ביקורת ספרותית על פרויקט לָזָרוס מאת אלכסנדר המון
ספר טוב

---

****





אתם מכירים את הסיפור של לזרוס? אז ככה. לזרוס (אלעזר) מת ואחותו מרתה מיודדת עם איזה אחד ג'יזס קרייסט, הנביא ומחולל הנסים המקומי, אז היא מבקשת ממנו לעשות משהו בעניין. אז מר קרייסט הולך למערה שאיחסנו בה את לזרוס המת ושולף את הגימיק שלו. הוא קורא לו לקום ולזרוס חוזר מהמוות, ואז הוא מדדה בחזרה לחיים ואחר כך נעלם, ומר קרייסט נהיה עוד יותר מפורסם. אחר כך לזרוס עובר למרסיי עם האחיות שלו ואני שואל את עצמי אם היו לו שם חיים חדשים. מה קרה אחר כך. האם הוא מת שוב? אולי הוא חי עד היום? מה קורה לדמויות המשנה, זו תמיד שאלה מסקרנת.

בריק הוא סופר בוסני צעיר, מהגר מסרייבו, שמפספס לבלי שוב את המלחמה במולדתו וחי עם אשתו, מנתחת מוח אמריקאית, בסוג של סיפור הצלחה מזוייף, כי הוא לא מרגיש בבית כבר בשום מקום. הוא מעמיד פנים שהוא התאקלם, שהוא אמריקאי, ושהכול בסדר, אבל מבפנים הוא מרגיש חלול ומלא געגועים למשהו שכבר בכלל לא נמצא שם יותר. בדרך-לא-דרך הוא מצליח לקבל מלגה לכתיבת ספר, שנבנה על תחקיר מעמיק ואובססיבי של פרשה עגומה מתחילת המאה ה-20, שבה מהגר אחר, לזרוס אוורבוך, פליט מפרעות קישינב, מוצא את מותו בנסיבות מוזרות מידי מפקד משטרת שיקגו. הוא נוסע לאוקראינה, מולדובה וסרייבו כדי להתחקות על עקבותיו הקלושים של אוורבוך, ומצרף אליו צלם בוסני שתקן וציני בשם רורה, כסוג של אלטר-אגו או נפש תאומה. המסע, כדרכם של מסעות, הוא גם מסע פנימי לא פשוט, וסיפורי ההגירות הלא-מוצלחות של בריק ואוורבוך משתלבים זה בזה, בתחילה בפרקים מקבילים לסירוגין, ולקראת סוף הספר הם מתמזגים כמו שני סרטי צילום שפותחו יחד.

רורה שוטט מסביב וצילם. דומה שהרגיש נוח באי-הוודאות של הרגע, במהומת ההמתנה למשהו שיקרה. מפעם לפעם היה חוזר אליי ושואל אם אני צריך משהו. הייתי צריך הכול - מקלחת, מים, לחרבן, נוחות, אהבה, להגיע לסוף המסע הארור הזה, לכתוב ספר. אני לא צריך כלום, התזתי. הבנתי עובדה פשוטה: אם אינך יכול ללכת הביתה, אין שום מקום אחר שתוכל ללכת אליו, ושום מקום הוא המקום הכי גדול בעולם - למעשה, שום מקום הוא העולם.

הספר הזה הוא כמעט כל מה שאני מחפש בספרים. הוא מחפש, הוא נובר ברקמה הרכה של הנפש ומחלץ ממנה שאריות מעופשות של מה שהיו פעם מחשבות על פילוסופיה ומשמעות הקיום, ונדחקו פנימה בחוסר סבלנות של מי שאין לו כוח להתעמק כבר, וחי חיים של נשימות שטוחות, לקום לישון לאכול לגדל ילדים, כמיהה לפשטות והשלמה עם הקיים, תוך הבנה הכרחית שעכשיו זה הכי טוב, ושמכאן הכול רק עלול להתפרק, להדרדר ולהתפורר, לכן אסור להסתכן, אסור להעז, אסור לנער את הסירה. אני כמעט לא מאזין יותר למילים בשירים שאני אוהב.

מויו מתעורר יום אחד, אחרי לילה ארוך של שתיה, ושואל את עצמו מה משמעות החיים. הוא הולך לעבודה, אבל מבין שהעבודה היא לא החיים או מה שהם אמורים להיות. הוא מחליט ללמוד פילוסופיה ובמשך שנים הוא קורא הכול, מהיוונים הקלאסיים והלאה, אבל לא מצליח למצוא את משמעות החיים. אולי היא במשפחה, הוא חושב, והוא מבלה אם אשתו והילדים אבל לא מוצא בכך שום משמעות אמיתית. אולי עזרה לזולת, הוא חושב, לומד רפואה ומסיים את התואר בהצטיינות, נוסע לאפריקה לרפא מלריה ולהשתיל לבבות, אבל לא מצליח לגלות את משמעות החיים. הוא חושב, אולי עושר, והוא נהיה איש עסקים, מתחיל לעשות כסף כאילו אין מחר, מיליוני דולרים, קונה כל מה שאפשר לקנות, אבל גם בזה הוא לא מוצא את משמעות החיים. ואז הוא עובר לעוני וענווה, מוסר את כל רכושו ומקבץ נדבות ברחוב, ועדיין לא מצליח לגלות מהם החיים. אולי ספרות, הוא חושב, וכותב ספר ועוד ספר, רומאן אחרי רומאן, אבל ככל שהוא כותב יותר משמעות החיים מתערפלת יותר. הוא פונה להתעסק באלוהים, חי כמו דרוויש, קורא ומתעמק בקוראן הקדוש, עדיין כלום. הוא לומד נצרות, אחר כך יהדות, אחר כך בודהיזם, אחר כך את כל השאר - ואין שם שום משמעות של החיים. בסוף הוא שומע על איזה גורו שגר גבוה בהרים, אי שם במזרח. הגורו, אומרים, יודע מה משמעות החיים. מויו נוסע למזרח, צועד בדרכים, מטפס על ההר, מוצא את המדרגות שמובילות אל הגורו. עשרות אלפי מדרגות, הוא כמעט מת בדרך, ובפסגה הוא מוצא מיליוני עולי רגל, והוא צריך לחכות חודשים כדי להגיע אל הגורו. סוף סוף מגיע התור שלו, הוא הולך לאיזה מקום מתחת לעץ גדול, ושם יושב הגורו העירום, ברגליים שלובות ובעיניים עצומות, שקוע במדיטציה, שלו לחלוטין. מויו אומר, הקדשתי את חיי לגלות את משמעות החיים ונכשלתי, לכן באתי לבקש ממך בהכנעה, הוד קדושתך, שתחלוק עמי את הסוד. הגורו פוקח את העיניים, מסתכל במויו ואומר בשלווה, החיים, ידידי, הם נהר. מויו תוקע בו מבט ארוך, לא מאמין ששמע נכון. מהם החיים, שוב? הוא שואל. החיים הם נהר, הגורו חוזר ואומר. מויו מנענע את הראש ואומר, יא אפס מחורבן, חתיכת חרא מטומטם, בן אלף זונות, בזבזתי את כל החיים שלי ובאתי עד לכאן בשביל שתגיד לי שהחיים הם נהר מזויין? נהר? אתה צוחק עליי? זאת השטות הכי נבובה ומטומטמת ששמעתי אי-פעם, זה מה שהצלחת לגלות בכל החיים שלך? הגורו מביט אליו מבולבל ואומר לו, מה? הם לא נהר? אתה אומר שהחיים הם לא נהר?!



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על פרויקט לָזָרוס