ביקורת ספרותית על פרויקט לָזָרוס מאת אלכסנדר המון
ספר טוב

---

מראשית הקריאה בספר הזה היה ברור לי שאלכסנדר המון הוא סופר מבריק. קראתי בחצי הערצה. אח"כ הייתה לי הפסקת קריאה קצרה ואחריה, בלי תנופת ההתלהבות הראשונית, היה קשה יותר לקרוא את הספר. הכובד שלו צנח עלי פתאום.

המון כותב את האמת הכי נקייה מהמקומות הכי מלוכלכים. אולי ככה זה, כשנותנים לך להציץ דרך סדקי הנפש הלא מפויסת של מהגר. אדם תלוש ומבוזה, שמעלותיו נעשות שקופות. שכס הנפש שלו נעשה לא רלוונטי. אדם שאי הנוחות שלו מונע ממנו לעצור בחלקים השלווים יותר, בכוונות הטובות, המביאות איזו תחושה פסטורלית. אדם שחופר פנימה ולא מצליח למצוא מישהו שיוכל לחלוק אתו את החפירה, גם לא אשתו, מנתחת המוח, זאת שרואה את ההוויה כפשוטה. זאת שכשמטופל מת על שולחן הניתוחים שלה מה שהיא מרגישה הוא שהוא מת. זאת שהוא "אף פעם לא יכיר אותה, לא ידע עליה כלום, מה מת בתוכה, מה חי בחשאי". אדם שמחפש רגשות עזים כשלו אצל המתנדבת במרכז היהודי בקישינאו כשהוא שואל אותה מה היא מרגישה בנוגע לפוגרום, ואפילו אצלה לא מקבל הדהוד לכעס המטונף שלו. אדם שהוא כמו כל אחד אחר, כי אין אף אחד כמוהו.

» ביקורות נוספות של יפעת
» ביקורות נוספות על פרויקט לָזָרוס