ביקורת ספרותית על הזר - שיבה לטיפזה - ספריה לעם #319 מאת אלבר קאמי
ספר טוב

---

אדם בשם מרסו חי את החיים השגרתיים והמשעממים שלו באלג'יריה הצרפתית. מרסו אוהב לשחות, לעשן ולאכול אצל אדם בשם סלסט וככה הוא חי את החיים שלו עד שיום אחד הוא מקבל הודעה על מות אימא שלו שאיתה הקשר שלו לא היה מי יודע מה ואת אביו מרסו כלל לא הכיר. לפני שמרסו התוודע למותה של אימו, מסופר שאימא של מרסו נהגה לחיות במוסד לאנשים מבוגרים ומצאה במוסד אנשים לדבר איתם. הוא מגיע למוסד כדי לראות את אימא שלו בארון אבל מסרב ברגע האחרון. מרסו מתנהג מוזר: מרסו מעשן ושותה חלב עם השוער המקומי, נערכת ההלוויה ויום למחרת מרסו חוזר הביתה, פוגש אישה בשם מארי איתה הוא הולך לשחות, לצפות בסרט ולעשות אהבה.

בהמשך מרסו פוגש עוד שלל דמויות שימלאו תפקיד מכריע בהתפתחות של הסיפור. בנקודה מסויימת מרסו מסתבך ברצח של ערבי, מרסו נקלע לפרשת אהבים של צרפתי נוסף שהוא הכיר בשם רמון, שלו עצמו הייתה מאהבת ערבייה שהוא ראה בה כפוית טובה והיכה אותה ואז הסתבך עם המשטרה. מרסו רוצח אחד מהערבים שהיו מקורבים לאותה מאהבת של רמון ורצו לנקום ברמון על היחס שלו כלפי הערבייה. מכאן והלאה הכל רק מתחיל להסתבך עוד יותר ונשאלות שאלות על מקומו של האדם בחברה האנושית, יחסי בן ואם, שאלות על מקומה של הדת ועונש המוות. ספר מעניין ומעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של ראנסיק
» ביקורות נוספות על הזר - שיבה לטיפזה - ספריה לעם #319