתרה הזאת כי ספרו השלישי של איתן דרור-פריאר, הנורמטיבי לחלוטין, חונך מדף חדש בספרייה העברית: ספרות הסחים הגאה. בזמן שספרו של דנינו הולט הצטרף אל מסורת עולמית של ספרות הביבים הלהט"בית, הספר "לא תאהב" מצטרף אל מסורת מקומית מאוד של ספרות קונפורמיסטית וסטרייטית למהדרין.

קשה להגדיר מהו סחי, מילה שפירושה המקורי היה אדם שנמנע משתייה וסמים. כפי שמדגים יפה עמוד הפייסבוק הנהדר "תייר שאל אותי מה זה סחי", מדובר באדם שמחזיק בסל תכונות של ישראליות נורמטיבית לחלוטין. הספרות הסחית אומנם מתארת בדרך כל את חייהם הסחיים של גיבורים סחים – או שמיטלטלים בין מודלי חיקוי סחים שאינם מצליחים לחקות מרוב חריגות – אבל היא מובחנת גם על ידי סגנון הכתיבה עצמו. מדובר בסגנון שלדעתי החובבנית דויד גרוסמן בישר אבל אשכול נבו, המלך של ספרות הסחים, הביא אל שיאים חדשים.

מדובר בכתיבה שמאמצת את המשלב הדיבורי אבל כדי להפגין דיבוריות היא משתמשת במונחים מקומיים מאוד ("בודקה", "ברדק"). בנוסף, ככלל ובעיקר במופעיה הקלישאתיים ביותר, הכתיבה הסחית מפריזה במילות הסיפור הרטוריות, וביניהן, רק אז ("רק אז הבנתי שבכל התקופה שלנו יחד עצרתי את הנשימה"), עוד, ("לענות את התשובות הנכונות הוא עוד זוכר"), בן הכלאיים אז עוד ("אז עוד ספרתי נצחנות"), כבר, כמה ואפילו (ופה שלושתן בפיסקה אחת: "וכבר נזכרה בבדיחה על מינה, זינה ואדרבה, וכמה כעסה על מולי שהחליט לספר את הבדיחה הגסה הזאת בנוכחות הילדים, כשדודה חווה ושאולי ביקרו אצלם, וכמה הביך אותה אז מול חווה, אפילו ששאולי צחק בקול גדול ומיד סיפר בדיחה גסה ופרועה לא פחות").

אי אפשר לכתוב סיפור בלי המילים הללו אבל פה, בז'אנר, הן נפוצות יותר מהמקובל, בדרך כלל כדי לנסות להדגיש איזשהו מתח, גורליות או ארעיות גורלית שיש באירועים המתוארים – ובדרך כלל בכל האירועים המתוארים. אם זאת שפה דיבורית באמת אני לא יודע מי מדבר בה. אולי קיבוצניקים? בנות אולפנא? יוצאי סיירת בערב מפגש של הגדוד? ירושלמים? לא ברור.

מהציטוטים למעלה אולי בולטת עוד תכונה של הספרות הסחית: האובססיה היא לא רק לשפה הישראלית הסיפורית עצמה אלא גם לרגעים הישראליים ביותר, אותם רגעים שאנשים מציינים כששואלים אותם, "מה ישראלי בעיניך?" (ה-שאלה של הסחיות), ובדרך כלל זה ייעשה תוך התעכבות על הדינמיקות המשפחתיות או הרומנטיות, דיאלוגי יומיומיים שנונים והבלטתם של ילדים חכמולוגים. "לא תאהב", למשל, מתחיל בטיול של המספר ואחיו לנחל אל על, בנחל הם פוגשים דתיים לאומיים וקושרים איתם שיחה, ולסיום הולכים לאכול את הפלאפל-הכי-טוב-בארץ (כך במקור, בהמשך אומר המספר לאחיו, "הפלאפל העולמי של כבר נסגר" כדי לסמן את הארעיות של אותו יום רחוק וגורלי). בהמשך האח נוסע למזרח וחוזר מהמזרח, ותיאור המפגש מתעכב על כל סממן מוכר: "ניערת את מכנסי השרוואל הלבנים ואת החולצה חסרת השרוולים, צו האופנה של החוזרים מהמזרח, ואיך אפשר בלי זקן".

"לא תאהב" הוא ברובו מונולוג בגוף שני שנושא מיכאל, גבר בן ארבעים הסובל מתסמונת טורט, אל אחיו שעקר לאוסטרלי והשאיר אותו לבדו עם שני הוריו הקשים. חלקים אחרים, המובאים מפיו של מספר יודע כל, מביאים פרקים נבחרים מחייהם של בני המשפחה, ובעיקר מחייה של אליזבט, אמו ההולנדית והיפה ניצולת השואה (נדמה לי) של המספר. כבר בתקציר בולטת הסחיות, אבל פה מגיעה הבשורה הגדולה: בנוסף למחלתו הנוירולוגית מיכאל הוא גם גבר גיי. מדובר במאורע כמעט מהפכני, בשיא הרצינות. בספרות הסחית כמעט כולם סטרייטים והסיבה היא שהישראליות בה"א הידיעה, הישראליות של ימי העצמאות, היא נורמטיביות לשמה והנורמטיביות הישראלית היא הטרונורמטיבית. אין משמעות הדבר שגיבוריה של הספרות הסחית הם יפי הבלורית והתואר – ההפך. הגיבורים של הספרות הסחית מתעמתים עם דימויי הגבריות המדכאים של הישראלים וסובלים מהן – אבל בו בזמן גם יונקים ממנה ומתפלשים בה.

אם כן, ספר סחי להט"בי ראשון הוא לא פחות מציון דרך בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל והוא משקף את המעבר של הקהילה מהשוליים אל המרכז. בהקשר הזה הספר של ג'ייסון דנינו הולט (שטרם קראתי אבל הוא נשמע נהדר) משתייך למסורת ספרותית שאבד עליה הכלח, התיישנה, יצאה משימוש, וממש כמו המפגשים בגן העצמאות חזרה גם היא לחיים חדשים כז'אנר וינטג'י, בו ההתמכרות למין היא תוצר של שפע ולא של מחסור. "לא תאהב" לעומת זאת הוא חידוש שלא היה אפשרי עד כה, כלומר עד שהקהילה הלהט"בית התחילה להשתלב בישראליות ולהפוך חלק ממנה. כמה חבל – ולא מפתיע, בהתחשב בנסיבות, בכל זאת מדובר בעונת מעבר – שהספר הסחי הלהט"בי הראשון בישראל הוא לא ספר טוב, שנופל הן במלכודות של הספרות הסחית והן באלה של הספרות הלהט"בית.

נתחיל בסחית. מה עושה ספר סחי לספר סחי טוב? מה שעושה כל ספר לספר טוב: המבנה והקצב. אשכול נבו הוא מאסטר של מבנה וקצב אבל פה הם אינם ואם הם ישנם הם לא מותאמים זה לזה וקורסים. מלכתחילה מונולוג פנימי דחוף ודרמטי, נואש, מתרפק ומתגעגע לאח שעדיין נמצא בין החיים הוא בעייתי. ובכל זאת זה היה יכול להצליח – מיכאל יושב בחדרו של האח בבית ההורים ומדבר אל הכלבים ואדים ונטשה ששוכבים על מיטת האח ומספר לו על האהבה הגדולה שהייתה לו ונגמרה. הדחיפות פה מובנת – הוא נמצא במצוקה ורוצה לשתף את האח פנים מול פנים בסיפור האהבה שהרגע נגמר. אלא שהאהבה מופיעה רק בעמוד מאה, והספר כולו הוא בן מאתיים ועשרים עמודים. יותר ממחצית מהספר לא נוגע באהבה עצמה אלא ברגעים המכוננים של הקשר בין האחים ובין האחים להוריהם.

ורגעים מכוננים, ברוך השם, לא חסר. ספרתי שנת אפס אחת, קו פרשת המים אחד, ועוד לא מעט רגעים ששינו את הכל. ההפרזה במילות הסיפור הרטוריות נותנות תחושה מתישה של מהפכים בלתי נגמרים ומקשה למעקב אחרי חוט הסיפור. עוד ועוד אפיזודות ואנקדוטות נערמות ללא סדר מסוים, באסוציאטיביות כאוטית, ולא מעט פעמים שיאים רגשיים נהרסים על ידי ספויילרים עצמיים. כשנדמה שמשהו נבנה מגדל הקלפים קורס או נשכח. ולא פעם יש סתירות או הצהרות שלא מוכיחות את עצמן בהמשך הסיפור. אני לא חושב שמדובר בחוסר כשרון של דרור-פריאר אלא ההפך – הכתיבה הזאת, הכאוטית אולי במכוון, היא מאוד נפוצה ולא פעם תהיתי אם גם הספר הזה הוא אוטופיקשן (הוא לא) בניסיון להסביר לעצמי מדוע אפיזודות כה שוליות ודיאלוגים כה חביבים-וזהו נמסרים בכזאת קנאות.

מבחינת הספרות הלהט"בית – וכנראה בגלל הסחיות, שאומנם אימצה את גאי הארץ אבל לא בלי הומופוביה – לא נעשה פה חידוש גדול, ההפך: הספר צועד אחורה ובזמן שבעולם יוצאים ספרים גאים שמעניקים כל הזמן תובנות חדשות על החוויה הלהט"בית ומעדכנים אותה פה התובנות מיושנות ורובן נזנחו כבר לפני לא מעט זמן מחמת מיאוס וחוסר רלוונטיות. יש לציין שהסופר – אם הוא גיי בעצמו – והמספר משתייכים לדור אחר, דור המדבר של הקהילה הלהט"בית שחזו במעבר מזהות מינית מדוכאת אל זהות מינית שמחה ומלאת גאווה.

אם כן השנאה העצמית ברורה לי, וגם הבושה. אבל לא מדובר רק בתיאור של החוויה הפרטית אלא בנראטיבים שמשתייכים למאה הקודמת וכבר קשה למצוא: אישה שרוצה להקיא מול גברים מתנשקים, התייחסות לנטייה המינית כמחלה, הומואים מתבודדים, הומואים ילדותיים ולא מתפקדים (גם עכשיו יש הומואים ילדותיים אבל מדובר בעיקר בילדותיות נרקיסיסטית, שונה שמיים וארץ מהילדותיות של ולנטינו, למשל, שכתבה נטליה גינצבורג בשנות השישים) והכי חמור: הומואים שמתים מסרטן. אולי מדובר בחבלי לידה של הז'אנר החדש. אולי בספר הסחי הגאה הבא של איתן דרור-פריאר (שאקרא) הציווי "לא תאהב" ייהפך ל-"תאהב כמה שבא לך, יא הומו". נחיה ונראה. לדואגים, כמובן שאין תיאורי מין בספר הזה, ועם הבוטות הסטרילית שבה המין הסטרייטי מתואר בספרות הסחית – ככל הנראה לא מדובר בהפסד גדול.

ובכל זאת היו כמה רגעים יפים, והבחנות קטנות מרנינות על חיי משפחה וחיים גאים וחריגות (שהלוואי שלא הייתה כפולה, חריגות אחת זה די והותר). איתן דרור-פריאר התפרסם בזכות הנובלות שלו וגם הספר הזה היה צריך להיות נובלה. כדי לשמור על עניין במשך מאתיים עמודים צריך לשלוט במלאכת הרומן, שזה קצת יותר קשה מכתיבת סיפור קצר משובח והרבה יותר קשה מכתיבת נובלה. אני מקווה שדרור-פריאר ישתפר. אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה אגרסיבית במיוחד נגד נטפליקס ולסחים הגאים נכונו עוד קרבות גדולים בהמשך.