ביקורת ספרותית על הזר - שיבה לטיפזה - ספריה לעם #319 מאת אלבר קאמי

---

קראתי באיזשהו מקום,איזה מחקר שאומר שאם תלך ברחובות סין,באחת מהערים הגדולות והשוקקות,אם תחטוף התקף לב או שבץ ותקרוס על הרצפה,אף אחד לא יעצור ויעזור ואנשים רק ימשיכו ללכת.וזה לא בגלל שהסינים לא אכפתיים.אומרים שזה הניכור,החברה הפוסט מודרנית המנוכרת והקרה.
למדתי גם בכיתה י' בשיעור ספרות סיפור קצר מאת ריימונד קארבר,"דבר קטן וטוב" שמו,אבל לא היה בו שום דבר טוב.סופר על ילד קטן שביום הולדתו נדרס ומובל לבית החולים.ההורים המודאגים מוצאים את עצמם בבית החולים,בו מתחלפים כל רגע האחות והרופא,אף אחד בכלל לא זוכר את שמם וכולם קרירים כלפיהם.
אבל הניכור ביצירתו של קאמי "הזר" הוא שונה.זה לא ניכור מובהק,כזה שהדמויות פועלות לפיו.אלא מין ניכור אחר,מסוג של "האדם הוא לבד בעולם,אבל הוא משלים עם זה".

מרסו הוא פקיד צעיר באלג'יר.אמו מתה והוא הולך להלוויתה.ובניגוד לשאר האנשים הנורמטיבים,הוא לא מזיל עליה דמעה,ואף יום אחרי הלוויתה נפגש עם חברה ואפילו הולך לראות קומדיה בקולנוע.כאילו מותה של אמו לא הותיר עליו חותם.לאחר מכן,מתגלגל מרסו ורוצח ערבי אחד,שהיה חלק מכנופייה.החלק הראשון של הרומאן עוסק בחייו של מרסו עד הרצח,והחלק השני עוסק במשפטו.והמשפט של מרסו הזכיר לי ספר אחר,"המשפט" של קפקא.אבל בניגוד לגיבור סיפורו של קפקא,שמנסה להבין במה הוא מואשם,שמנסה להיחלץ ממצבו (למרות שבחוסר הצלחה),גיבורו של קאמי בכלל לא מנסה.הוא פועל בצורה רציונלית וקרה,ולא משנה לא בכלל שמתנהל נגדו משפט.רק בסוף,שנגזר עליו גזר הדין הנורא מכל,הוא מתחיל להתפכח ומבין מה הוא מפסיד.

קאמי שייך לזרם האקזיסטנציאליזם (בטח טעיתי פה באיזושהי אות,ממש לחרוק שיניים עם המילה הזאתי).שיטוט קצר בויקיפדיה מלמד שהפילוסופיה הזאתי טוענת שקודם האדם קיים,ורק אחר כך יש לו משמעות.ומשמעות זו מושגת בעמל רב.ערכי היסוד של תורה זו הם הבדידות,האבסורד והחירות,שמובאים בצורה ברורה בספרו של קאמי.
מרסו הוא בודד,ואפילו שיש לו חברה וחברים קרובים,הוא עדיין מרגיש בודד,כאילו שהוא מיותר בעולם,שהוא לא חשוב לאף אחד.האבסורד מוצג ביצירה במשפטו של מרסו (כמו גם בספרו של קפקא)-מרסו מספר שהוא רצח את הערבי בגלל אור השמש,ובגזר הדין שלו נאמר שהוא נשפט למוות בשם העם הצרפתי,כאילו שהעם הצרפתי קבע את זה ולא חבר המושבעים.
אבל,למרסו יש חירות.לאו דווקא החירות למות,החירות לבחור את מותי,כלומר להתאבד,אלא חירות מחשבתית,החירות לחשוב מה שרוצים בלי שיגידו לי מה נכון ומה לא.אבל בניגוד לחירות המחשבתית,חירותו הפיזית של מרסו נשללת כשהוא נשלח לכלא,ואז הוא מבין מה מטרתו של הכלא-לשלול את החירות.וכך הוא מצטמצם לתא קטן בבית הכלא,ומגלה שאפשר לבלות שעות בלקרוא אותו גזיר עיתון שוב ושוב,בלבהות בכתם על הקיר ובהשקפה מהחלון.

למרות אורכו הקצר של הספר,סך הכול פחות ממאה עמודים,הצליח הספר להעביר מסר חזק יותר מהרבה ספרים אחרים שמתפרסים על פני מאות עמודים.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על הזר - שיבה לטיפזה - ספריה לעם #319