“**** מכונת כאפות, הספר הזה. למרות ארבעת (ואולי חמשת) הכוכבים שנתתי לו, אני לא באמת יכול להמליץ עליו, אולי לאף אחד. קראתי אותו כי באיזשהו מקום אני אוהב לחטט בפצעים, אבל כאן זה היה מעבר לזה. הקריאה היתה כרוכה אצלי בכמעט סבל, לא נהניתי, ורק רציתי להפוך עוד דף מבריק ועוד אחד, ושזה ייגמר. לא בגלל שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין. בדיוק להיפך. מארטן הוא הולנדי בן שבעים ואחת שעקר מתישהו עם משפחתו”

“הספר הוא כמו אגרוף בבטן. מטלטל ומצמרר לעתים ונוגע ללב לעתים אחרות הוא מתאר את תהליך הדמנציה שפוקדת את גיבורו, שמשילה מעליו שכבה אחר שכבה של זיכרון, של תודעה, של משמעות, עד לקריסה מוחלטת של הדבר הזה שאנו קוראים לו "עצמי" או "זהות". הנדריק יאו מרסמן/ברנלף מפליא לתאר את הדמות הבלתי נשכחת הזאת, מארטן קליין, והשינויים החלים בה/עליה. יש בספר תובנות על אהבה, זיכרון, קיום שבאים בטבעיות, כבדרך אגב”

“הייתי הנכד הראשון של סבתא מיכל. טוב הייתי ה 22 אבל מבחינתה הראשון. תבינו, בנות לא יישאו הלאה את שם המשפחה.. אז מבחינת סבתא מיכל, נו מחכים לראשון שימשיך את השושלת עד שאני הגעתי. לא שנולדתי אחרי 21 נכדות, היו לפני בנים, אבל הם נולדו לבנות של סבתא מיכל, ואיך לומר נושאים את שם המשפחה "הלא נכון". כן אני יודע שזה קצת מעוות וקשה להבין את זה בימנו. אבל זה היה לפני 41 שנים, וזו הייתה סבתא מיכל שעלתה מטוניס”

“ספר רגיש ונוגע ללב המלווה תהליך של התדרדרות הזיכרון ושקיעה אל תוך שיטיון (דמנציה), הספר הוא למעשה תיאור המציאות כפי שהיא משתקפת מעיניו של מארטן, החולה. בתחילת הספר, כשהשיטיון עדיין "קל", מארטן מצליח להיאחז בעובדות מתוך המציאות ומנסה להתיישר לפיהן, זה יוצר סיטואציות שהן אפילו משעשעות (למשל - מארטן מצפה לקפה של הבוקר ולהפתעתו אישתו מגישה לו דווקא תה, בשיגרה של מארטן ואישתו, תה מוגש רק אחר הצהריים”

“**** מכונת כאפות, הספר הזה. למרות ארבעת (ואולי חמשת) הכוכבים שנתתי לו, אני לא באמת יכול להמליץ עליו, אולי לאף אחד. קראתי אותו כי באיזשהו מקום אני אוהב לחטט בפצעים, אבל כאן זה היה מעבר לזה. הקריאה היתה כרוכה אצלי בכמעט סבל, לא נהניתי, ורק רציתי להפוך עוד דף מבריק ועוד אחד, ושזה ייגמר. לא בגלל שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין. בדיוק להיפך. מארטן הוא הולנדי בן שבעים ואחת שעקר מתישהו עם משפחתו”

“הספר הוא כמו אגרוף בבטן. מטלטל ומצמרר לעתים ונוגע ללב לעתים אחרות הוא מתאר את תהליך הדמנציה שפוקדת את גיבורו, שמשילה מעליו שכבה אחר שכבה של זיכרון, של תודעה, של משמעות, עד לקריסה מוחלטת של הדבר הזה שאנו קוראים לו "עצמי" או "זהות". הנדריק יאו מרסמן/ברנלף מפליא לתאר את הדמות הבלתי נשכחת הזאת, מארטן קליין, והשינויים החלים בה/עליה. יש בספר תובנות על אהבה, זיכרון, קיום שבאים בטבעיות, כבדרך אגב”

“הייתי הנכד הראשון של סבתא מיכל. טוב הייתי ה 22 אבל מבחינתה הראשון. תבינו, בנות לא יישאו הלאה את שם המשפחה.. אז מבחינת סבתא מיכל, נו מחכים לראשון שימשיך את השושלת עד שאני הגעתי. לא שנולדתי אחרי 21 נכדות, היו לפני בנים, אבל הם נולדו לבנות של סבתא מיכל, ואיך לומר נושאים את שם המשפחה "הלא נכון". כן אני יודע שזה קצת מעוות וקשה להבין את זה בימנו. אבל זה היה לפני 41 שנים, וזו הייתה סבתא מיכל שעלתה מטוניס”

“ספר רגיש ונוגע ללב המלווה תהליך של התדרדרות הזיכרון ושקיעה אל תוך שיטיון (דמנציה), הספר הוא למעשה תיאור המציאות כפי שהיא משתקפת מעיניו של מארטן, החולה. בתחילת הספר, כשהשיטיון עדיין "קל", מארטן מצליח להיאחז בעובדות מתוך המציאות ומנסה להתיישר לפיהן, זה יוצר סיטואציות שהן אפילו משעשעות (למשל - מארטן מצפה לקפה של הבוקר ולהפתעתו אישתו מגישה לו דווקא תה, בשיגרה של מארטן ואישתו, תה מוגש רק אחר הצהריים”