“****


מכונת כאפות, הספר הזה. למרות ארבעת (ואולי חמשת) הכוכבים שנתתי לו, אני לא באמת יכול להמליץ עליו, אולי לאף אחד. קראתי אותו כי באיזשהו מקום אני אוהב לחטט בפצעים, אבל כאן זה היה מעבר לזה. הקריאה היתה כרוכה אצלי בכמעט סבל, לא נהניתי, ורק רציתי להפוך עוד דף מבריק ועוד אחד, ושזה ייגמר. לא בגלל שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין. בדיוק להיפך.

מארטן הוא הולנדי בן שבעים ואחת שעקר מתישהו עם משפחתו למסצ'וסטס ויצא לאחרונה לגימלאות מעבודתו המשמימה כמזכיר של הרשות להגבלת דיג, או משהו. בעיקרון יש ל, אה, מארטן? כן, מארטן. יש לו מעט הוצאות, הוא גר עם כלבו רוברט ואשתו האהובה וורה בבית נוח, הילדים שלהם נישאו וגרים רחוק, והכול נראה מוביל לחיי פנסיה שלווים, פיתרון תשבצים, סודוקו, ארוחות ערב, שיחות ארוכות, נגינה בפסנתר. רגוע במסצ'וסטס.

מארטן בסך הכול בריא. הוא נעצב כשהוא מביט בחפציו ויודע שהם יאריכו ימים אחריו. רק הזיכרון שלו לא משהו. הוא שוכח איזה ספר הוא בדיוק קורא. או באיזה עמוד הוא נמצא. כמו כולנו. כולנו שוכחים. לפעמים, גם אנחנו או הורינו, חלילה, או בני זוגנו, גם הם לפעמים, נגיד, לובשים מעיל בבית בלי סיבה מיוחדת או מתעוררים בבוקר ומתכוננים לעבודה ואז נזכרים שזה בעצם יום שבת. או שיצאנו לפנסיה לפני ארבע שנים.

מארטן בסך הכול, די בריא. רק הזיכרון, הוא מתעתע בו לפעמים, כמו כולנו בעצם. הוא שוכח כל מיני דברים, אבל מי לא? וגם יש לו את אשתו, וורה, שמזכירה לו. ואם הוא טועה בדרך, הולנדי בן שבעים ואחת שגר במסצ'וסטס, ועבד במכסות דיג שזה מאוד חשוב, אם הוא טועה בדרך תמיד אפשר לסמוך על הכלב רוברט שינבח ויזכיר לו שצריך לחזור הביתה ואיפה הדרך למשרד. הביתה, בעצם.

ולאט, לאט ובאכזריות מצמיתה האחיזה שלו במציאות של העכשיו מתחילה לדלוף דרך חור קטן, מתרחב ובלתי נראה, ופתאום גם קשה להבין מה קורה עכשיו ומה השעה, למה לילה, ומה זה החדר הזה. אה, מלון. הוא גר במלון, בפריז כנראה. נסיעה מהעבודה. צריך להתקשר לוורה. הוא יודע שכדאי ללבוש מעיל ולצאת לקחת את רוברט לטיול, וכשוורה שואלת אותו מדוע לבש את המעיל, הוא אומר לה שלמה לא, שהוא יודע בדיוק למה, כי לפעמים, אה, גם לו קר בבית. הוא איש מבוגר כבר, והזיכרון, זה לא מה שהיה פעם. וגם פעם הוא לא היה משהו. בוא רוברט, יוצאים.

כל העוגנים שאנחנו קובעים בחיינו מאבדים את כל המשמעות שלהם כשרשת ההקשרים נעלמת. את החדר הזה שבו אני יושב וכותב אני מכיר היטב, כי אני יודע איך הגעתי לכאן, ועם מי אני מתגורר פה ומתי קניתי את הבית ובאיזה עיר הוא נמצא, אבל בלעדי כל העובדות הנלוות וההכרחיות האלה הוא פשוט חדר זר, משהו שאין לו קשר אליי.

כבר כתבתי שאחיזתו של מארטן במציאות מתרופפת, או נשמטת, או דולפת. ואז אין לו. הוא לובש מעיל בבית, אבל זה קורה לכל אחד, לפעמים. או שזה יקרה. אם לא עכשיו, אז בעוד עשר או עשרים או לאבא או לאמא. והם יחזרו לילדות ויפחדו להרגיז את סבא וימלמלו משפטים לא ברורים. או אפילו אנחנו. אני. אני מחזיק את החיים. בציפורניים. יש את הילדים האלה, הילדים שלי. ואת אשתי, איך אני יכול לשכוח את אשתי? התחתנו באבו גוש ביולי 2003. אני זוכר... ויש את החפצים האלה מסביבי. התמונה הזאת מירח הדבש שלי. והציורים שציירתי עוד בבצלאל. ואת עץ התמר הזה בחוץ שאני גודד את פירותיו בכל שנה. אני מכיר.

אז התכוונתי, אה, לכתוב ביקורת. זה ספר יוצא דופן, על... מארטן, הוא, הזיכ... אוקיי. מכסות של דיג, ואז, הוא, אה, גר במסצ'וסטס. מי? אני בטוח שקראתי את זה באיזה מקום.

קר פתאום. אולי אלבש מעיל.

****”

“הייתי הנכד הראשון של סבתא מיכל. טוב הייתי ה 22 אבל מבחינתה הראשון. תבינו, בנות לא יישאו הלאה את שם המשפחה.. אז מבחינת סבתא מיכל, נו מחכים לראשון שימשיך את השושלת עד שאני הגעתי. לא שנולדתי אחרי 21 נכדות, היו לפני בנים, אבל הם נולדו לבנות של סבתא מיכל, ואיך לומר נושאים את שם המשפחה "הלא נכון". כן אני יודע שזה קצת מעוות וקשה להבין את זה בימנו. אבל זה היה לפני 41 שנים, וזו הייתה סבתא מיכל שעלתה מטוניס, ובטוניס כמו בטוניס. קיבלתי את השם של סבא שנפטר כשעלו ארצה, וגם את מקמו בליבה של סבתא. סבתא הייתה קוראת לי רז'לי שזה בערבית טוניסאית "בעלי" היא אהבה אותי בכול ליבה, ואני אהבתי אותה בחזרה.
במסיבות משפחתיות היו שומרים לי מקום לידה לצד שולחן הכבוד בו יושבים הסבא והסבתא, הייתי עובר לגור אצלה לתקופות כדי שלא תהיה לבד. ותמיד היא הבטיחה לי שתישאר בחיים עד שיגיע בר המצווה שלי. ליתר בטחון כבר שהייתי בן 6 היא קנתה לי תפילין סידור וטלית, רק למקרה שלא תזכה... היא זכתה היא נפתרה 4 שנים לפני שהתחתנתי, ואם הייתי פחות בררן והססן, ומחכה לאחת, אולי אפילו הייתה מספיקה לזכות להיות בחופתי. היא מתה 4 שנים ליפני, אבל 4 שנים קודם נשמטה ממנה שפיותה. לאט לאט היא התחילה לאבד את אחיזתה במציאות, הפסיקה לזהות את ילדיה, את נכדיה את ביתה ואת בני ביתה. אותי היא המשיכה לזהות הרבה אחרי כולם ואז גם אני התפוגגתי ולא נותר כלום.

הכרתי פעם באוניברסיטה מישהי שנפלה בטיול אופנים, וכתוצאה מכך הייתה משותקת מהצוואר ומטה בערך. כעבור מספר שנים היא שמה קץ לחייה. נסיתי לחשוב אם במצבה הייתי מוותר, ברור שאי אפשר לדעת. אי אפשר להבין מה זה אומר להיות תלוי באחר לכול פעולה בעצם, אבל תמיד ידעתי שאני אתמודד טוב יותר עם מוגבלות פיזית והרבה פחות טוב עם מוגבלות שכלית.

לפעמים אני שוכח שם של מישהי שלמדה איתי בכיתה בבית הספר היסודי. לפני שבוע בחור בדוכן פלאפל התעכב עם כרטיס האשראי שלי, כשהצעתי לו תעודה מזהה הוא אמר שלא צריך, הוא רק מוודא בשם שבכרטיס שזה באמת אני. הוא זיהה אותי מילדותנו המשותפת בבית הספר היסודי. אני עד עכשיו לא מצליח להיזכר מי הוא.

הספר הזה הבעית אותי, לא פחות. פנסיונר הולנדי בארה"ב, חי עם אשתו האהובה והכלב. הילדים כבר אינם. הכול מצוין. הוא בכושר לא רע ויש לו את אשתו. .. מה רע? אבל אז הוא מתחיל להתבלבל... הוא מאבד את זיכרונו, מאבד את הבנתו את המציאות, הוא לוקה בדמנציה, בהתחלה הוא מנסה להיאחז בה (במציאות) בציפורניים, הוא מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל ההתדרדרות מהירה כל כך, וכשאנחנו מאבדים את שפיותנו את זיכרונותינו מה בעצם נשאר לנו?

רציתי לכתוב משפט סיכום מרגש לביקורת אבל שכחתי מה רציתי לכתוב

ציטוט:
" אבל אני יודעת היטב מה אני רואה: מישהו שדומה מאוד לבעלי מפעם. לצעירה כמוך קשה להבין את זה. אבל אנשים כמונו מתקיימים על הזיכרונות שלהם. אם הזיכרונות אינם לא נשאר כלום.”

“ספר רגיש ונוגע ללב המלווה תהליך של התדרדרות הזיכרון ושקיעה אל תוך שיטיון (דמנציה), הספר הוא למעשה תיאור המציאות כפי שהיא משתקפת מעיניו של מארטן, החולה.
בתחילת הספר, כשהשיטיון עדיין "קל", מארטן מצליח להיאחז בעובדות מתוך המציאות ומנסה להתיישר לפיהן, זה יוצר סיטואציות שהן אפילו משעשעות (למשל - מארטן מצפה לקפה של הבוקר ולהפתעתו אישתו מגישה לו דווקא תה, בשיגרה של מארטן ואישתו, תה מוגש רק אחר הצהריים והוא מתקן את הלו"ז שלו ע"פ העובדה הזאת), אבל מהר מאוד האחיזה במציאות נשמטת מידיו והוא מתדרדר, והקורא ביחד איתו, אל תוך השיטיון.
דרך עיניו של מארטן, הקורא חווה את ה"היגיון" שמאחורי הבלבול ומצליח להבין אותו ולעומתו האנשים בסביבתו הקרובה, ובראש ובראשונה אישתו, מנסים מאוד, אבל מתקשים להבין ולהתמודד. הפער הזה, בין המציאות השטיונית וההווה האמיתי שבו חיה אישתו האוהבת והנאהבת, מתסכל מאוד ויוצר עצבות שהולכת ומשתלטת על הקורא עד לסוף הספר ומלווה עוד זמן רב אחר כך.”

“זהו סיפור כל כך מכמיר לב מסוג הספרים שעושים קווץ' בלב. מארטן ואשתו ורה הם זוג פנסיונרים הגרים בפרבר שקט בבוסטון. מארטן עבד שנים רבות בחברת IMCO שהוא ארגון בין ממשלתי לייעוץ ימי. לזוג שני ילדים בוגרים הגרים רחוק מהם. הם מנהלים את חייהם בחברת כלבם, חיים שקטים ונטולי הפתעות. אבל הדברים משתנים ולא יהיו אותו הדבר.

מארטן נמצא בתחילתה של מחלת האלצהיימר. וזה השלב הכי קשה וחסר רחמים, כי הוא עוד מודע לעצמו וער למצבו. הוא הולך לפאב השכונתי לכוס בירה כשכלבו מתלווה אליו לטיול הצהריים, וכשמארטן חוזר הביתה נטול הכלב שואלת ורה היכן הכלב? זה, ועוד כל מיני סיטואציות שלא ממש נותנים עליהן את הדעת בזמן התרחשותן, אבל במבט לאחור פתאום מבינים שכל שרשרת האפיזודות הזו היא לא משהו טבעי ובטח לא הגיוני.

רגעי הבלבול והרגעים הצלולים באים והולכים, מתערבבים אלו עם אלו. רגע אחד מארטן הוא איש קשיש ובעלה של ורה, וכעבור דקותיים הנה הוא הופך להיות הילד הקטן אשר מצייר על דף המונח על השידה- אותה השידה שהוריו מרשים לו לצייר עליה. או כשהוא הולך לארון המטבח לחפש את הקומקום כדי להכין לו תה, ותוך כדי חיפוש שוכח מה חיפש, ועיניו תרות אחרי לשונות חתול, ממתק ליקריץ, ומרמלדה שהיתה משאירה לו סבתו בארון כשהיה ילד קטן. המעבר מזיקנה לילדות מתרחש בשניות.

כשרגעי הבלבול משתלטים עליו הוא לפתע לא יודע באיזה חלק של היום הוא נמצא. אם זה בוקר או אולי ערב? העונה היא חורף, ורוב שעות היום חשוך דבר שמקשה על ההתמצאות שלו עוד יותר. ואז נכנסת בו תחושת פחד, ומארטן מרגיש כי מישהו רימה אותו, הוליך אותו שולל (עמ' 35). מארטן מודע לזה שמשהו קורה לו, וברגעים הטובים, אלו הצלולים- הוא יודע שאסור לו לשקוע. "לכן צריך להמשיך לצאת . לא לשבת בבית. אחרת העולם שלך מתכווץ מהר מדי."(עמ' 31)

הכתיבה הנוקבת, והדרך בה מוביל הסופר את הקוראים אל תוך ראשו ומחשבותיו של מארטן עשויות היטב ולכן הדמות מאוד נכנסת ללב.

אז הספר הוא לא ספר כיף, הנושא מרתיע ומדכא- ויחד עם כל זאת הוא ספר מצוין והכתיבה נהדרת.”