ביקורת ספרותית על עורבני חקיין - משחקי הרעב #3 מאת סוזן קולינס

---

בדיוק סיימתי את משחקי הכס, וחיפשתי משהו "קליל" כדי לנקות את הראש אחרי רצח העם, שהתאים האפורים שלי עברו. אני לא יודע אם המעבר מווסטרוז לפנאם (בהתחלה חשבתי שמדובר בPan Am - Pan America , במיוחד כשהאירועים מתרחשים ביבשת אמריקה הצפונית, או לפחות מה שנשאר ממנה. אבל אחרי שבדקתי את הנושא, מדובר בשם שהגיע מביטוי לטיני, panem et circenses, שמשמעו לחם ושעשועים (קרקסים) תקראו על זה בויקיפדיה, דווקא מעניין) היה כזה נכון. ולא, לא בגלל שאני חושב שמשחקי הרעב לא מספק, או לא משתווה ברמתו למלחמת הבתים בשיר של אש ושל קרח, אלא כמו שאמרתי בהתחלה - חיפשתי משהו "קליל". אפשר להגיד הרבה דברים על משחקי הרעב, אבל "קליל" - הוא לא אחד מהם. במשך שבועיים עבר עליי צונאמי של רגשי אהדה, הזדהות ותסכול - וזה פשוט היה מרענן.

נכון, בניגוד לשיר של אש וקרח, מדובר בקו עלילה אחיד שרץ כל הזמן באותו הכיוון, אבל כבר אחרי הפרק השני יש תחושה של מחוייבות כלפי הספר, אתה לא יכול לעזוב אותו, אתה פשוט חייב להמשיך לקרוא אותו, כאילו החיים של כל 12 המושבות (אני מנסה לא לספיילר) על הכתפיים שלך. ומהר מאוד אתה מוצא את עצמך במרתון עם הספר, כל הדרך עד שסוזן קולינס תגיד לך די.

בעקבות ה"ימים החשוכים" וניצחון הקפיטול, וכעונש על התמרדות המושבות כנגד הקפיטול, נקבע כי בכל שנה יתקיים אסיף שנתי, ובו אוספים את כל ילדי המושבות ומתוכם בוחרים שני מיועדים מכל מושבה (בן ובת), שילחמו בזירה להנאת תושבי הקפיטול, בקרב עקוב מדם, מתוכם ישרוד רק מיועד אחד. איך משכנעים 12 מושבות להתרגל למצב קיים בו בכל שנה מקריבים ילדים, אחים, אחיות, חברים, חברות ? משתמשים באחד הנשקים הנפוצים בעולם לשליטה ודיכוי המונים - פחד, ויש הרבה מזה. כל מושבה מתמודדת עם קשיים משלה, אבל באופן כללי, כל 12 המושבות נמצאות בדיכוי ממשלתי מתמיד. אנשים מתים מרעב, מקור, הם משועבדים לקפיטול ותקווה לא נראת באופק. תחושה מורבידית אופפת את העלילה ורק מחזקת את הרצון שלך לשינוי, אם אתה היית חלק מזה מה אתה היית עושה? ולא רק חלק מהמושבות, אם היית היית תושב הקפיטול שמודע ליחס שמקבלות מושבות, האם היית מנסה להביע דעתך נגד השלטון שלך או גרוע מזה, לצאת נגד השלטון?

קטניס אוורדין, או "העורבני החקיין " (Mockingjay, באנגלית זה נשמע טיפה יותר טוב, אני מודה) שכמו קטניס, הקפיטול ממש לא התכוון ליצור), האלטר אגו שלה, מצליחה לגרום לך להתאהב בה כבר ממבט ראשון, וזה בעיקר בגלל שהיא פשוט לא מנסה יותר מדיי. סדרת הספרים מקוטלגת כ"ספרות נוער" אבל אחד הדברים שאהבתי בספר הוא ה"כנות" של הסופרת. אחרי הכל, מדובר במלחמה ובמלחמה - אנשים מתים. אין פה ניסיון ליפות את העלילה בכדי שתתאים לנפשם העדינה של הנערים (כן, בטח!) העלילה מוגשת לך כמו שהיא, בלי קישוטים - זה המצב, עכשיו תתמודדו. אחרי כל פעם שקראתי עוד קצת מהספר מצאתי את עצמי שקוע במחשבות, אפילו מחשבות מוסריות, וזה ממש לא משהו שהייתי מצפה לו מ "ספרות נוער".

לא פעם ציינתי שאני אוהב ספרות על נשים חזקות, וזו בהחלט אחת מהם: קטניס לא צריכה גבר כדי להיות חזקה (אם כבר - גברים מחפשים את הקרבה שלה, את כושר המנהיגות הטמון בה) אנחנו צריכים עוד נשים כאלו בעולם! היא מחושבת, לפעמים היא אפילו קרה, בעוד פיטה מלארק (בן זוגה למשחקים) הוא הדמות האמוציונלית - הוא טוב עם קהל, הוא מתחבב בקלות, הוא יודע לצייר וכו.

לא קראתם עדיין? תקראו!
נ.ב: גם הסרט לא רע בכלל

» ביקורות נוספות של RedFox
» ביקורות נוספות על עורבני חקיין - משחקי הרעב #3