ביקורת ספרותית על מאדאם בובארי (תרגום חדש) מאת גוסטב פלובר
ספר מעולה

---

אל -Madam Bovary

אחרי שנים רבות סוף סוף נפגשנו. אני יודעת שאין ספור של מאמרים,ופרשנויות סובבים סביב דמותך,אבל החלטתי להתעלם מהם.
גברים ונשים מגיבים אחרת ושונה אליך ,ועוד יותר מכך נשים בגלאים שונים. אני מניחה שאישה צעירה בעשור ה-20-30 שלה תראה את גווני אישיותך והתנהגותך בשונה מהנשים המבוגרות יותר ובניסיונן בחייהן. האמת היא שאת דיי מבלבלת אותי באישיותך ובהתנהלותך.

אני עדיין מסוגלת למרות גילי המאוחר להבין ולחוש את רצונותייך וחלומותייך לרצות לתפוס בזוהרם ובממשותם של הכוכבים הרחוקים והכה זוהרים בשמים להעניק משמעות בחייך. אני מסוגלת להבין את השאלה שמנקרת לך כל הזמן מאחורי ראשך היפה: למה החיים פחות מעניינים ממה שציפית?! לכאורה על פני השטח ועל פני כל מוסכמות החברה יש לך הכל: בעל -רופא,מכובד בעיני-
הבריות,שמעריץ את האדמה שאת דורכת עליה ,בית בורגני וחיי חברה בורגניים .

ובכל זאת אָת מרגישה אכזבה .

אָת יודעת שבהשוואה לרגשות אחרים,דרמטיים יותר,אכזבה היא מין רגש מינורי. אין בו את להט הקנאה, עוצמת הזעם, והדחיפות של השנאה. האכזבה היא תחושה קטנה, מעורפלת ,חמקמקה שמתמקמת במרווחים הדקים בחיינו. היא לכאורה קטנטנה ובקושי נראית, ועדיין,היא פולשנית עד כדי כך שהיא מערערת את שלוות נפשנו ועולמינו מבלי שנבין למה ,מדוע והיכן ממוקם גבול ההיגיון למול הרגש.

האכזבה הזאת קיננה בך כמו רוח פרצים ולא נתנה לך מנוחה בחייך ליום אחד. רצית להיות שם ,בחיים האחרים. של החברה האחרת :הרוזנים,הנשים ששמלותיהן היפות מרשרשות על הרצפה, שובלי הבשמים הבאים אחריהן, בחדרים הכה יפים ומלאי העושר בחפצים, באוכל טוב,ברכילות ובגינוני חברה גבוליים שבין חיזורים תמימים לעגבנות הגוף. העולם הזה הוא נועד לך! לא בעולמו של בעלך הרופא הכפרי הבורגני הכה משמים ומשעמם ,מכוער,נלעג באכילתו ובשנתו .כל כך דהוי שאפשר למות ברגע זה מהעולם הזה .

החלומות שלך כל כך רומנטיים ושזורים בכמיהה למותרות.אָת יודעת בחושייך שסיפורי אהבה וחפצים יפים הן שתי תשוקותיך המשולבות יחדיו. החלומות שלך על אהבה זהים לחלומותיך על מותרות: שניהם יאפשרו לך לחיות את החיים הזוהרים של העשירים והאצילים ,את הנגיעה בכוכבים ההם הרחוקים שבשמיים.

אבל אֶמַה היקרה- לחיים יש אופי ועצמאות משלהם ,הם מתנהלים אחרת,גם אצל הרוזנים וגם לגביך. רודולף, האציל הפרובינציאלי שבו התאהבת עד כלות נשמתך וגופך,מה הוא ראה בך כשנפגשתם: "היא חמודה מאד! אמר בליבו...שיניים יפות, עיניים שחורות, כף רגל חיננית, וגיזרה של פריסאית. מאין צצה, לכל השדים? איפה הוא מצא אותה, הברנש המגושם הזה?...הוא נראה לי טיפש גמור. אין ספק שהיא התעייפה ממנו... המסכנה הקטנה! זו מתפהקת אחרי ההתעלסות כקרפיון אחרי שהוצא מן המים והונח על שולחן המטבח". הוא צדק אכן היית כבר במצב של קרפיון שהוצא מן המים והוא לא מת ולא חי-ונפלת לחיקו כפרי בשל.
אבל לאותה - אהבה הזאת שהפיצה זיקוקי- די-נור מסנוורים, אָת -כבר לא הבחנת מהי המציאות ומהם גבולותיה. דחקת ברודולף "המסכן" לברוח עמך ועם בתך לעולמות האחרים הרחוקים הזוהרים של איטליה. והוא המאהב קיבל רגליים קרות ונטש אותך .

וכי מה חשבת לעצמך שהאכזבה החמקמקה של חייך הבורגניים ישנו את צבען למענך ??

ועדיין החשבת את הרפתקת הרומן הזאת לממשות שהייתה אמיתית .אח"כ בא הדיכאון ועמו מחשבות אובדניות ,חוסר תיאבון, חוסר תפקוד קיצוני,חוסר קשר עם סביבתך ושכיבה רצופה במיטתך. כל אותו זמן בעלך שארל מטפל בך במסירות רבה ,הוא מפסיק את עבודתו,הפרנסה נעלמת ,הוא חושב שמדובר בסרטן.

אבל הפלא ופלא תסמיני הדיכאון חלפו לחלוטין עם תחילת קשריך עם ליאון המאהב השני.

שכן אָת לא רצית לוותר על רעיון האהבה של המותרות והריגושים. אומנם אהבתך לליאון היו לה גוונים קצת יותר מציאותיים ,יותר זנותיים ,מלאי שקרים וחסרי סיפוק, אבל אָת לא יכולה שלא לממש את אובססיה החלום ההוא הרחוק , ושוב דוחקת בו לברוח עמך ללא בתך כי החיים הזוהרים והטובים שמגיעים לך נמצאים מעבר לרחוב בעיר הסמוכה.


אֶמַה היקרה- זה שסופך היה רע ,משפיל ואכזרי לא רק לגבייך אלא גם עבור משפחתך ,אין זה מפתיע אותי.
ואם היית שואלת לעצתי כאישה יותר בוגרת ממך שראתה, חשה ונגעה גם בכוכבים, אבל נשרפה באִשָם - אז הייתי אומרת לך חד וחלק - אין אין כוכבים שכאלה בחיים שלנו ,של כולנו, ללא כל הבדל מין,גזע,דת ומעמד ,שגם אם הם מציאותיים הם שורפים ואם אינם אמיתיים אז אורם מתעתע.

אֶמַה את מעוררת בי חמלה ובוז לטיפשותך,לאנוכיותך,לנשיותך,לרדידות מחשבתך ואופייך.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על מאדאם בובארי (תרגום חדש)