בספרו "הזר", קמאי פורש בפנינו את סיפורו של מרסו, פקיד צעיר בצרפת שחי חיים שגרתיים וחדגוניים. יום אחד מרסו מקבל מברק ובו כתוב שאמו מתה. מקובל לחשוב שהודעה כזאת תגרוף עמה תגובות מאוד אמוציונליות וכואבות, הרי מדובר במותה של האישה שהביאה אותו לעולם, האישה שאהבה וגדלה אותו. תגובה שכזאת לא הגיעה מצידו.
מרסו יצא אל המוסד בו אמו שהתה כדי להתחיל את התהליכים הנחוצים לאחר מותו של אדם. כשהגיע למוסד פגש בשוער ויחד המשיכו אל החדר בו נמצא ארונה של אמו, הארון היה סגור ולכן הציע לו שיפתח את הארון כדי שיתאפשר לו לראות את אמו בפעם האחרונה. מרסו החליט לבסוף שישאירו את הארון סגור, בנוסף גם שאל את מרסו לגילה של אמו אך מרסו לא היה בטוח וזרק את המספר הראשון שעלה בראשו.
למחרת יצאו ללוות את אמו בדרכה האחרונה, זה היה יום שמש חם ולא נעים בכלל. מרסו לא נהנה מההליכה ויותר מכל חשב על הרגע בו יחזור אל ביתו השקט המוצל והנעים, הוא רצה לישון.
כבר בחלק הראשון של הסיפור קל להבחין באדישות של מרסו ובאפתיות אותה הוא מגלה לאירועי היום יום. אפשר לחשוב שאולי מרסו לא יודע איך לעכל ולהכיל את העובדה שאמו מתה וכמקובל מאדם שחווה מקרה שכזה התחפר בתוך עצמו, בתוך נשמתו ונכנס אל מימד רגשי אחר בו הוא מריץ את חייו שעברו עד כה ואת הרגעים שחלק עם אמו, אין זהו המקרה ונדמה שמרסו קיבל את העובדה המרה בקלות ראש והבנה מוחלטת ללא אף מטען רגשי כזה או אחר.
מרסו חזר לביתו ולמחרת בבוקר יצא אל הים שם פגש במארי, חברה שהכיר מהעבודה עד שעזבה ומאז לא ראה אותה שוב. הוא מספר לנו שהיה לו עניין בה כשעוד עבדו יחד. הם נפגשו בשנית והחליטו לצאת לסרט, לאחר מכן המשיכו אל הים ובסוף הערב סיימו אצל מרסו בדירה. בהמשך הסיפור מארי מציעה לו שיתחתנו ומרסו משיב לה שלא אכפת לו ואם היא רוצה הוא בעניין. היא גם שאלה אותו אם הוא אוהב אותה ועל כך השיב שאין לזה כל משמעות אבל נדמה לו שהוא לא אוהב אותה. אנחנו נחשפים בשנית לחוסר האכפתיות שמגלה מרסו אל חייו.
פעם אחת קרה שמרסו חשב על אמו מאז וחזר מהמוסד בו שהתה ולאחר תהליך הקבורה. למרסו יש שכן, סלמנו הזקן. לסלמנו יש כלב והשניים דומים מאוד, לא רק במראה, הם גם חולקים את אותו מבט סובל וממורמר, שניהם זקנים שמאסו בחיים ושניהם חולים במחלת עור שמכערת אותם ומכבידה עליהם. ממבט ראשוני לא מובן מה השניים עושים יחד, מערכת יחסים של צעקות וקללות, סלמנו לא אוהב את הכלב והכלב לא נהנה בחברתו של בעליו הזקן שמתעלל בו. בוקר אחד מרסו פתח את דלת ביתו ואל מולו עמד סלמנו הזקן כואב ומבולבל, כלבו נעלם. הוא שאל את מרסו אם ראה אותו ואם ידוע לו מה יעשו לו, האם יחזירו לו אותו? סלמנו השיב לו בתגובה רצינית וחסרת רגש וסגר את הדלת. מרסו שמע את סלמנו הזקן מייבב בחדר המדרגות בחיפושים אחר הכלב ושם, למשמע זעקותיו של הזקן, חשב בפעם הראשונה על אמו.
איך יתכן שאדם שכל כך מתעב את כלבו מתגלה כשבר כלי עקב העלמותו? איך מקרה שכזה גרף תגובות שכאלו בזמן שמרסו התגלה כאפאתי למות אמו.
בהמשך הסיפור מתרחש רצח. מרסו רצח אדם. למה הוא עשה זאת? מרסו מתחיל תהליכים משפטיים וככל שהעלילה מתקדמת אנחנו מגלים שמרסו נשפט בחומרה על כך שהיה אפאתי למות אמו יותר מאשר העובדה שרצח אדם. בתחילה מאשימים אותו ברצח מתוכנן, רצח אדם. מאוחר יותר, לאור השתלשלות האירועים הם מאשימים אותו על קהות הרגש שלו, על הבורות בעניין גלה של אמו, את השחייה בים, את הזמן שבילה בחברתה של בחורה, את הקולנוע. המשפט העיק עליו, שעממם אותו, הוא מאס מהר מתנועות הידיים של הנוכחים באולם, מהשאלות והתשובות. הם האשימו אותו על כך שלא הביע חרטה על פשעו הנתעב. האשימו אותו ואמרו שאין לו נפש וכל מה שאנושי ומוסרי סגור בפניו, הוא נידון לעונש מוות בשם העם הצרפתי.
קאמי, בעזרת דמותו של מרסו, מסביר לנו על האבסורד. האבסורד שבחיים שהתגלו כמקטע אחד המחולק לאירועים ומעשים מכניים וחסרי משמעות שלבסוף יוביל לנקודה אחת בלבד והיא המוות. מרסו הגיע למסקנה שאין זה משנה אם ימות עכשיו או בעוד 20 שנה. מדובר באדם מנוכר וזר לעצמו, לסובבים אותו ולחיים. ספר שמעמיד אותנו הקוראים אל מול השאלות הנצחיות אותן שאלו לפני שנים רבות, ממשיכים לשאול כיום וימשיכו לשאול בעתיד, מהי תכלית החיים? מה תפקידי בעולם והאם באמת יש סיבה לחיות חיים שאת סופם אנחנו יודעים מראש.
ספר נהדר מרתק ומלנכולי מאוד, רוצו לקרוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
