"מה שבועט בגבולותיה הרחוקים של ההכרה"
1Q84 - מורקאמי בחר באות ״קיו״ לציין את הספרה 9, כי ביפנית הספרה נהגית ״קיו״. לפני שקראתי את ההסבר המקסים הזה, לי בהחלט הספיקה העובדה שהאות q מזכירה את הספרה 9 בכדי לתפוס לי את העין ולמשוך אותי לקרוא את הספר (אהה, וכמובן, העובדה, שאת הספר כתב הסופר הכי מדהים בעולם, הארוקי מורקאמי... אבל, זה בסוגריים, כי זה לא יהיה אובייקטיבי לצורך הביקורת)
כאשר קראתי, כי הספר הוא הראשון מתוך טרילוגיה של מורקאמי, שיצא לאור ביפן - היסטריה! זו פעם ראשונה, שמורקאמי מוציא טרילוגיה. נכון, היו כמה ספרים, שהוא כתב "בהמשכים" – כמו "לרקוד, לרקוד, לרקוד", שהוא מעין המשך מעומעם ל"מרדף הכבשה". אבל, זו פעם ראשונה שמורקאמי מכוון לטרילוגיה ״אמיתית״. קו ישיר המחבר בין הדף הראשון בספר הראשון עד לדף האחרון בטרילוגיה.
לקח לא מעט זמן עד שהספרים תורגמו לעברית. אני זוכר כיצד, לאחר כמה חודשים, הספר יצא לאור בבריטניה ואני לא אחת שקלתי פשוט להזמין את הספר באנגלית, כי לא יכולתי להתאפק יותר. אולם, אני מעדיף לקרוא ספרות מקור באנגלית - אני לא רואה סיבה לקרוא ספר באנגלית שתורגם משפה אחרת. אחת לכמה שבועות, בדקתי לראות האם יש חדש, ואז זה הגיע! לצערי, הבנתי כי שוב הוצאה ישראלית החליטה לא לכבד את החלטת היוצר, ולאחד את שני הספרים הראשונים לאחד. נכון, זה עניין שולי, אך עדיין מעצבן (במשחקי הכס החליטו לפצל כל ספר, למעט הראשון - מרגיז!!! (
לפני שאני נכנס לקרביים של הספר, אני רוצה דווקא להתחיל עם משהו שלא קשור באופן ישיר לתוכן הספר (ובמקרה הזה במיוחד) – הכריכה! אין לי דבר אישי נגד טליה בר, אבל זו אחת הכריכות הכי מכוערות שראיתי מימיי, וכל כך מאכזב לראות כריכה כזו על ספר כל כך מדושן דמיון. אם ההוצאה לא מספיק יצירתית בכדי לחשוב על כריכה חדשה שתייצג את הספר, אז לא צריך – תשתמשו במשהו קיים. אני אכבד את זה הרבה יותר מהניסיון העלוב הזה לנסות וליצור... מה זה, פקעת של אוויר? שיצביע מישהו אחד שקרא את הספר, וציור המוח המנותח בחזית הספר מזכיר לו "פקעת של אוויר". זה לא באמת השפיע על החווית הקריאה שלי, אבל הייתי חייב להוציא את זה החוצה! (אולי מישהו שם למעלה יקשיב)
לאחר שעוברים את טראומת הכריכה, מגיעים לחלק העיקרי בספר - זה שלא ניתן לשנות גם אם באמת ממש מנסים להרוס (בניגוד לתלונות שלי לגבי ההחלטה עיצובית לספר, המתרגמת עשתה לא עבודה רעה בכלל). אחד הדברים שאני הכי אוהב בכתיבתו של מורקאמי: הוא יכול במשך פרק שלם לתאר אורך חיים שיגרתי לחלוטין, אפילו "משעמם", אבל עדיין מושך אותך לקרוא את המילה האחרונה בפרק, ואז מגיעה המשפט האחרון שמסובב לגיבור הרומן את הראש - המשפט שגורם לך להבין, שכל מה שקרה עכשיו ממש לא נורמלי, ואתה צריך להכין את עצמך להיכנס לעולם שונה לחלוטין ממה שאתה מכיר. רגעים כאלה יש הרבה במהלך כל הספר. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ממשיך לקרוא, בציפייה ל"רגעי השיא" האלו, ולא התאכזבתי. מורקאמי אוהב לגרום לך לחשוב על כל פרט ופרט מסביבך, כל מה שנורמלי בעיניך, מתברר כלא כזה. יש דברים שרק למורקאמי מותר לעשות כמו למשל: "אם היו ממשילים את הזקפה שלו לסרט קולנוע, היה זה סרט דל תקציב שמופץ היישר לחנויות הווידאו". (אני מוכן להתערב שלשלו הוא נתן שם )
זו אינה הפעם הראשונה, בה שמתי לב כי מורקאמי אוהב להשחיל עובדות (לפעמים, הן לא באמת עובדות, אבל ככה הוא בוחר להתייחס אליהן), שגורמות לי לקרוא את השורה כמה וכמה פעמים, ואז אחרי כמה דקות, אני מוצא את עצמי מחפש בגוגל/ויקיפדיה כדי לראות, האם זה נכון, ולחפש על זה עוד מידע. אני לא זוכר באיזה ספר ,אבל היה לו איזה אזכור כי סוסים לא אוהבים לילות ירח מלא, ואחוז הסוסים המתים בירח מלא הוא גבוה, כי מתברר שהם מתאבדים. נכון, לאחר חיפוש קצר ברשת מדובר בנונסנס מוחלט, אבל עצם העובדה, שהוא גרם לי ללכת לבדוק את זה – שאפו. בספר הזה הוא מזכיר את קרל גוסטב יונג, פסיכואנליסט בן-טיפוחיו של זיגמונד פרויד. לא "אספיילר" (אגרום לספויילר) יותר מדיי, אבל בעזרת בניית בית חלומותיו של יונג, הוא הגה את "הפסיכולוגיה של הלא מודע". אחד המשפטים, שתפס אותי, הוא "בין שנקרא, ובין שלא נקרא – אלוהים נוכח". זה אומנם לא משפט שמורקאמי המציא. אבל לדעת להשתמש בדברים הנכונים בזמן הנכון, היא גאונות בפני עצמה.
אני לא אוהב להעלות הרבה אזכורים מעלילת הספר, כי אני מאמין שמי שקורא את הספר צריך להיהנות ממנו באופן מלא, ולחוות אותו בדרכו שלו, וביקורת צריכה להיות כללית ולתת רושם כללי בלבד.
1Q84 הוא (למרות הרבה מסכות ורבדים שיש בו) סיפור אהבה, ואפילו מרגש, בגלל הייחודיות שבסיפור האהבה הזה. אאוממה וטנגו מחפשים, כל אחד, את עצמו שלו. הם עוברים לעולם מקביל, וכת דתית קיצונית רודפת אותם, עוקבים אחרי כל פרט, אפילו השולי ביותר בחייהם. ואת כל זה הם עוברים בכדי להבין שמה שבאמת הם מחפשים, זה האחד את השנייה. מצאתי את עצמי לא פעם מתחבר ברמה כזו לדמויות באופן כזה, בו אני מתרגש בתקווה לסוף הטוב המיוחל. אם אכן אותו סוף מגיע, זה כבר משהו אחר – אבל בהחלט התרגשתי לקראתו. (אגב, מי שיצא לו לקרוא ספרים אחרים של מורקאמי – יש כמה דמויות שנלקחו מספרים אחרים שבאים לבקר - לי זה היה בהחלט מרענן)
דפוס הכתיבה של מורקאמי לא אוהב להכיל הרבה דמויות: מחד, ישנן הדמויות הראשיות, אותן מורקאמי דואג שנכיר לעומק, בדקויות. מהר מאוד מרגישים, כי מכירים את הדמויות כל כך טוב, עד כי מצליחים לצפות איך תתנהגנה במצבים מסויימים. מאידך, ישנן הדמויות שמטופטפות, אפילו אם מדובר בביקור של פרק אחד. אפילו אם הן לא מוזכרות יותר בהמשך הספר, אתה יודע שכל אחד ואחת מהם הוא עולם ומלואו - פשוט מורקאמי, מטעמיו שלו, החליט לקפוץ לביקור קצר בלבד.
איני יודע אם הייתי ממליץ את הספר הזה לכל אחד. כבר מזמן הבנתי, שמעריציו של מורקאמי מתחלקים לכאלה, שקראו כל סיפור קצר שהוא הוציא, לבין כאלה, שלא משנה כמה ספרים שלו הם יקראו, פשוט לא יצליחו להבין מה הוא רוצה. אז אם יש לך ניסיון עם ספר קודם של מורקאמי, ואהבת – אז בלי לחשוב פעמיים, אני באמת חושב שזו אחת היצירות הכי טובות שלו עד עכשיו.
היום עוד הספקתי לשמוע כי שוב יצא ספר חדש. הבנתי שהוא יצא ממש לפני כמה ימים. כולי תקווה שיתורגם בהקדם האפשרי.
