קיץ 2014. קצת יותר משנה. חמאס משגר טילים על חלק נרחב של הארץ. גם על מדינת תל אביב.
ו.. לא.
לא ממש פחדתי. ידעתי שיש מקלט, וכיפת ברזל, ושיש לנו הרבה זמן יחסית להגיע למרחב המוגן. פיזית לא ממש פחדתי שיקרה כאן משהו. לא פחדתי מהמלחמה.
אבל היה לי קשה לעשות את השינוי הזה במוח. שיש חופש גדול, אבל צריך לפנות מקום במוח גם לצוק איתן. זה היה כל כך פתאומי. זה היה אמור להיות החופש שלי. ולא הבנתי איך החופש הגדול האהוב והמוכר הופך לשגרת אזעקות.
ואז נהייתי קצת פרנואיד. פרנואיד ולעתים קרובות פסימי.

מאז החופש, כל פעם שהתקרב אירוע טוב, אירוע שאני מחכה לו, מצאתי את עצמי חושב דברים כמו: מה אם ירד גשם ולא נוכל ללכת? מה אם הם יבטלו את ההופעה בגלל החרם על ישראל? אל תצפה יותר מדי לככה וככה כי זה לא עומד לקרות.. זה בטוח יתבטל.. מה אם אני אהיה חולה בדיוק ביום שבו..? וכן הלאה.
והחלטתי שאני לא מצפה יותר לכלום. כי אי אפשר לדעת מראש מה יקרה בחיים. אז ניסיתי להשתיק את ההתלהבות, לנסות לחרוג ממנהגי האהוב ולא לתכנן יותר מדי קדימה. לנסות לחיות את הרגע.
ובכן.
זה לא עבד ממש. חייתי במין לחץ. וזה לא עשה לי טוב. כן התבטלו לי כל מיני דברים שציפיתי להם, אבל גם נהניתי מאוד בדברים שכן קרו. והייתה שנה בסדר בינתיים. אבל היה לי במשך הרבה מאוד זמן פחד בפנים. פחד שהדחקתי.
לא יודע אם זה קשור לאותו קיץ או לא, אבל מאז שכן בתוכי פחד קטנטן ונורא. אי אפשר להסביר אותו.

בהגל החמישי העולם שאנחנו מכירים מתמוטט. כן, זה הרבה יותר גרוע מרקטות. פלישת חייזרים. הרעיון בבסיסו נשמע מאוד ילדותי ומופרך. לא מקורי.
אבל האמת שהוא כל כך מושך ומרתק בספר הזה שכבר אין לי מושג מה חשבתי לעצמי.
קאסי, נערה רגילה בארצות הברית, מוצאת את עצמה לבד בגל החמישי (החייזרים תוקפים את כדור הארץ בגלים. כל גל הוא דרך מזוויעה אחרת לדלל את האוכלוסיה האנושית) באמצע הדרכים. לבד.
ומה שהיא עוברת כל כך מזוויע ובאותו זמן מדהים, והכל פתאומי כל כך.
אבל היא רק חלק קטן מהסיפור הגדול.
ויש המון חלקים בסיפור הזה. המון דמויות. המון צדדים שונים במערכה. כן כן, גם חייזרים.
אני לא רוצה לפרט יותר מדי כי זה יהרוס את אלמנט ההפתעה שכל כך אהבתי בספר הזה, אבל אני יכול להגיד שמי שעומד לקרוא את הספר הזה עומד לעצור את הנשימה הרבה מאוד פעמים.
הוא כתוב טוב מאוד, העלילה סוחפת, ומאוד קל להתחבר אליו. לצערי הרב גם קל לשנוא אותו.

חטפתי כל כך הרבה סטירות מהספר הזה, ונהניתי בזמן שחטפתי אותן.
בעוד שבחיים האמיתיים קשה לי מאוד עם שינויים, בספר הזה מאוד אהבתי את השינויים.
אפשר להגיד שהוא עזר לי לקחת את החיים בפרופורציות.
אז כן, כללית החליטו לשבות בדיוק ביום שבו התור לאורתודנט שחיכיתי לו כבר חודשיים. כן, בדיוק בשנה הזאת כיתות ט' לא טסים לצרפת. וכן, היית חולה בדיוק בתקופה שבה היית אמור ללמוד למבחן גורלי במגן דוד אדום ויצא לך גרוע.
לא הכל הסתדר כמו שקיווית. ולא היה קל השנה.

אבל יש דברים הרבה יותר גרועים!
העולם שלנו לא מתמוטט, חייזרים לא תוקפים אותנו ולפי מיטב ידיעתי אני לא תקוע בלי המשפחה ובלי אף אחד באמצע יער דומם ובו אורבים רוצחים.
תודה "הגל החמישי", תודה.
ותודה לאור שבזכותו קראתי את זה.

אני אוהב את אח שלי.
אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו.
וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים).
כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי.

אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם.
אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס.
הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה.
אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק.
למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים.
אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד.

היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'.
ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע.
דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים?

אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר.
ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה בגלל זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי.
לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים.
לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית.
אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות.

הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים.
נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם.
למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר.
הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם.
והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו.

החיים הם דבר לא צפוי.
החיים הם דבר נורא.
אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

קארמה- "מושג פילוסופי שמקורו בדתות הודיות, שמתאר מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה. זהו סך כל מעשיו של האדם - בעבר, בהווה ובעתיד. השפעתם המצטברת של המעשים משפיעה באופן ישיר על המציאות ומכך משתמעת אחריותו האישית של כל אחד על חייו." (ויקיפדיה)

אז ככה- תמיד הייתי ילד של קארמה.
מאז שאני זוכר את עצמי, אני חושב לעצמי בראש על כל מיני דברים שעשיתי לאחרונה, וכל מיני דברים שקרו לי לאחרונה, מקשר ביניהם, אומר לעצמי מה כדאי לי לעשות יותר ומה אסור לי לעשות..
למשל: לאכול מגנום לבן ולשיר שיר מסויים (אני לא הולך להגיד איזה ^^) באותו זמן יגרום לי להיות חולה יום למחרת. לא לאכול יותר מדי ממה שאסור, לעזור לככה וככה ילדים בשיעורי בית יביא לי ציונים טובים, מלא דברים מטורפים כאלה. לא אמונות תפלות, אלה יותר.. מעשים לעולם שיביאו לי תוצאות כלשהן. כל בחירה גורלית. אני לא מאמין במזל.

פינג היא שפחה. היא לא יודעת שקוראים לה פינג, או בת כמה היא, או.. מה יש בעולם שמחוץ לארמון הקיסר.
עד שאחד הדרקונים שבו היא מטפלת מתנהג מוזר ומתחיל לתקשר איתה באופן על טבעי. יום תמים אחד הוא אומר לה לקחת את האבן הסגלגלה שמוחבאת בצד האסם ולצאת איתו למסע ארוך אל האוקיינוס.
פינג יודעת שהמסע הולך להיות קשה ומפחיד, במיוחד לאחר שגדלה בחדר אחד צפוף במשך 11 השנים שבהן היא חיה.
אבל היא בוחרת לעזור לדרקון (ששמו דאנזה) ועולה על גבו עם שום ציוד מלבד אבן מוזרה ועכברוש מחמד. והמעשה הזה כל כך אמיץ מבחינתי, אמיץ אבל.. לא חכם במיוחד. אבל אמיץ. בהחלט אמיץ. היא עוזבת הכל רק כי דרקון שמתקשר איתה במוח אומר לה שהיא נבחרה להביא את האבן הקסומה אל האוקיינוס הגדול. דרך אגב- היא לא יודעת מה זה אוקיינוס.

במהלך הספר טועמים מאווירת סין העתיקה, ממנהגים עתיקים, אמונות עתיקות, אפשר ממש לדמיין את הנופים שאותם עוברים פינג ודאנזה בדרך אל האוקיינוס.
יש קטעים קצת לא הגיוניים ומוזרים (נהגת הספינה שלהן/החתול שלה הופכת למכשף שמנסה משום מה לגנוב את האבן, כוחות קסומים שמגיעים משום מקום.. דמויות לא קשורות..).
אבל בכללי נחמד, המסע הזה.
הבעיה הגדולה (מאוד) מגיעה בסוף. ואני מרשה לעצמי לפרט על הסוף כי אני מניח שאף אחד מהקוראים לא בדיוק מתכוון לקרוא את הספר (הוא מיועד יותר לילדי יסודי, למען האמת 0___0)

השניים מגיעים אל האוקיינוס. סוף כל סוף.
ופתאום.. "הממ.. פינג. אני מעופף לי עכשיו אל עולם מקביל ואסור לך לבוא. אה, נ.ב- האבן הזאת הייתה כל הזמן הזה בעצם ביצה שלי, אוי, היא בוקעת עכשיו? תטפלי בו, טוב? מאמין בך. ביוש".
למה זה מגיע לפינג? למה?
היא עזרה לדרקון הארור כל הדרך בשביל להיות.. אמא של דרקון קטן? לא! היא רצתה לגלות עולם, לצאת לחופשי! אז כן, היא התחייבה על הדרך לעשות מעשה טוב וללוות את דאנזה, אבל לא לחיות ככה את שארית חייה. והקטע הוא שהיא מקבלת את זה באדישות. כמו רוב הספר הזה. "היי. יש כזה דבר כשפים? מגניב" "דרקון מתקשר איתי בראש. יאי לי".
חבל, כנראה שהעולם לא פועל לפי קארמה למרות הכל.

לא מומלץ כל כך לקרוא את הספר. הוא יותר בשביל להעביר את הזמן בעת מצוקת ספרים, ורציתי להבהיר לכם את זה, קוראים סימניה. שלא תפלו בפח, כמו שפינג נפלה.

יש המון רבי מכר לנוער שפופולריים בזמן האחרון.
יש המון ספרים שאני מחכה לקרוא כבר חודשים.
אבל הספר הזה הגיע אליי באופן קצת יותר מיוחד. כלומר, זה לא שתכננתי מראש לקרוא אותו.
אי שם, בשלהי אוגוסט החם, בכנס נוער קורא (ששם, דרך אגב, זכיתי למפגש קצרצר עם כמה אנשים מהאתר), זכיתי בקבלת ספר חינם.
המדפים היו מלאי ספרים, מכול הסוגים. הכול שם היה פשוט מוצף.
ואני החלטתי לי בתמימות לקחת את ארמון חצות. לא הכרתי אותו מלפני זה, לא קראתי עליו ביקורות בסימניה, או משהו בסגנון, ככה שכשבחרתי אותו זה היה אך ורק בגללו.
ואני לא מתחרט שבחרתי אותו.

אני חצי הודי. סבא וסבתא שלי הודים, וגם הרבה מהמשפחה שלי נולדו שם. זה דבר די מיוחד בארץ, וכשאני מספר את זה לאנשים רובם מתלהבים או מצחקקים.
בגלל זה, כשראיתי שהספר מתרחש בהודו, חייכתי לעצמי.
במהלך הקריאה למדתי המון על התרבות ההודית. על אמונות טפלות, טקסים, ובכללי, ראיית העולם ההודית בתקופת המשטר הבריטי.
זה היה מאוד נחמד, ושונה. בעיקר שונה.
וכשאני אומר שונה אני מתכוון לשמות מיוחדים יותר (אריאמי, רושאן, ג'ווהל..), אווירה מיוחדת יותר, וכול מנהגים שונים ומגוונים.
זה בהחלט הוסיף לחוויה.

אז לספר עצמו.
חבורה של כמה נערים ונערות מבית יתומים הודי, יוצאים למסע בעקבות הצדק, האמת, ומתוך הרצון להגן על חבר בחבורה.
הם מאוד תמימים, אמיתיים, ונחושים.
בלי אינטרסיים אישיים, בלי תככנות או שקרים (לפחות לאורך רוב הדרך), רק הם עצמם והלב שלהם.
כן, יכול להיות שזה קצת קיטשי מדי, ומזכיר מדי פעם את "חבורת כוח המוח" ודברים מהסוג הזה שהייתי קורא ביסודי.
אבל זה מאוד יפה. וטהור.
אבל הנערים לא מבינים עד כמה עמוקה הצרה שהם מסתבכים בה, היא אפילו על טבעית, ואולי קצת גדולה עליהם.
אבל לא נראית אפילו לא לרגע אחד טיפת ייאוש.
אתם כבר מצליחים לזהות את ה"האפי אנד" שמגיע בסוף?

הכתיבה של רואיס סאפון מדהימה.
דימויים מקסימים, תיאורים יוצאי דופן וזרימה לאורך כול הספר.
פשוט כיף להעביר איתו את הזמן.
הספר מתאר מסע לאורך הזמן, הרבה תפניות ושינויים, ולפעמים אפילו קצת קשה לעקוב.
הוא סוג של ספר מתח, אבל אני חייב להודות שהוא הרבה יותר קליל.
יש בו אווירה חמימה ונעימה, כזאת שאי אפשר להסביר במילים.

כוכב אחד יורד על כמה קטעים די מרוחים, דמויות קצת שטחיות וחוסר הגיון בחלק מהקטעים.

ספר טוב מאוד בכללי.
לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא, אמיתי מאוד, נוקב, ופשוט כיף לקרוא אותו כשרוצים קצת להתרענן או להעביר את הזמן.
מומלץ לקרוא.

למה בחרתי בספר הזה מההתחלה בכלל?

כנראה שבגלל השם שיצא לו. בגלל שזה נכתב על ידי ג'ון גרין שנחשב לאגדי.
בגלל שאם את 'אשמת הכוכבים' אני לא מתכנן לקרוא אני יכול "להתנחם" בזה.
אין משהו מיוחד בכריכה. היא פשוטה, יבשה. גם התקציר יבש. לא מוזכרים בו כמעט פרטים, ורמת הסקרנות שהוא מצליח לעורר אפסית.
אבל קניתי אותו, בכל זאת. כי הסתמכתי אך ורק על דעות השאר, דבר שאני לא אעשה יותר בחיים.
התכוננתי למשהו מיוחד. טוב, זה באמת ספר מיוחד, אי אפשר להגיד שלא. אבל לא מיוחד באופן שחשבתי שהוא יהיה.
לא יודע איך להסביר את זה. פתחתי את הספר והתכוננתי לסיפור אחר לגמרי.

אני לא הולך לספר על העלילה לפרטי פרטים, כי היא באמת קצת מסובכת.
אבל בכלליות- לא הגיוני.
מיילס, נער לא מצליח חברתית במיוחד, מחליט להתחיל חיים חדשים בפנימייה. עד לכאן- הגיוני.
אבל כשעל הרגע שהוא מגיע הוא מתחיל לשתות אלכוהול ולעשן כאילו הוא רגיל לזה כול החיים שלו, התחלתי להתעצבן.
הוא כול כך רכרוכי. הוא נגרר לחלוטין וגרין גורם לזה להיראות כאילו הוא פשוט נועז.
האדישות שבה הוא מתייחס לכול העולם החדש הזה שנפתח בפניו, המתיחות, המיניות, ופשוט הכול, מאוד מרגיזה. כאילו הוא תמיד היה ככה. אבל הוא לא.
הייתי רוצה לדעת יותר על העבר שלו, אבל הוא פשוט נשאר חסר חשיבות. אפילו את השם שלו לקח לי כמה רגעים לזכור.
המפקד- הכינוי הזה שלו, החשיבות שלו למתיחות והתכנון לפרטי פרטים, היריבות מול העשירים, כולו פשוט ילדותי. שוב פעם- אין למה להתחבר.
שאר החבורה, הם באמת נראים לי כמו עוד סתם דמויות ברקע, אולי חוץ מלארה שגרמה לי להעלות חיוך מדי פעם.
אפילו אלסקה, מרכז הרגשות של הספר, הנערה המתפלספת השווה, המפולפלת אבל חמודה, גרמה לי רק לגלגול עיניים וכאב ראש.
היא הייתה מאוד לא ברורה.

העלילה עוקבת אחרי המסע של מיילס במקום הלימודים החדש.
החיים בפנימיה, הלימודים המורכבים, ההתנסויות החדשות, החברים החדשים, והמחשבות שלא מפסיקות על אלסקה.
מה שכן אהבתי בספר, אם אתם חייבים לדעת למה נתתי לו 3 כוכבים, זה ההרגשה החמימה. הוא כול כך פשוט. הכתיבה הטובה לא מנסה להיות מרשימה יותר מדי, העלילה הולכת חלק ומהר. זה באמת ספר, עד כמה שהוא עמוק ומורכב, שאפשר לסיים בפרק זמן קצר ולשכוח ממנו בין שאר הספרים האחרים.

הוא אמור להיות בעל עמוד שדרה. אני פשוט יודע את זה. העלילה חזקה מאוד. היא מתמקדת במבט, נקודות שונות של ראיית הקיום שלנו, ובו בזמן בחוויות נעורים נפוצות.
אבל משום מה, הוא לא הצליח לעורר אצלי יותר מדי, והשאיר לי טעם יבש בפה. אין לי יותר מדי מה להגיד עליו, אבל הוא מיוחד. בזה אני בטוח. הוא עורר אצלי הרבה שאלות, ונתן השראה. כנראה שאני לא יכול להוציא ממנו בכוח יותר מזה.

זה ספר שונה. הוא מין עוף מוזר בחבורת רבי המכר.
אם אתם מאלה שנוטים להתחבר עם העוף המוזר, או שאתם בעצמכם כאלה,
תקראו את זה.
רוב הסיכויים שתהינו.

אגדה.
אני מביט בכריכה, קורא את התקציר, משחזר בראש את האירועים המרכזיים שקרו בספר שרק הרגע סיימתי לקרוא.
בהתחלה אני לא מודה בזה, אבל לאט לאט אני מבין שאני מנסה לחפש משהו מיוחד, יוצא דופן, בספר הזה.
משהו שאני אוכל להגיד עליו- זה היה החלק שממש אהבתי בספר הזה. את המשפט הזה אני לא אשכח. הסיטואציה הזאת מחרידה.
אבל לצערי, אני לא מוצא משהו כזה.
ויש הרבה מקרים לא שגרתיים בספר הזה, כמובן. לא אמרתי שלא.
חקירות, מרדפים, רצח, הפגנות, עושר מול עוני, קפיצה מגג לגג, עולם עתידני ונורא. אבל בין כול זה לא הצלחתי למצוא אפילו טיפה קטנה של ייחוד. ומה החיסרון בזה? רוב הסיכויים שאם אני לא אקרא בקרוב את הספר השני שרק יצא, הספר הזה פשוט יתפוגג מהראש שלי. אני אשכח ממנו, ולא יהיה לי ממש על מה לחשוב מתוכו, על מה להרהר. יש חוסר מקוריות כללי.
ועל זה יורדת חצי נקודה בדירוג.

החצי השני יורד על הדמיון המחליא לסדרת משחקי הרעב.
דיי, נער צעיר שהגיע ממעמקי שכונות העוני, מתבלט מעל כולם ו"גובר" על השלטון הנוקשה, מתחכם. מראה לעם שהשלטון לא כול כך חזק כמו שהוא נראה.
מוכר מאיפה שהוא? קטניס שמגיעה ממחוז 12 הנידח ומשנה את חוקי המשחק?
העולם בו מתרחש סיפורנו- ארצות הברית העתידנית. עוני גדול ברחבי העם, וקבוצת אוכלוסייה קטנה שנמצאת הרבה מעל כולם. מבחינת טכנולוגיה, מגורים, שגרה.
וההשוואה כבר התבצעה בראש שלכם, תנו לי לנחש.
ויש עוד הרבה נקודות לדמיון. השליט, המבחנים.. אבל אחרי הכול, כולנו רוצים לשמוע לפעמים בעיקר את הדברים הטובים.

יש למרי לו כישרון. היא כותבת מדהים. זה ברור כבר מהעמוד הראשון.
האופן שבו היא מתארת את הנוף הרחב מנקודות שונות בעיר, האופן שבו היא מעבירה את המחשבות המתרוצצות במוחות הגיבורים שלנו למילים על הדף.
אפילו הזיכרונות הקצרצרים מהילדות ששני הגיבורים נוהגים להיזכר בהם.
היה כיף לקרוא את הספר הזה רוב הזמן, בלי קשר לעלילה.

יש לי נטייה לאהוב את הדמויות שהרוב לא יאהבו.
למשל, אני בטוח שרוב מי שקרא את סדרת "הארי פוטר" יאהב במיוחד את הארי, הרמיוני, או רון. אני אישית תמיד הכי אהבתי את נוויל.
ובסיפורנו הנוכחי, אגדה, לא יכולתי שלא להתחבר ליכולת המדויקת של יוני לחשב דברים בראש. לחשוב על ההשלכות של המעשים, לשים לב לדברים הכי קטנים, לפעול בזריזות אבל לשקול כול צעד.
יש בה משהו אלגנטי וקטלני, לפחות בחצי הראשון של הספר. היא חיה בבועה, בטופ של הטופ של הרפובליקה.
וזה כול כך כיף לראות את הבועה הזאת מתנפצת לה בפרצוף. לראות אותה מגלה אנושיות.
יוני היא אחת הדמויות המורכבות ביותר שקראתי עליהן, ולנסות לפענח אותה ואת המעשים שלה היה נחמד.
אבל אני עדיין חושב שדיי הרס אותה. (^^)

לסיכום,
היו קטעים לא מובנים בספר. היו קטעים מסתוריים מדי.
מצד שני, היו קטעים שגרמו לי לחייך, שגרמו לי לרצות להמשיך.
אז נכון, הספר הזה הוא לא תגלית מדהימה שאני אזכור לכול חיי.
עלילה די מוכרת, של שתי דמויות מעולמות שונים, שנפגשות בדרך הכי לא צפויה.
אהבתי את קטעי האקשן, האסטרטגיה.
אם אני אתחיל לספר על כול הדמויות זה לא יגמר בחיים, אבל באמת מסתתר שם עולם מורכב, שחשבו עליו לפרטי פרטים.
אבל יש משהו אכזרי מדי בעלילה הזאת. לא אנושי מספיק בשביל שאני אוכל להאמין לו.

ספר נחמד. שווה את הקריאה, אבל לא מיצה את עצמו.
כאן נגמרת הביקורת,
אדון החתולים, פולו.

לחץ חברתי. אתם בטח חושבים לעצמכם שאני עומד לכתוב על הנושא, אבל לא. רק רציתי להגיד, לפני הביקורת, שלחץ חברתי הוא מה שגרם לי לקנות את הספר.
לא פעם ולא פעמיים עברתי בחנות הספרים ועיינתי בו, כשהוא עוד רק יצא בארץ. והוא ממש לא עשה עלי רושם.
כמה חודשים אחר כך, החלו להופיע ביקורות משבחות באתר. הספר צבר פופולריות. אפילו בכיתה חסרת הקוראים שלי החלו לדבר על הספר החדש והמשונה הזה.
במהירות שיא, הספר נכנס לרשימות רבי המכר של 2013, ושמעתי עליו יותר ויותר.
שלשום, כשהתלבטתי איזה ספרים לקחת במסגרת המבצע (שאפשר לי לקחת שני ספרים בחינם), השתחל לו לקופה "13 סיבות". נשברתי, אני מודה.
אם אתם שואלים את עצמכם מה מצאתי בו רע עוד לפני שקראתי אותו- הכתיבה, שהספקתי להבחין בה כבר מהעמוד הראשון, הרעיון שמנסה לשקף את הנוער של היום, אבל פשוט לא מצליח, והרעש שסביב הספר פשוט עצבן אותי. כאילו אנשים שמעו את המילה "התאבדות" וראו כריכה בשחור לבן והחליטו מראש שזה מרגש ועצוב, לא משנה מה כתוב בפנים.

אני לא הולך לתקצר לכם את העלילה באופן מדהים, כי היא פשוט מובנת מאליו לרובכם- נערה מתאבדת, רגע לפני שהיא עושה את זה היא מקליטה שבע קלטות, שבהן מתוארת הדרך שעברה עד להחלטת ההתאבדות, האנשים המעורבים, הסיבות, איך הכול התחיל, מי עשה מה, וכו. לאנשים המעורבים בסיפור היא שלחה את הקלטות. כלומר, היא שלחה לאיש הראשון המעורב בסיפור את חבילת הקלטות, והוא העביר אותה הלאה.
אז רעיון- יש. ונראה שמהרגע שג'יי היקר הגיע לרעיון טוב, (וזה רעיון טוב, אני לא אומר אחרת), הוא החליט שהוא סיים את מלאכתו וכתב בחוסר סבלנות את הספר.
מה שאני מנסה להגיד.. אין מבנה. יש רק תוכן.
הפתיחה מאוד לא מצאה חן בעיני, שזרקו אותנו, הקוראים, הישר אל תוך המים העמוקים. אין לנו כמעט רקע על הדמויות. כול הדמויות, אולי חוץ מהאנה, גיבורת הסיפור, מאוד שטחיות. הן משחקות את התפקיד הקטן שלהן בעלילה סביב האנה. משחקות את התפקיד ולא יותר.
לדוגמא- קליי, משחק את הבחור הרגיש שמתגעגע כול כך להאנה, ובוכה בלילה בקיטשיות. ברצינות? לא בכית כשגילית שהיא התאבדה, נכון? אז כשהיא מתחילה לדבר עלייך בקלטות אתה כן? אני יכול להבין אותו, אבל זה כבר מוגזם. היה שלב שקיבלתי כאב ראש (ואני רציני) מהבכי שלו והייסורים הדרמטיים יתר על המידה.
הסיפור מורכב מעשרות דמויות, שטוחות, שפגעו, או לא פגעו, בהאנה מאז שהגיעה לעיר החדשה. הדמויות האלה, שרובן המוחלטת הם נערים ונערות, מוצגות באופן שלילי על ידי האנה. ובכללי- הן מוצגות באור שלילי על ידי הסופר.
ולמה אני טוען את זה?
כי מר אשר היקר, מצטער להגיד לך, אבל לא כול נער רוצה להכניס לנערה שהוא נתקל בה ידיים למקומות האלה, ולא כול נער רוצה בסך הכול התמזמזויות. ולא כול נערה מגיעה למסיבות רק בשביל הבנים השווים והאלכוהול. והנוער בספר הזה מוצג בדיוק ככה. כמעט כולם שם ככה, וזה פשוט לא הוגן. מה הפלא שהאנה סובלת כול כך בחברה כזאת?
ואני לא אומר שכולנו טהורים ותמימים, אני יודע מה התופעה הזאת, של לגעת. מדי פעם אני רואה בנים שהולכים עם בנות במסדרון, ובמקום להניח עליהן את היד על בכתף (שגם זה לא ממש בסדר בלי האישור שלהן) הם מניחים אותה על המותן ומטה, כאילו הן הרכוש שלהם.

האנה יוצאת מכול הסיפור מאוד חלשה, מבחינת אופי, מבחינה נפשית.
זה גם לא ממש הגיוני שהאנשים באמת יעבירו ביניהם את הקלטות, או שהיא תחליט לשלוח אחת למורה בבית הספר שלה, שבמקרה הוא גם יועץ. אז בכלליות, הספר הזה לא היה אלא עוד ספר נחמד להעביר איתו את סוף השבוע. ולהגיד עליו "נחמד" זאת עוד מחמאה. יש בספר קטעים טובים, אפילו טובים מאוד. אבל שוב- זמן התרחשות העלילה הוא פחות מיום שלם, מאוד קשה להתחבר לדמויות, אפילו להאנה, שאמורה להיות הדמות שאנחנו נרצה לחבק ולהציל. לא. אשר לא גרם לי לרצות לחבק את האנה, מצטער להגיד.
אז מה כן יצא טוב מהספר הזה? הוא העלה לי הרבה זיכרונות. עם כול עניין הרכילות, שמועות, כול הדבר הזה.
זה גרם לי לתהות הרבה. וכשקראתי בספר על תסמינים של לפני התאבדות גיליתי שמישהי שאני מכיר התנהגה בדיוק ככה. מישהי שאני מנסה להדחיק, אבל מדי פעם לא מצליח.
נקרא לה.. תמר. כי יש באתר הזה נערים שאני מכיר במציאות, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להביך את הילדה.
תמר הייתה שכנה שלי עד לא מזמן. למדנו באותה שכבה ביסודי, והיינו החברים הכי טובים לכמה שנים. הלכתי אליה, היא הלכה אליי. היינו בכול מקום אפשרי. הלכנו לחוגים ביחד, שיחקנו עם הכלבים, הלכנו לגנים ציבוריים, סרטים, קניונים, מה לא? כשאני נזכר בה, הרבה זיכרונות מציפים אותי. אני זוכר שתכננו להקים להקה כשנהיה גדולים, הרבה דברים משותפים, בקיצור.
יום אחד, החלטתי לנתק את הקשר. אני כבר אפילו לא זוכר למה, וזה ממש כואב לי. היא הייתה מתקשרת, כול יום, באותה השעה. וכול יום הייתי ממציא לה תירוץ על למה אני לא יכול להיפגש איתה, למה אני לא יכול לדבר. בשלב מסוים כבר לא עניתי לשיחות, ובשלב מסוים היא כבר לא התקשרה.
אני לא מבין איך לא שמתי לב עד כמה עצובה היא הייתה נראית בבית ספר.
בכיתה ו', השנה האחרונה בה למדנו יחד, היא התחילה לא להגיע לבית ספר. וזה דבר חריג ביסודי.
הגיעה אלינו השמועה, שאחר כך התבררה כנכונה, שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון. והציונים שלה ירדו, היא התדרדרה, כבר לא היה אכפת לה מעצמה, לפי איך שזה היה נראה.
אני הבטתי עליה מהצד, ושתקתי. עד היום אני מצטער שלא עשיתי כלום.
למי שתוהה, היום היא לומדת בכיתה טיפולית, והיא מתחילה לחזור למסלול. לא קרה שום דבר טראגי במיוחד.
ואולי זה נראה לכם כמו עוד סתם מקרה קטן, אבל זה מאוד השפיע עליי. והספר הזה החזיר אותי לזה.

לסיכום, הספר לא כתוב הכי טוב שאפשר, אבל הרעיון עמוק, וטוב. כנראה שאני בין הבודדים שלא התחברו.
העלילה די חוזרת על עצמה, האנה מתאהבת- אנה נפגעת, האנה בוטחת- האנה נפגעת. נמאס. בשלב מסוים זה כבר מפסיק להיות ראליסטי.
אז קדימה. סכלו אותי באבנים, תגידו לי למה אני לא צודק. אני רוצה לשמוע ממכם, באמת. אבל אתם יכולים לפחות לפרגן על זה שהבעתי את דעתי באופן מסודר ;)
ומעכשיו, ככה הבטחתי לעצמי, אני הולך להשגיח טוב טוב על כול מי שסביבי, כי אולי אחד מהם.. שוקל. ואני יכול לעצור אותו.

בחיים תוכלו להיתקל בהרבה דברים בפעם השנייה, אני בטוח שכבר נתקלתם.
ללכת לאותה מסעדה בפעם השנייה, להיות באותו מלון בפעם השנייה, לחזור ללימודים בפעם השנייה, להרבה דברים יש פעם שנייה.
ורובנו לא יכולים להימנע מהשוואה קטנה שאנחנו עורכים בראש, לפעמים גם בלי לשים לב. שוקלים מתי היה יותר טוב, אם היה שווה לעשות את זה בפעם השנייה.
ימים ספורים אחרי שסיימתי לקרוא את "יצורים יפהפיים", ועוד הייתי בהתרגשות ובתחושות המדהימות שהוא עורר אצלי, יצא לאור הספר השני בסדרה. "אפלה יפהפייה".
קניתי אותו בהתלהבות. הסקרנות מהספר הקודם, הרצון לקרוא עוד מהכתיבה הנפלאה של "יצורים יפהפיים", עוד נשארו בי.

עלילת הספר השני בסדרה, מספרת על המסע שעובר איתן, בשביל להחזיר חזרה את לינה, אהובתו שנמצאת בדיכאון ובלבול נפשי, ומחליטה לעבור לצד האפל (כבר קיטשי מדי, לא?).
בדרך הוא מגלה על עצמו ועל המשפחה שלו דברים חדשים, ובכלל, מבין לעומק מהו עולם המלחשים שאליו נחשף לאחרונה.
בבסיס, זה אמור להיות ספר בסדר. חשבתי לעצמי שהולכת להיות נפילה קטנה מהספר הראשון, וזה טבעי.
אבל ככול שהתקדמתי יותר בעלילה, עוד עמוד, ועוד אחד, זה נהיה יותר ויותר נורא.
איתן כול כך.. קנאי! בתחילת הספר, הוא עוד לא יודע שלינה בסכנה של ממש, אלא רק מבין שהיא מתחילה להסתובב עם בחור חדש שמגיע לעיירה.
משולש האהבה הזה היה פשוט סתמי. לא חשוב. היה אפשר לוותר עליו בקלות. איתן התמים, כהרגלו, הולך מכות ביריד עם הבחור שאיתו לינה מסתובבת, ג'ון בריד.
והפלא ופלא- ג'ון מכסח אותו במהירות, ואיתן מנסה להילחם על טיפת האגו שנשארה לו. לא עובד. איתן מאבד את לינה במהירות, והיא מתחילה להראות סימנים של מלחשת אפלה. קעקועים שחורים על הזרועות, ועיניים צהובות.

אז ככה מתחיל הספר. בהמשך הוא מבין שלינה בסכנה, שהאמא המרושעת שלה מתכננת לנצל את לינה ולגרום לה להחליט להפוך לאפלה. בגלל הקללה שיש על משפחת דוקיין, המשפחה של לינה, אם היא תחליט להיהפך לאפלה, כול המוארים במשפחה שלה ימותו. אם היא תחליט להיות מוארת, כול האפלים במשפחה שלה ימותו.
כבר מהתיאור הזה ברור שלינה הולכת להישאר חצויה. באמצע. חצי חצי. כול כך צפוי.
כי הרי הכותבות המהוללות שלנו, לא יתנו לכול הדמויות הרעות למות, וגם לא ייתנו לכול המשפחה הקרובה של לינה למות.

במסע במנהרות הקסומות, כבר התחלתי לאבד את קו העלילה. הקריאה הייתה איטית ומייגעת.
ושלא תבינו אותי לא נכון, הכתיבה טובה בדיוק כמו הכתיבה של הספר הקודם. אבל העלילה.. חסרת פואנטה. לחלוטין.
יותר מדי מושגים חדשים, יותר מדי תגליות חדשות באותו הזמן, קווי עלילה שלא מתנגשים, קרובי משפחה שמתגלים, זימון אנשים מתים..וואו. מאז "ניקולס פלמל בן האלמוות" לא נתקלתי בעלילה כול כך מסורבלת.
אין זרימה. לפעמים נראה שהדמויות תקועות במקום, והן לא הולכות להתקדם בזמן בקרוב.
הספר מרוח, יש עשרות עמודים שאפשר, לא, לא אפשר, צריך, לוותר עליהם. חמש מאות עמודים, זה לא היה צריך להגיע למספר כזה.

בקשר לדמויות- איתן, שבספר הקודם היה חביב, הפך לנורא. הוא נסחף לגמרי עם תכנית ה"להציל את לינה" שלו. אני מבין שהוא מטורף עליה, אבל ברצינות? להתמודד עם יצורים אפלים ולהיכנס למבוך ענק וקסום, זה לא נראה לי כמו משהו שבן אדם הגיוני היה עושה.
הוא נהיה הפכפך מאוד. מצד אחד, כשהוא נזכר בריח הרוזמרין של לינה שלו, הוא מתחיל לבכות, אבל כש (ספויילר) החבר הכי טוב שלו, לינק, הופך לאינקובוס (יצור לילה אפל ופראי) הוא אומר לו, ואני מצטט: "יהיה בסדר, אחי". באמת?
לינה, שכמעט לא שומעים ממנה רוב הספר, אפילו שהעלילה היא עלייה, מוזרה. פשוט מוזרה. אני מבין שעובר עליה משבר זהות לא קל, אבל היא הופכת למגעילה.
הדמויות הרעות בספר פשוט פתטיות, הדמויות הטובות תמימות. וכשמשלבים את שניבם, נוצר אמצע, לינה. פתטית ותמימה.

לקראת הסוף כבר לא הצלחתי כמעט לקרוא, והכרחתי את עצמי להמשיך מילה ועוד מילה. הסוף היה קצת יותר טוב משאר הספר, אני חייב להודות. אבל עדיין, כשהדמות הרעה והביצ'ית של הספר מחליטה לעזור לטובים כי היא רוצה להציל את לינה ויש להם מטרה משותפת, זה כבר עבר את הגבול שלי. היא בוכה משטויות, מתרפקת על לינק, אבל לפחות יש לה אופי.

לסיכום, לא טוב. פשוט לא טוב. אני גאה להיות הראשון שקוטל אותו. עצוב שהנפילה מהספר הראשון לשני כול כך חדה.
כול מה שהסביבה שלי אמרה לי עליו, כול החסרונות שלא ראיתי בראשון, נחשפים כאן.
אני כבר לא כול כך בטוח שאני אלך לקרוא את השלישי.
לוסיל, החתולה שמתגלה כלא כול כך תמימה, היא בהחלט הדמות הכי טובה בספר. ;)

יש אירועים בחיים שמבגרים אותך.
זה יכול להיות מוות. זה יכול להיות צפייה באירוע. זאת יכולה להיות התובנה.
בשבילי, קריאת הספר הזה אומרת המון. קריאת הספר ביגרה אותי. אני מביט בו עכשיו, ולא מבין איך ספר אחד בודד יכול
לשנות בי כול כך הרבה.
שני גורמים עיקריים גרמו לי לשלוף אותו מהמדף בחנות. לשאול את המוכר אם יש אותו.
הראשון הוא מלחמת העולם השנייה. השואה. בשנתיים האחרונות, כשהיסטוריה (בעיקר של מדינות אירופה) הופכת למסקרנת יותר ויותר בעיניי, לא יכולתי להתעלם מהאירוע ששינה את פני אירופה ואת פני העולם.
וזה לא שהתעלמתי מהמלחמה מקודם. ממש לא. יש לי סבא ניצול שואה, ועשיתי איתו מספיק ראיונות מכדי שאני אוכל לנסות בכלל להתעלם. פשוט קיבלתי מסקנות שונות על השואה, נקודות מבט שונות.
הגורם השני הוא הקרבה שמתחילה להתעורר אצלי לספרים כבדים יותר. עד השנה, לא הייתי מוכן בכלל לשמוע על ספרים מציאותיים.
העדפתי לחבק חזק את עולם הפנטזיה המוכר, ולהדחיק ספרים כאלה.

"גנבת הספרים". לא היה לי מושג למה אני נכנס כשפתחתי את העמוד הראשון.
הספר (אני בכלל לא בטוח שאני יכול לקרוא לזה ספר. זה יותר מספר), מספר על ליזל, נתחיל מזה.
ליזל היא מדהימה. עברה כול כך הרבה, ועדיין, התמימות שהיא מקרינה פשוט ממסה אותי.
ליזל מתגוררת ברחוב הימל, יש לה זוג הורים מיוחד מאוד. רוזה העצבנית, עם הקליפה החיצונית שמשדרת קשיחות והלב הגדול שבפנים, והאנס. האנס שעבר טראומה, שאותה הוא סוחב עוד ממלחמת העולם הראשונה.
אבל לא תמיד זה היה ככה.
הספר נפתח באירוע קורע לב, בו ליזל מאבדת אח, שמת משחפת, והאמא הביולוגית שלה מוסרת אותה למשפחה חדשה ולא מוכרת. אם הספר מתחיל ככה, אתם כבר יכולים לשער לאיזה רמות הוא יגיע בהמשך.

החיים ברחוב הימל לא פשוטים. אנשים עובדים קשה בשביל לממן את המשפחה, בשביל אוכל.
אבל לכמה רגעים, אפשר להתעלם מהאווירה הקודרת, ולצחקק מהיריקות של פראו על דלת הבית, הקללות הגסות שמוזכרות לפחות פעם אחת בכול משפט, ומהכנופיות בהן מבלה ליזל כבר מגיל קטן.
בספר אנחנו נחשפים לרוח ששכנה בגרמניה הנאצית באותה תקופה. פחד. זהירות. והמצב מתדרדר עוד יותר כשהמלחמה מתחילה.
כול משפחה מקבלת את המלחמה אחרת. הרבה מגויסים. יש חילוקי דעות באוויר.
וליזל התמימה קרועה באמצע.

ליזל עוברת הרבה. יותר מדי.
להחביא יהודי במרתף זה לא פשוט. לראות כול כך הרבה אנשים מתים סביבך זה לא פשוט. לחיות בתקופה הזאת זה לא פשוט.
אני מעריץ את ליזל, על האומץ שלה. היא כול כך אמיצה. אמיצה וחזקה.
כול דמות ודמות בעיירה השולית מולכינג ראויה להערצה.

אי אפשר להתעלם מהכתיבה המיוחדת של זוסאק. הוא כותב על נושא כול כך כבד, בצורה כול כך ישירה. ועוד מפיו של המוות.
התיאורים שלו מקסימים, והכתיבה סוחפת, מסקרנת.
אבל זאת לא סתם סקרנות רגילה, זה הגיע לרמה של.. תקווה. תקווה אמיתית בשביל דמות מספר. ואני מעריך אותו על זה.
הכתיבה המיוחדת הזאת, שילבה את כול האירועים, את כול התהליך הזה, ביחד. ביחד ליצירה אחת.
הכול ביחד, כולל הפנטזיות הקטנות של מקס היהודי, כולל הנגינה באקורדיון, כולל ההצלפות באמצע הרחוב. כולל הכול.
הכול ביחד יוצר את הספר. הספר שאני לא אשכח אף פעם.

גנבת הספרים.

"בכול לילה, אחרי שהרגיעה את עצמה מהסיוט שלה, חשה עד מהרה מרוצה מכך שהיא ערה ויכולה לקרוא.
"שנקרא כמה עמודים?" היה פאפא שואל אותה ,וליזל הייתה מהנהנת."