יש לי חברה שגדלה עם אם שלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. יש לה סיפורי אימה כמו סיפור על ליל שבת שבו אחרי הקידוש והארוחה היא והאחים שלה הובלו לחדר האמבטיה על מנת שיקיאו, כי האוכל כולו מורעל. זו דוגמה אחת ויש לה עוד הרבה סיפורים כאלה, ובמפתיע היא בכלל לא כועסת על אמא שלה, שכן לדבריה "היא חולה, לא ממש שולטת בדברים שהיא אומרת או עושה", וכל הכעס שלה מופנה כלפי אבא שלה שלא שמר ולא הגן עליהם מפני הדברים האלה.
טום רוב סמית. קראתי את ילד 44 והשתעממתי ולכן לא טרחתי לקרוא את ההמשכים. את הספר הזה קראתי בהמלצת החברה שאמרה שזה בדיוק מהדהד את החוויה האישית שלה וכך אפשר להבין מה היא חוותה בנערותה. אזז לקחתי את הספר וקראתי אותו, וזאת למרות שהמלצה של ג'וג'ו מויס על הכריכה האחורית היתה צריכה בפני עצמה לשמש אזהרה מספיקה ולגרום לי לעזוב את הספר. לא משנה.
אז אנחנו עם דניאל, שהוא צעיר בריטי, הומוסקסואל בארון, שחי עם בן זוג מארק אבל מסתיר אותו מהוריו. הוריו של דניאל הם אב בריטי ואם ילידת שוודיה שגרה בבריטניה רוב חייה, עשו מעשה דרמטי קצת ועברו בגיל פנסיה לגור בחווה מבודדת בשוודיה. בתחילת הסיפור דניאל מגלה שאימו עברה התקף פסיכוטי, אבל לפני שהוא מספיק לטוס לשוודיה, היא כבר בורחת מהאשפוז, יוצאת מהארץ ומגיעה אליו לבריטניה, אל הבית של מארק בן הזוג שלו. שבעים אחוז מהספר מהווה בעצם סיפור בתוך סיפור - אימו של דניאל מספרת לו "לפי הסדר ומהתחלה" סיפור מעשה מבולבל תוך שהיא מציגה בפניו עדויות. בכל החלק הזה החלוקה לפרקים היא אקראית ולא ברורה, נקודת המבט של דניאל או אירועים שקורים בזמן הזה מובאים בצורה מועטה ביותר, ומה שיש כאן זה מונולוג כמעט בלעדי, מודפס בגופן מודגש ובטור צר. אם היתה כאן כוונה מצד המו"ל או המעמד לייצר את תחושת העצבנות והקושי אצל הקורא ולהדגים לו איך ההקשבה קשה, הרי שזו הצלחה. בשלושים אחוזים האחרונים של הסיפור דניאל נשאב כולו אל הסיפור של אמא שלו, מקבל את חלקו כעובדות ואת חלקו האחר כפרשנות והוא נוסע לשני אתרים בשוודיה כדי לאמת את הדברים ואולי לתת פרשנות שונה. הוא נוסע אל החווה המבודדת שקנו הוריו ורואה אותה לראשונה, ואחר כך הוא נוסע לבית סבו, שאותו לא פגש מעולם. כל אחד מהמקומות נותן לו עוד מידע ובסופו של דבר דניאל מבין שלא רק שהפרשנות של אמא שלו שגויה, אלא גם העובדות. החלק הזה, השלושים אחוזים האלה, יכולים היו להיות ספר מתח חביב עקרונית, בדיוק על מה שנכתב בהתחלת הספר "למי אני מאמין?", אבל הסיום שנבחר הוא סיום פחדני שלא נראה כמותו מאז הסיום של הספר שומרת אחותי. שתי דמויות שמופיעות בספר - אבא של דניאל ובן זוגו מארק, נשארות שטוחות לאורך כל הדרך, עד שלא ברור למה הן הוכנסו פנימה לכתחילה. בקיצור, רעיון יפה וביצוע על הפנים. אפשר לוותר בקלות.
![השינה הגדולה [מהדורת 2015]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczk3Lzk3NTA3Ni5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjEyOCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
