בחייו ומותו של אמיל אזאר, שם העט ששימש את הסופר הדגול רומן גארי, הוא כותב ש "כל אזאר כולו נמצא בריקודו של ג'נגיס כוהן". את הספר קראתי לפני קריאת חייו ומותו של אמיל אזאר, ואני די בטוח שזהו אחד הספרים הכי "אזאריים" שכתב גארי תחת שמו האמיתי. הסגנון, ההומור ואפילו קטעים אחדים מהספר די מזכירים את "כל החיים לפניו" של גארי/אזאר.
אני חושב שגארי מגיע ברומן זה לאחד השיאים הספרותיים שלו מבחינת יצירתיות רעיונית, כפי שניתן לראות מתיאור הספר.
מומלץ בחום!

ספר מרשים בתחומו, שמיישם בעקרון יסודות טיפול בהפרעות אכילה ומתאים אותם
לבעיית השמנת היתר שממנה סובלים רבים, ואני בינם (כיום לאחר יישום של כמה
רעיונות ששאבתי מכאן ומספרים אחרים/ניסויים עצמיים אני סובל כבר פחות :-))
הספר דוגל בשיטת Non Diet Approach שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, כיוון שדיאטות
רבות ופופולריות אמנם מביאות לירידה דרסטית במשקל, אך כושלות לרוב בשלב השמירה עליו
ללא ויתור על מאכלים שאוהבים, עוזר הספר באיתור החסמים הפסיכולוגיים לירידה ושמירה על משקל
ומלמד להבחין בין "רעב קוגניטיבי" שגורם לאכילה שבאה לפצות על צרכים אחרים או רגשות שמתמודדים
אתם דרך אוכל (כעס, עצב, שעמום...ׂ) לבין רעב פיזיולוגי, רגיל.
הספר כתוב באופן בהיר ונגיש, עם פרק על טיפול תרופתי בהשמנת יתר ופרק על תזונה כתוב על ידי דיאטנית.
מומלץ

בספרו "אישיות, תרבות והחברה הערבית", דן פרופסור מרואן דוירי- בעל קליניקה בנצרת
וחוקר בתחום פסיכולוגיה בין-תרבותית- באופן מרתק בהתפתחות האישיות הערבית בהקשר היסטורי-פוליטי,
תרבותי-חברתי וכלכלי רחב (של המזרח התיכון).
דוירי דוגל במודל מערכתי systemic שלפיו יהיה פשטני לנסות להבין את התפתחות הנפש בעולם הערבי
בלי לקחת בחשבון שינויים פוליטיים-חברתיים-כלכליים לאורך ההיסטוריה. בחלקו הראשון של הספר
הוא פורש ארבע תקופות היסטוריות שהשפיעו על הקולקטיב הערבי (במודע ולא -מודע הקולקטיבי):
1. אלגאהליה (תקופה לפני תחילת האסלאם) 2. האסלאם 3. תקופת הכיבוש (למשל האימפריה העותמאנית)
4. עידן התחדשות וספיגת התרבות המערבית באופן אינטנסיבי (המאה ה20).
לפי השקפתו של דוירי תקופות אלו הטביעו את חותמם על הזהות התרבותית הערבית בשני צירים:
ציר הקולקטיביות (למשל בחיי המדבר הפרט נשען על ה"קבילה"/שבט כדי לשרוד) מול אינדיבידואליות
ציר השולט מול הנשלט.
דוירי טוען שבהעדר שירותים שמספקת המדינה, או בסיפוק שירותים אלה של רווחה במידה מצומצמת למדי,
נשאר הפרט תלוי במשפחתו, מקבל ממנה תמיכה, הגנה וביטחון כלכלי, אך מצד שני הוא צריך להישאר צייתן
למערכת הערכים והנורמות שלה (שמשקפת את מערכת הערכים הרווחת בחברה). תחת תנאים אלה המימוש
של הפרט הוא במונחים של מידת התאמתו למשפחה ומתרחש בתוכה, ופחות מימוש עצמי. חתירה למימוש עצמי יכולה
להביא לריחוק מהמשפחה במקרים מסוימים, אם הערכים של הפרט והמשפחה סותרים.
דוירי טוען בחלקו האחרון והמסקרן של הספר, שטיפול פסיכולוגי, כפי שהוא מתקיים במערב, דינו הצלחה מצומצמת
בלבד, אם בכלל, בחברות ערביות. במדינות מערביות ההתפתחויות ההיסטוריות-חברתיות (למשל הפרדת מוסדות ממשלתיים
ממוסדות דתיים) הביאו בצורה טבעית להתפתחות תיאוריות פסיכולוגיות שמתמקדות בפרט כישות נפרדת, ואילו בחברות
מסורתיות מזרחיות ההנחה שנפש הפרט היא ישות מובדלת מהחברה היא שגויה , ולכן טיפול שמתמקד בפרט
לבד לא יניב תוצאות. כדוגמה, טיפול פסיכודינמי שיתמקד באלמנטים התוך-נפשיים של המטופל/ת וינסה להביא את המטופל
למודעות והבעה של רגשותיו האמתיים יכול להביא לקונפליקט חזק בינו/ה לבין המשפחה/חברה המסורתית.
דוירי לא מתאר בהרחבה כיצד הוא מדמיין לעצמו טיפול מותאם יותר לחברה שבה הפרט שרוי בסימביוזה
עם המשפחה. הוא מספר על אפשרות Outreach therapy, אך לא מפרט.
הספר כתוב יפה, מרתק וגרם לי לחשוב על עבודתי רבות, כפסיכולוג שעוסק בטיפול. הוא נכתב ב 1997, ומעניין
לחשוב על מה שהתרחש גם מאז, למשל המהפכות בעולם הערבי ולאן הן מובילות בתחום זה.

ספר מופרך ומעייף.
חקירה של אישה בשנות השישים לחייה למזימה מסתורית בחווה,
על הדרך מתגלים כישוריה הבלשיים, מעין אגטה כריסטי מודרנית. כשהגעתי לעמוד 170 הבחנתי שכל כמה
עמודים אני מגלגל את העיניים לנוכח הפנטסטיות (מ-פנטזיה) של הסיפור ותגובה פיזיולוגית זו רק
הלכה וגברה...כל כך סיפורים מותחים יש בעולם הראליסטי, למה צריך לכתוב את זה כל כך פנטסטי?
הייתה לי תחושה בקריאה שהנוסחה של סמית היא, כמה שיותר טוויסטים ומתח, כך הסיכוי יותר גבוהה
לרב-מכר, ולעזאזל עם האמינות...

התאכזבתי. קראתי את רוב הסיפורים ונאבקתי לסיימם, לכן וויתרתי על הסיפורים
שנותרו. הרגשתי שהסיפורים נכתבו באופן חפוז, בצורה כזאת שלא משאירה רושם מיוחד
כלשהו (זה הקסם בסיפורים קצרים (אם כבר) -שישאירו רושם מיוחד-לא?) למרות הנושאים המסקרנים
שהם עוסקים בהם. שלינק לטעמי כאן לעתים תכופות חושב את הדמויות עד הסוף ומשאיר
פחות מקום למסתורין. הוא מנסה לדחוס בכוח חיים שלמים לתוך כמה עמודים בכל סיפור.
הנוסחה המנצחת שלו, להיות לא שיפוטי ולא לקחת עמדה (כמו
ב "נער קריאה" הנפלא) נשארת איכשהו מאחור כאן, מאחורי חשיבת הדמויות עד הסוף.
גם הסיפור "איש זר בלילה" עם תפניות מפתיעות, מרגיש איכשהו לא אותנטי, בן כלאיים
של "חטופה" ו "זהות לא ידועה", הסרטים הנחמדים והמותחים עם ליאם ניסן.

ספר במשקל נוצה, לא מספק שום תובנה למרות הנושא שהוא מתיימר לדון בו, אך משעשע לעיתים ובכך הוא משיג את מטרתו
מצחיקים במיוחד שני דברים השורה השיווקית ״סקס והעיר הגדולה מאחורי הרעלה״ והמחשבה שהספר עורר הדים כל כך
בעולם הערבי..בטוח גם שרגאא אל סאנע צחקה כל הדרך אל הבנק ( לא שהיה חסר לה כסף מלכתחילה, נראה לי)

הספר הוא כמו אגרוף בבטן. מטלטל ומצמרר לעתים ונוגע ללב לעתים אחרות
הוא מתאר את תהליך הדמנציה שפוקדת את גיבורו, שמשילה מעליו שכבה אחר
שכבה של זיכרון, של תודעה, של משמעות, עד לקריסה מוחלטת של הדבר הזה שאנו קוראים לו
"עצמי" או "זהות".
הנדריק יאו מרסמן/ברנלף מפליא לתאר את הדמות הבלתי נשכחת הזאת, מארטן
קליין, והשינויים החלים בה/עליה. יש בספר תובנות על אהבה, זיכרון, קיום
שבאים בטבעיות, כבדרך אגב כזאת. לעתים תכופות סימנתי משפטים שלמים, שארצה
לקרוא מדי פעם. הכתיבה של ברנלף מלאת חן, ומבחינת חווית הקריאה הספר הזכיר
לי איכשהו את "כל החיים לפניו" של גארי/אזאר, בכך שהוא נע בין עצבות וסיטואציות
נוגעות ללב לבין סיטואציות קומיות, כאשר הקומיות הופכת לפארסה מחניקה, ככל
שמתקדמת הקריאה.
זהו ספרו הראשון של ברנלף המתורגם לעברית, וכולי תקווה שיתורגמו ספרים אחרים
שלו בעתיד.

אוווי, העבודה השיווקית הזאת על גבי כריכת ספרים, הסופרלטיבים האלה.
בספר שלפנינו, עם תמונת עטיפה יפה כל כך, ושם מסקרן, וקל הפיתוי לקרוא.
אלא כגודל הפיתוי כך גודל האכזבה, לטעמי. ספרו של נאטור הוא פספוס,
הדמות הראשית שהיא "ספק דמות אלגורית, ספק דמות בשר ודם" כפי שמצויין
בגב הכריכה, נשארת תקועה באמצע, לא מתפתחת לכיוון זה או השני, מה שיצר
אצלי תחושה של גיחוך לפעמים, כי ברור שנאטור מנסה, אולי יותר מדי בכוח, לעלות
שאלות חברתיות ופוליטיות נוקבות, בצורה של רומן.
השפה של נאטור יפה, ויש פה ושם משפטים מנוסחים בצורה מעולה ומעוררי מחשבה.
מעניין במיוחד התיאור של טקס הוצאת השד מהדמות הראשית, שבני הכפר משוכנעים
שנכנס בה (לא אכנס כאן יותר לפרטים כדי לא לקלקל למי שרוצה לקרוא).
התיאור הציל משהו את הקריאה עבורי מתחושה של יומרנות ושל ספר מתיש. בסך הכל, חבל.

האסופה הזאת, בחלקה, משאירה חותם חזק. וואלאס ניחן בכשרון ספרותי ענק, זאת רואים בערך כבר מתוך
שני העמודים הראשונים בספר, ועם המבט החודר, העוקב אחרי פרטי-פרטים , הוא מצליח להוציא
אותנו הקוראים ולו למעט זמן מההסתכלות הרובוטית שלנו אל התבוננות, שעליה הוא מדבר במסה
החותמת ״אלו הם מים״. כרגע סיימיתי את אלו הם מים, והמסה הזאת מבטאת במילים את מה שעובר
עליי לעיתים תכופות, המרירות הקטנונית הזאת ביום-יום הנובעת מהסתכלות אגוצנטרית לא מודעת,
מה שוואלאס מכנה ״ברירת מחדל מובנית״. הנאום (המובא במסה זו) של וואלאס,
נראה בנאלי ממבט ראשון, ובגלל זה, בין היתר, הוא חשש כנראה שהוא ייתפס כמטיף למוסר.
אך לא כך הוא, ניכר שזה היה ערך עליון שלפיו ניסה לחיות וואלאס, וכנראה שזה כל כך הכאיב
לו כשהוא חש שהוא נכשל בכך, עד שהוא תפס את עצמו כמתחזה, כפי שעולה מ ״ניאון ותיק וטוב״.
ניאון ותיק וטוב הוא מונולוג מבריק, קשה לקריאה, שבו המספר מחשיב את חייו להתחזות אחת גדולה,
ומפרש למה החליט לשים להם קץ.
אחד המשפטים שם הוא ״ אמרתי שאני יודע מה הבעיה שלי, מה שאני לא יכול לעשות זה לחסל אותה״.
במילים כה פשוטות מסביר וואלאס, למה קשה לנו כל כך לשנות דברים שאנו לא אוהבים בעצמנו,
גם אם אנחנו רוצים לשנות אותם.
ב ״קחו בחשבון את הלובסטר״ מעלה וואלאס באופן לא שיפוטי או מטיף סוגיה שעברה בראש הרבה מאיתנו:
מה עושים עם הידע שמכאיבים לחיות ( מכאיבים זה בלשון המעטה, יותר נכון לומר מתעללים)
שאת בשרן אנו אוכלים בארוחה מהנה? מרשימה הכתיבה העיתונאית המעמיקה כאן.
וואלאס מספר שהוא ״מבולבל״ מחשיבה על סוגיה זו, והוא מצליח להעביר
בלבול זה לקורא.
יש בספר מצד שני משהו שמעורר אנטי, ניסיתי לברר לעצמי מהוא, ונראה לי שזוהי תפיסת הפרטי פרטים הזו עצמה. היא מלאה ומעייפת כי התמונה שאנו רוצים לצייר לעצמנו היא תמונה
של יופי. של אסתטיקה. קשה לנו לשמוע על הכיעור, שבא בפרטים.