להיות או לא להיות, שאל המלט נסיך דנמרק. היה או לא היה, הפשר לא נודע לי, שאל אלכסנדר פן, קרה או לא קרה, שאל דניאל את עצמו כששמע את גרסאותיהם הסותרות של אביו ואמו בספר שלפנינו. ספר טוב או ספר רע, שאלתי את עצמי מול הביקורות של קוראי סימניה.
אולי כדאי שנתחיל מהתחלה, כי כמו שאמרה אמא של דניאל, כדי להסיק מסקנות צריך לשמוע את הסיפור מראשיתו.
נתחיל בכותב הספר, טום רוב סמית', שכתב ספר מצויין, שהוא "ילד 44", ספר מופרך וגרוע: "הנאום הסודי", ספר שעליו ויתרתי מראש: "סוכן מספר 6", והחווה. אני יודעת שסימניה משופעת בפיינשמקרים, שהעוו את פיהם ואת חוטמם על ילד 44, אבל אני עומדת על דעתי (עניות דעתי), שהספר טוב מאוד. (הסרט איום, ראו הוזהרתם, לא מובן בכלל, לא מנומק ומוגזם ביותר).
על הנאום הסודי כתבתי, שנדמה כי עלילתו המופרכת הוטלאה מכל החומר שנשאר על רצפת העריכה של ילד 44.
הביקורות המגומגמות ונטולות ההתלהבות על החווה גרמו לי להתעלם מהספר, אלא שמישהו השאיל לי אותו בשבוע שעבר ובלעתי אותו במהלך השבת.
עובדה שאומרת משהו. תסלחו לי, כן? אני מתנצלת מעומק לבי על העובדה המצערת, כי בדעתי להעניק לו ארבעה כוכבים. אני יודעת שיש בי איזה שדון מרדן עמוק בפנים, או טרול, אם אנחנו עוסקים בספר זה, שבו לטרולים תפקיד מכובד, ולפעמים אני מאוד אוהבת לבעוט במוסכמות. אתם חושבים שהספר גרוע? אני חושבת שהוא טוב מאוד. אה? איך אני? אמיצה, לא? חושבת מחוץ לקופסה ומסתכנת לעמוד לצידו של טום רוב סמית' שצוחק כל הדרך אל הבנק, למרות דעתכם, ולא משתף אותי באחוזים.
עכשיו נחה עלי חובת ההוכחה.
דניאל, בחור לונדוני, מעצב גינות על גגות, מובטל למחצה והומו, שעשה רק חצי צעד אל מחוץ לארון, מקבל שיחת טלפון מאביו שבשבדיה, כי אמו מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. דניאל המופתע מארגן טיסה לשבדיה, אבל בעודו ממתין לה, הוא מקבל שיחת טלפון מאמו כי היא שוחררה מבית החולים והיא בדרכה להית'רו כדי לספר לו על פשעים שבוצעו על ידי כמה אנשים, ביניהם אביו.
הוריו של דניאל יצאו לגמלאות מניהול משתלות ועברו לגור באיזו חווה מבודדת בדרום הכפרי של שבדיה. אמו היתה ילידת שבדיה והיא עזבה אותה בעודה נערה.
כשאמו מגיעה, היא משביעה אותו להקשיב לה ולא לאביו המתעתד להגיע ולכבול אותה לשקריו. בשורת מונולוגים, שהיא רוב רובו של הספר, פורסת בפניו אמו את חייה המוזרים בשבדיה, את חשדותיה בקשר לפשעים שבוצעו ואת הדרך שבה דחקה אותה חבורת גברים אל הקיר, כדי להוכיח שהיא חולת נפש.
מכיוון שאנחנו למודי ספרי מתח סקנדינביים, נהניתי לקרוא ספר שמתאר את שבדיה הכפרית, מנהגיה, חגיה, שיסודם פאגאני דווקא, ולא נוצרי, הפסטיבלים העממיים ובעיקר, על חיי המשפחה הפאטריאכלים, המסוגרים, שמרניים, מדיפי ריח של סגירות ועובש, יושן והתפוררות, כאילו היה מדובר בסיפור שארע לפני עשרות בשנים.
ואמנם, יסודו של הסיפור הוא במה שקרה עשרות שנים קודם לכן, אבל הכפריים מתוארים כאוסף של אנשים שרדיית דבש ובישול ריבות, שלא לדבר על גידול חזירים, הם שיא אינטלקטואלי בשבילם.
לאחר שהוא שומע את סיפורה המוזר של אמו, מגיע אביו כדי להכחיש ולהפריך, אבל דניאל נוסע לשבדיה כדי למצוא את התשובה האמיתית, ומגלה להפתעתו כי ישנה גרסה שלישית אמיתית למבוך הזה.
הספר מרתק לכל אורכו. לטעמי, אם היו בו יותר קטעים על התבוננותו המבקרת של דניאל וספקותיו ועל ההלם שאחז בו והאופן שבו מתפרקות כל האמיתות של ילדותו, הוא היה שלם ועמוק הרבה יותר.
כמו כן, הפריעו לי המשתנים בזמן. לפני ארבעים שנה, לפני חמישים שנה, לפני ארבעים שנה, פעם אחר פעם סמית' נוקב בציר הזמן המשתנה הזה וגם כותב כי הוריו בשנות השישים לחייהם, מה שאינו מדוייק. אמו היתה בת 16 כשעזבה את שבדיה, וארבעים שנה עברו מאז. הווי אומר, היא בת 56. ואם היו עוברות 50 שנה, היא הייתה בת 66, וזה לא מסתבר מפני שאביה בן 85.
יש לי רגישות גבוהה מאוד לתיארוך נכון ולרישום זמנים מדוייק (זוכרת לי, 25 שעות ביממה...) וכבר לעגתי למיסטר ז'ואל דיקר, שפיספס קשות בספר "האמת על פרשת הארי קברט". מי שכותב ספר, מוטב שגם ידע חשבון בסיסי, מה גם, שבכל מחשב וטלפון חכם וגם טיפש מסתתר לו מחשבון.
אז היה לא היה, קרה או לא קרה, תקראו את הספר, טוב או לא, תשפטו בעצמכם.